יש הרבה סיפורים שמתרחשים במהלך ישראמן גארמין, אבל לא מעט מהם מתרחשים גם לפני התחרות. אחד מהם הוא הסיפור של עדי צור, בן 42, גרוש עם ילד ובמקצועו איש משטרה שלאחרונה החליט לעשות שינוי בחייו – זהו סיפורו האישי ובתחתית הכתבה תוכלו להצביע ולהביע את דעתכם.

הסיפור שלי מתחיל 18 שבועות לפני תחרות איש הברזל ישראמן גארמין, לאחר שקיבלתי החלטה לעשות תחרות איש ברזל לראשונה בחיי. השינוי בחיי התחיל לאחר שרציתי להעמיק את הידע ולהרחיב את התודעה שלי בעולמות הכושר. עשיתי קורס מאני כושר והפכתי את התחביב שלי בעולם הכושר למקצוע. התחלתי להעביר אימונים אישיים והעסק הקטן שלי החל לצמוח במהירות. עוד ועוד אנשים ביקשו שאאמן אותם והרגשתי שהחיים זורמים בכיוון הנכון. אני אוהב את העבודה שלי ולמעשה אנשים משלמים לי כסף על דברים שאני אוהב ומוכן לתת אותם גם בחינם. תמיד אהבתי ספורט אבל נמשכתי לחדר הכושר ועולם פיתוח הגוף ופחות לעולם הריצה. הריצות שלי הסתכמו ב-10 ק"מ אחת לשבועיים בנמל ת"א עם חברים בשביל הכיף והקפה של אחרי, ופעם אחת השתתפתי בתחרות טריאתלון ספרינט רק בשביל להרגיש את החוויה.

את האימונים לתחרות התחלתי בארבע וחצי בבוקר | צילום: צלם אותי

לקחת את הגוף לקצה גבול היכולת האנושית

הסיפור שלי מתחיל לפני ארבעה וחצי חודשים, עת שסיימתי ריצה בנמל ופגשתי קומץ חברים שהם כולם אנשי ברזל. תמיד הייתה לי הערצה לאנשים האלה. אנשים שהחליטו לקחת את הגוף כמעט לקצה גבול היכולת האנושית ולעשות משהו שאחרים נרתעים ממנו. בכל פעם שראיתי קעקוע כזה על רגל של אחד הרצים, חשתי מין יראת כבוד כלפיו אך ידעתי שזה מטורף וגם ידעתי, משיחות עם חברים, מה המחיר שעליהם לשלם. לא יכולתי במצבי לאפשר לי דבר כזה. אין לי משיכה לקעקועים, אך הסמל הזה של איש הברזל האדום משך אותי תמיד. באותו מפגש מקרי בנמל, אחד מהם פנה אליי ואמר "אתה בנוי טוב, למה אתה לא עושה תחרות איש ברזל"? השבתי לו שזה חלום ילדות ישן שלי, אך אני גרוש שעובד ב-2 עבודות שמתחילות בשש בבוקר ונגמרות לפעמים בשעה באחת עשרה בלילה ולכן אין לי זמן. אבל אז עשיתי את השטות הכי גדולה, הוצאתי את היומן בנייד שלי ואמרתי, "בבקשה, אם תמצאו מקום לסיכה ביומן אני בא". מבט חטוף ביומן והם מיד אמרו לי כולם ללא היסוס, "רגע אבל בארבע וחצי בבוקר אתה פנוי…". הסתכלתי עליהם והייתי בטוח שהם משוגעים לגמרי אבל מאז גיליתי כמה הם אנשים מקצוענים עם נחישות ראויה להערצה.

הגדרתי לעצמי מטרה מוגדרת וממוקדת "לסיים תחרות איש ברזל, ליהנות מהדרך ובלי פציעות". שבוע לאחר מכן הייתי באילת לצורכי עבודה, נכנסתי לחנות האופניים בכניסה לעיר וקניתי אופני כביש משומשים. ברכיבה הראשונה באילת טיפסתי את המסלול של נטפים בכדי להבין על מה מדובר. קראתי חומרים והתחלתי ללמוד את הנושא תוך שאני מאמן את עצמי ארבע פעמים בשבוע. יום אחד שחייה, יום שני אופניים וריצת מעבר, יום שלישי ריצה, יום שישי רכיבת נפח עם חבר דתי שלא יכול לרכב בשבת ויום שבת כהרגלי מפגש עם חברים בנמל לריצה קלה. כך במשך ארבעה וחצי חודשים התאמנתי בבקרים מוקדם והמשכתי בעיסוקיי, תוך כדי שאני לומד לארגן את הזמן שלי אחרת. את האימונים לתחרות התחלתי כאמור בשעה ארבע וחצי בבוקר ואת המתאמנים האישיים שלי העברתי לקבוצות, את השעות הרבות שביליתי על האופניים ניצלתי בכדי לקרוא ספרים באמצעות ספרי שמע (אודיו בוקס) וככל שזה ישמע מוזר למעשה היה לי פתאום יותר זמן עם עצמי מאשר אי פעם.

