"התגרשתי מהספורט, ואז חזרתי": הצצה לספרו החדש של אוהד מעוז 

גולשי שוונג זוכים להצצה בלעדית לספרו של פסיכולוג הספורט המוערך, שמשתף מ-40 שנותיו במקצוע: "מדוע החלטתי להתגרש מהספורט, מה החזיר אותי לאחוז בכידון, וכיצד כל זה קשור לרוכבת אופניים נחושה?"
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
ענבר רונן | צילום: באדיבות אוהד מעוז

פסיכולוג הספורט הוותיק והמוערך אוהד מעוז, שכבר כ-40 שנה עובד עם מיטב הספורטאיות והספורטאים בישראל ובעולם, כתב ספר חדש ומרתק "ואל תשכח לקחת את הכדור שלך". בימים אלו יצא מעוז בקמפיין מימון המונים על מנת להוציא את הספר לאור. כעת, מיוחד לגולשי שוונג, אתם מקבלים הצצה לאחד הפרקים בספר, בו הוא מגולל את סיפור עבודתו עם רוכבת האופניים ענבר רונן:

לתמיכה בקמפיין מימון ההמונים ולרכישת הספר לחצו כאן

כמו בכל זוגיות, גם היחסים שלי עם עולם הספורט ידעו עליות ומורדות. מצד אחד, הייתי מאוהב בתפקיד שלי. מצד שני, הרגשתי שאני לא מספיק מתוגמל. הקריירה שלי הלכה והתפתחה, עבדתי עם הקבוצות הגדולות והעשירות בארץ, והתחלתי ללוות ספורטאים גם בארצות מעבר לים. אבל אז בא המשבר המפתיע עם נבחרת הרוגבי האנגלית והחלטתי שדי – אני רוצה להיפרד מהמקצוע.

שיחת הטלפון מנבחרת הרוגבי של הוד מלכותה תפסה אותי בהפתעה באוקטובר 2003. על הקו היה לני קריסטל, פסיכולוג יהודי אנגלי, שהציע לי ללוות את הנבחרת הבריטית. מובן שהסכמתי. כעבור חודשיים עליתי על מטוס ללונדון.
התהליך עם נבחרת הרוגבי היה מרתק, אלא שבאמצע שנת 2004 הקלפים נטרפו. המאמן קלייב וודוורד, שהביא אותי לתפקיד, עזב במפתיע, ומחליפו לא רצה להמשיך את הליווי המנטלי.

הפסקת העבודה הפתאומית ערערה אותי. הייתי בן 48, כשמאחוריי עשרים שנות עבודה כפסיכולוג ספורט, אבל את רוב פרנסתי עשיתי במגזר העסקי. הפסגות המקצועיות שאליהן הגעתי כפסיכולוג ספורט היו גבוהות, התשוקה שלי לספורט עדיין בערה, אבל המקצוע דרש שעות רבות מאוד מחוץ לבית והתגמול היה בפירוש נמוך מדי.

גם ההתנהלות הכלכלית בתחום היתה מתישה. במגזר העסקי מעולם לא עשו לי בעיות עם התשלום ותמיד כיבדו כל חוזה, אבל בעולם הספורטיבי נתקלתי במוסר תשלומים נמוך, בחוסר יושרה ובהסכמים שהופרו. רוויתי ממנהלי הספורט ומהאינטרסים הפוליטיים שלהם. התסכול הצטבר – ונמאס לי. החלטתי לקחת הפסקה מהתחום ולהתמסר לפעילותי כפסיכולוג ארגוני. חברת הייעוץ שלי התרחבה, הרווחתי יותר כסף וביליתי יותר עם משפחתי.

הפרידה הראשונה שלי מעולם הספורט החזיקה מעמד שנתיים, עד שנת 2005. פגישה אחת עם קיבוצניקית רוכבת אופני הרים סחפה אותי שוב אל הזירה.

אוהד מעוז | צילום: פרטי

היה זה חברי הטוב רונן לין, חבר קיבוץ משמר העמק, שפנה אלי בקיץ 2005, בעניינה של רוכבת האופניים ענבר רונן.
"תשמע", הוא אמר לי, "יש פה בקיבוץ רוכבת אופני הרים שיש לה פוטנציאל יוצא מהכלל".
"איזה יופי", אמרתי, "ואיך זה קשור אלי?"
"יש לי תחושה שאתה יכול לעזור לה להצליח".
ניסיתי לסרב. "זה לא יעבוד", אמרתי. "לא רק שאני מבין כמעט כלום ברכיבה הישגית, אלא שאני גם בהפסקה מהתחום – תודה שחשבת עלי, אבל אני לא מעוניין".
"אל תהיה קשה", הפציר החבר, "לפחות תיפגש עם ענבר ותכיר אותה".