הייתי כל כך נחוש וממוקד מטרה | צילום: צלם אותי

איש ברזל מתמודד עם כל מצב

בדרך גיליתי כמה הספורט הזה מסוכן וכמה נהגים מטורפים לא חסים על חיי הרוכבים ומתנהגים באופן שמסכן את חיי הרוכבים. שלוש פעמים "כמעט" ונהרגתי רק בגלל חוסר זהירות של נהגים. פגשתי גם אנשים רבים שהסבירו לי למה זה לא אפשרי, ולמה זה לא נכון עבורי לעשות תחרות כזו בזמן כל כך קצר ועדיף שאחכה לשנה הבאה .הייתי כל כך נחוש וממוקד מטרה, שלמדתי לחסום ולהתרחק מכל אותם אנשים. ידעתי שהם לא אומרים את זה ממקום רע, אלא מחוסר הניסיון שלהם להעז ותו לא. למעשה, ככל שזה ישמע מוזר, היה רק אדם אחד מבין כל אנשי הברזל שהאמין בי לאורך כל הדרך ואמר לי שזה אפשרי להכין את עצמי לתחרות בזמן שכזה.

הגעתי לתחרות של הישראמן כשאני מרגיש מוכן ולאחר שעשיתי גם חצי איש ברזל בגן שמואל כחלק מההכנה. ההתרגשות מהעובדה שאני עומד להגשים חלום ישן, השכיחה ממני את הכאבים בכתף שליוו אותי כמה ימים קודם לכן. הכל הלך לי מצוין ונהניתי בכל שלב. כשרכבתי במעלה ההר לאורך כביש 12, פגשתי רוחות צד חזקות ורוכב אחד שבטעות העיף אותי מהאופניים, אך קמתי והמשכתי כשמהדהד לי בראש המשפט שאמר לי חברי טרם התחרות "איש ברזל מתמודד עם כל מצב", ולכן המשכתי עם חיוך. הגעתי לשלב האחרון של הריצה והרגשתי שהכל הולך לי מצוין. ירדתי מנטפים בריצה והתרגשתי כשהגעתי לטיילת. מישהו אפילו נתן לי גלידה שאותה אכלתי תוך כדי ריצה. הייתי בהיי מטורף ואמרתי לעצמי לאחר 20 ק"מ של ריצה שזה קל ולא נראה לי שתהיה לי בעיה לסיים מרתון מלא שמעולם לא עשיתי. אבל כאן בדיוק היתה הטעות הגדולה שלי. לו רק ידעתי מה מחכה לי 4 ק"מ קדימה…

תחרות מנטלית לא פחות מפיזית | צילום: צלם אותי

"צריך לסמן מטרה בחיים"

לאחר 210 ק"מ של תחרות ו-16 ק"מ לסיום, התחלתי לרעוד מקור ורגליי האטו לקצב שבו אני לא מסוגל לרוץ יותר. החלטתי שאני ממשיך גם בהליכה אך ככל שהתקדמתי הרגשתי איך גופי מתכווץ והרעידות מתגברות. ראיתי איך המתחרים מסתכלים עליי בדרך ולפי כמות השאלות הבנתי שמשהו לא בסדר, אך הייתי נחוש להמשיך ויהי מה. חובשת שעמדה בעמדה של תחנת "מרידיאן" ראתה אותי וביקשה שאעלה לאמבולנס בכדי שהיא תבדוק אותי. לאחר שהבנתי כי היא מעכבת אותי ועלולה לגרום לי להפסיד את התחרות, אמרתי לה שאני בסדר ומצאתי את עצמי מתרחק ממנה במהירות. החלטתי להמשיך את יתרת המרתון כשאני רועד כולי. מתחרה מקסים שפגש אותי בדרך נתן לי את המעיל רוח שלו וכך הצלחתי לאחר כמעט שלוש שעות לגמוא את 16 הק"מ שנותרו לי ולהגיע לקו הסיום.

מה למדתי מזה? למדתי שאיש ברזל זו תחרות מנטלית לא פחות מפיזית, למדתי שכשאתה ממוקד מטרה שום דבר ושום אדם לא יוכלו לעצור אותך ובעיקר למדתי על עצמי עד כמה כל זה היה טבוע בי מבפנים ורק חיכה לפרוץ החוצה. וכן, אני יודע שיהיו תחרויות בקרוב כי אני אוהב את ההרגשה והבנתי את השיטה. זה בדיוק ככה בחיים. צריך סמן מטרה ולכבוש יעדים כשאתה נעול בראש שום דבר לא יעצור אותך מלהשיג את המטרות שאתה רוצה.