הפגישה הראשונה שלנו נערכה בקיבוץ משמר העמק. מבחינתי, היה מדובר במגרש הביתי. באותן שנים ליוויתי כיועץ את המפעל של הקיבוץ, 'תמה', שם הכרתי וחיבבתי הרבה אנשים ממשמר העמק – כולל את בן הזוג של ענבר, רוכב האופניים גלי רונן.

גם החיבור ביני לבין ענבר היה מיידי. היא נשאה חן בעיניי מיד – ספורטאית תחרותית ומאוד אינטליגנטית, שהזכירה לי את יעל ארד באמביציה ובנכונות ההשקעה שלה. "יש לי שנתיים עד האולימפיאדה", היא אמרה לי, "ואני צריכה אותך כדי לעזור לי להגיע לבייג'ין". התגעגעתי לתחום ומשהו באנרגיה התאים לי. הרגשתי שעם אנשים כאלו ובסביבת עבודה כזו, צפוי לנו חיבור מוצלח ונעים.

הקריירה של ענבר היתה יוצאת דופן: עד גיל 30 היא רכבה על האופניים להנאתה בלבד, ורק כשראתה את בן-זוגה גלי הופך לאחד מרוכבי הכביש הטובים בארץ, היא החלה להתחרות. הבחירה שלה היתה אופני ההרים. כשנפגשנו היא היתה כבר אלופת ישראל, אבל נשאה את עיניה להתברג בין חמישים הרוכבות הראשונות בדירוג העולמי, מה שיקנה לה את כרטיס הכניסה למשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008.

ענבר רונן | צילום: באדיבות אוהד מעוז

בתום שנתיים של הפסקה, שמחתי לחזור אל השטח. ליוויתי את ענבר לחלק גדול מהתחרויות, שנערכו לרוב בסופי שבוע. מדי כמה ימים נסעתי מביתי בכפר חיים למשמר העמק, לבקר אותה ולפגוש את מאמניה, אילן אידלסון וגל צחור. במקביל, העמקתי את הבנתי בתחום אופני ההרים והתוודעתי למתחרות העיקריות של ענבר בזירה הארצית. אט-אט התגבשה אצלי ההבנה מה עוצר אותה מלהעפיל אל הזירה העולמית.

לאורך השנים כפסיכולוג ספורט נקראתי לסייע במגוון רחב של בעיות. חלקן נגעו בספורטאים עצמם ואחרות בכשלים של המערכת התומכת. לאחר תצפית מעמיקה באורח החיים הספורטיבי של ענבר, זיהיתי שיש לה את הרוח ואת המוטיבציה, שהיא משקיעה המון, אבל שהמערכת התומכת שלה לא מצליחה לקדם אותה לצמרת העולמית. לצוות המקצועי שלה כמעט לא היה ניסיון בתחרויות בינלאומיות ברמה גבוהה. המאמנים שלה האמינו בה וטיפחו אותה, אבל לא בנו עבורה תכנית אימונים בסטנדרט הנדרש להעפלה למשחקים האולימפיים.

הצעד המשמעותי ביותר שלעניות דעתי היה על ענבר לעשות כדי להגיע לאולימפיאדה, היה לקחת מאמן זר ולהיכנס לתכנית ייעודית שתפורה למידותיה ושתזניק אותה לפסגות שאליהן היא שואפת להגיע. זה לא היה לה קל, לקח לה זמן להפנים את המסר, אך לבסוף היא גייסה לצדה את המאמן האוסטרי ג'וליוס ברקו והתחילה לטפס בדירוג העולמי.

לאחר שהפן המקצועי נפתר, יכולתי להתמקד בזווית הראייה הייחודית שלי כפסיכולוג ספורט. הבנתי שבזמן תחרויות אופני ההרים עצמן, אין לי כמעט שום השפעה על ענבר. שביום התחרות, נקודת המפגש האחרונה שלנו היא על קו הזינוק, ולאחר מכן היה קשה עד בלתי אפשרי לראות אותה או לתקשר איתה. במקרה הטוב, היא תחלוף על פניי לשבריר שנייה כמו שדה, ואוכל רק לצעוק לה שלוש מילות הנחיה או עידוד.

הבנתי שבמקרה הזה העבודה המנטלית צריכה להיעשות כולה באימונים ובתהליך ההכנה לתחרות. בזמן המקצים עצמם – שיא המאני טיים – הייתי לא יותר מאשר צופה.

ענבר רונן | צילום: באדיבות אוהד מעוז

כל מי שמצוי בתחרויות אופני הרים יודע שרגע הזינוק הוא הקריטי מכולם. המשתתפות פורצות לדרך בקבוצה אחת שמתנקזת למעין משפך שהולך ונהיה צר, עד שהופך למסלול של רוכבות ההרים. לכן, תהליך ההתמקמות בזינוק הוא בעל חשיבות מכרעת בכל הנוגע ליכולת להתקדם בתחרות עצמה. אם הרוכבת מסתבכת ונתקעת מאחור, יהיה לה קשה מאוד לעקוף את המתמודדות האחרות ולהתקדם למקומות הראשונים.

ענבר היתה רגילה לנצח. היא היתה אז הרוכבת הטובה בארץ, וכמעט בכל תחרות הגיעה בקלות אל ראש הטור. הבנתי שדווקא ההצטיינות הזו עלולה להוות עבורה מכשלה – וכדי להצליח בזירה העולמית עליה ללמוד גם איך לתקן זינוק פחות מוצלח ולחצוב את דרכה מהפיגור חזרה אל ראש הטור.

התחלנו לתרגל בתחרויות בארץ זינוקים לא מוצלחים. ענבר התבקשה לפתוח את התחרות בעיכוב קל או להתחיל בכוונה בהילוך שגוי כדי ליצור פיגור מול המתמודדות האחרות – ואז נתנה את כל מה שיש לה. הכוונה היתה לייצר לעצמה את הביטחון שהיא יכולה להתקדם גם כאשר תנאי הזינוק אינם לטובתה. הסימולציה העלתה תוצאות מעודדות – ענבר הפגינה יכולות מרשימות וכמעט בכל המקרים הצליחה לנצח את יריבותיה המקומיות גם כאשר החלה בפיגור.

את הצעד הבא שלי בסימולציה ענבר לא הצליחה – או יותר נכון סירבה – לבצע. ביקשתי ממנה לתפוס בזמן תחרות את ההובלה, להגיע לראש הטור, ואז לעצור לרגע בצד הדרך, לרדת מהאופניים – כאילו לבדוק אם יש פנצ'ר בגלגל – לחכות שרוכבות יעקפו אותה, ורק אז לעלות על האופניים ולהשתלט שוב על המקום הראשון. להפתעתי ענבר סירבה בתוקף. היא היתה כל כך תחרותית, שלא יכלה להרשות לעצמה לסכן אף ניצחון – ולו במרוץ אחד. זה היה חזק ממנה.

ענבר רונן | צילום: באדיבות אוהד מעוז

סדר היום של ענבר לקראת כל תחרות היה ברור ומוגדר. ככל שהקשר שלנו העמיק, יכולתי ביתר קלות לזהות באיזה מצב מנטלי היא נמצאת בזמן שלפני הזינוק. כיוון שהכרתי את יכולותיה ואת האנרגיה שלה, יכולתי לחוש אם היא נוכחת במלוא עוצמתה או שהראש שלה נמצא במקום אחר, והיא מוטרדת מלחץ או מרעשים סביבתיים. במקרים כאלה, הייתי מתערב ומשנה את תהליך החימום – כמו לבקש ממנה לעשות ספרינט או לשלב רכיבה בעלייה חזקה – כל מה שיכול להועיל לה להיכנס לסטייט אוף מיינד הנדרש ולהיות במיטבה.

היה לענבר עניין לא פתור עם איכות השינה שלה. ביום התחרות היא היתה מתעוררת מוקדם מאוד – לעתים לפני עלות השחר – כשהיא דרוכה ומתוחה. זאת בעוד רוב המקצים החשובים הוזנקו רק בשעות הבוקר המאוחרות או בצהריים.

מבחינה מנטלית, לשעות שלפני התחרות יש חשיבות מכרעת בהכנה לרגע האמת. שינה לא טובה יחד עם שעות ריקות ובלתי מיטיבות, נעדרות כל עשייה אפקטיבית, הן מתכון לחוסר מיקוד ולשקיעה במחשבות שליליות, פחדים וספקות.
שוחחתי על כך עם ענבר, ובנינו עבורה רוטינה של בוקר יום תחרות, שחילקה את הזמן באופן מוגדר בין הליכה, מנוחה והכנה לזינוק. ענבר הקפידה למלא אחר הלו"ז, ואכן ברוב המקרים הגיעה אל קו הזינוק כשהיא חדה וחדורת ניצחון.

בוץ עמוק קיבל את פנינו בבלגיה במאי 2006. הייתה זו הפעם הראשונה שליוויתי את ענבר לתחרות בינלאומית. אני טסתי לבריסל מהארץ, וענבר הגיעה היישר מתחרות מוצלחת במדריד. כשנפגשנו, מצאתי אותה במצב רוח מרומם.
מזג האוויר בבלגיה היה קשוח. שכבת בוץ כיסתה את השבילים שהקיפו את מסלול המרוצים בספא – המוכר לחובבי הפורמולה 1. חלקים גדולים מהדרך התבררו כבלתי אפשריים לרכיבה, ועל המתחרות היה להרים את האופניים ולרוץ בתוך הבוץ והסלעים. כחצי קילומטר אחרי הזינוק והיציאה ממסלול הכביש של פורמולה 1 אל השטח, התגלתה במסלול ירידה חדה שהותירה אותי המום – מצוק בזווית מטורפת של כמעט תשעים מעלות. לא האמנתי שרוב הרוכבות יצליחו לעשות זאת מבלי לרדת ממושב האופניים.

זה היה קיצוני. וזה היה מסעיר. שמחתי על ההזדמנות לראות את ענבר מתפקדת בתנאים קשוחים באמת – מול רוכבות ברמה גבוהה, על מסלול מאתגר במיוחד. אבל דברים אחרים הטרידו אותי. התנאים שאיתם ענבר התמודדה היו רחוקים מלהיות אידיאליים.

צילום: shutterstock

משהו במערכת הגיבוי של ענבר חרק. מתוך רצון לחסוך בעלויות, מישהו בצוות שלה החליט שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה חדר משלה במלון, ועליה לחלוק את החלל עם אחד המלווים המקצועיים שלה, שהזמין לתחרות גם את אשתו. נשמע תמוה? בהחלט.

היה לי ברור שזו שגיאה חמורה – לפני תחרות חשובה, ספורטאית צריכה לישון הכי טוב שאפשר ולשהות בסביבה הכי מיטיבה עבורה, אבל ניסיונותיי לגשש בעדינות אחר כל פתרון אחר למצב לא הועילו. באותו לילה אף פרץ ריב בין איש הצוות לבין רעייתו – הכל מעל ראשה של ענבר המסכנה, שניסתה לנוח כראוי לפני התחרות.

שרשרת התקלות נמשכה בבוקר התחרות, כשהמאמן של ענבר הסתבך עם השעון, ובמקום להתחיל את החימום כשעה וחצי לפני הזינוק, הוא שלח את ענבר להתחמם עשר דקות בלבד לפני יריית הפתיחה. רק במזל היא הספיקה להגיע אל קו הזינוק בזמן.

ענבר סיימה את התחרות הרחק מאחור. כשחזרנו לארץ ישבנו להפקת לקחים. שוחחנו על התפקיד שלה ועל תפקיד המאמן, על הצורך בשינה טובה בחדר משלה לפני תחרויות, על יצירת רוטינה לקראת הזינוק, ובעיקר על הצורך לקחת אחריות על ההצלחה שלה – כולל התנאים הפיזיים ולוחות הזמנים.

זה היה יכול להסתיים כסיפור הצלחה לאומי. ענבר התקדמה בדירוג ובשלב מסוים אף העפילה למקום ה-30 בעולם – מה שהיה מקנה לה את כרטיס הכניסה למשחקים האולימפיים – אך בנקודת ההכרעה היא סיימה במקום ה-53. ההזדמנות להתחרות בבייג'ין היתה רחוקה ממנה כדי שלושה צעדים.

זה היה מצער. אבל בספורט הישראלי כמו בספורט הישראלי, חלק מהפספוס היה בהחלט קשור לכסף. אילו היה לענבר תקציב לנסוע לתחרויות מבחן משמעותיות, היה לה סיכוי טוב לצבור את הניקוד הדרוש למשחקים האולימפיים. ענבר תלתה את התקוות למדליה אולימפית על קולב חדר ההלבשה. את הדרייב והאנרגיות הייחודיות שלה היא מעבירה היום לרוכבות העתיד כמאמנת נבחרת הנשים באופני הרים.

סיימתי את עבודתי עם ענבר בשנת 2008, וחזרתי אל ההפסקה שגזרתי על עצמי מעולם הספורט. נותרתי עם טעם טוב ועם תשוקה לעבוד עם ספורטאים בזמן האמת של התחרויות – ולא רק באימונים. ייקחו עוד חמש שנים עד שהתנאים יבשילו מחדש וישיבו אותי למרוץ. התובנות שאלמד בשנותיי במגזר העסקי יהוו את הבסיס לקפיצה המקצועית הבאה שלי.

רוצים לקרוא עוד? לרכישה מוקדמת של הספר ותמיכה בפרויקט לחצו כאן



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"אני מאמין שהגעתי לעולם הזה כדי לנרמל מוגבלות, לשנות את התפיסה לגבי מה שאפשר לעשות כקטוע רגל. היקום נתן לי את התסריט וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לבצע", האתלט האמריקאי עזרא פרש, זכה בשתי מדליות זהב במשחקים הפראלימפיים


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג