לקריאת טור 01 של יעל שרטוב ; טור 02; טור 03
מקדמת דנא טריאתלון היה נראה לי כמשהו נשגב, כזה שרק גברים מסוקסים וחטובים חנוטים בלייטקס עושים,
פנסיונרים צעירים של הכוחות המיוחדים או אולי אלילות בנות 18 שמתאמנות מגיל 3. מסוג הדברים שאת מסתכלת עליהם מהצד בהערצה ואומרת: "אני אשאר לי עם הפילטיס, ריצה, זומבה שלי – לא בשבילי כל האקסטרים הזה".
מילא ריצה אבל להתחיל להתעסק עם החלפת פנימית אופניים? שחייה בים? | צילום: אלבום פרטי
להרשמה לטריאתלון נשים 2016 – לחצו כאן
ואז – בשנה שעברה נפלה החלטה מבורכת וחברת טבע החליטה לארגן נבחרת טריאתלון ולהצעיד כ-50 עובדות אמיצות אל החלום – טריאתלון הנשים ע"ש תמר דבוסקין. בזמנו, ההרשמה למן "טירוף" שכזה היתה ממני והלאה, הקול הזה בראש שאומר, "איך תשלבי את זה עם עבודה וילדים? את אוטוטו בת 40, לא נסחפת? מילא ריצה אבל להתחיל להתעסק עם החלפת פנימית אופניים? שחייה בים? בכנרת אני מתה מפחד שיבוא כריש".
עוד כתבות בנושא
גירל פאואר: 10 מרוצי נשים מדליקים בעולם
האם יש הבדלים בריצה בין נשים לגברים?
אימונים עצימים ומסת שריר ושומן בקרב נשים
ואז, למזלי, השפיות נעלמה והחלטתי שזה עכשיו או לעולם לא ואיזה דרך טובה יותר תהיה להגשים חלום אם לא תחת מטרייה כל כך עוטפת כמו נבחרת ממקום העבודה. מצאתי את עצמי חלק מקבוצת נשים צעירות (גם אם לא בנות 18) חזקות (ברוח ובכוח רצון) ונחושות, שבעזרת רב החובל ליאור כהן פילסו את הדרך הארוכה את התחרות עצמה. בתחילת הדרך חשבתי לא פעם שהיה יותר קל לצלוח שלושה קיסריים, לידות פגים, משכנתה ואלף ויכוחי "תסדרו כבר את החדר" ולא לצלוח שחייה בים. הכחול הגדול, המפחיד – וכל זאת כשחלקנו הגדול לא שחה חתירה מעולם. במקרה שלי שחיית פרפר שיותר מזכיר שפירית גוססת בביצות החלוצים. מדהים גם שחלקנו מתפעלות מערכות מתוחכמות בעבודה, מדיח כלים, מכונת כביסה ומייבש בו זמנית, נוהגות ברכב תוך כדי המטרת הוראות על הילדים בנייד ותכנון התפריט לכל השבוע בעיני רוחנו – אבל רכיבה על אופניים (משהו שלא ממש עשינו מגיל 6 בערך) נראית לנו כמו לשלוט בחללית.
היינו כ-50 עובדות אמיצות שהגשימו את החלום בטריאתלון הנשים | צילום: אלבום פרטי
וכך התקדמנו לאט לאט, במשך שלושה חודשים של אימונים רבים שדרשו לקום בחמש בבוקר (יש שעה כזו, בדקתי), להתלבש באלפיטים שלא היו עוברים את דורין אטיאס בחיים, חליפת טריאתלון צמודה או מכנס רכיבה עם כרית ג'ל במקומות שהשתיקה יפה להם, שינוי תזונה ובעיקר התמודדות עם הפחד, הרתיעה והחשש הטבעי מדברים לא מוכרים שנראים גדולים מהחיים. התחרות הלכה והתקרבה בצעדי ענק ואנחנו התחזקנו, התגבשנו, כבשנו כל פעם עוד פסגה ועוד פסגה בדרך אל היעד.
לקראת התחרות המתח עלה. בדמיון קיימתי משאים ומתנים קשוחים מול פוסידון אל הים בתחינה לים פלטה, הוא שקל זאת ונענה בשלילה והים היה סוער מאד. אופני ההרים (אז אופני כביש עוד היו חלום רחוק מדי) הכאיבו לי ברמה שהצריכה ישיבה על מגוון ירקות קפואים ומיליון מחשבות של "מזייפת מיגרנה ולא מגיעה, אין מצב שאני עושה את זה!" עברו לי בראש.
ובסופו של דבר הוא הגיע… יום התחרות, העמידה על קו הזינוק ממנו אין חזרה ו…יצאנו לדרך. נלחמנו בגלים (שתיתי כל כך הרבה מי מלח שנשבעת שמפלס הים התיכון ירד), יצאנו אל החוף בריצה את תחנת ההחלפה (שטח סטרילי שמסודר בקפדנות והופך ברדק שלם בשנייה שהתחרות מתחילה). נשטפנו בשיטת "אולגה" (שיטה סודית שאהיה מוכנה לחלוק בשמחה בתמורה לשפופרת וולטרן לשרירים הכואבים) ויצאנו אל הרכיבה …. איילון מכירים? את העליות במחלפים שלו התלולות האלה מכירים? עכשיו דמיינו ברכיבה ועוד אחרי שחייה.
"גם אם הגעתי אחרונה אני עדיין ראשונה מכל אלה שלא העזו". עם סוזי דבוסקין | צילום: אלבום פרטי
איכשהו גם זה נגמר בסוף ולאחר אחסון האופניים בשטח ההחלפה (זה שהיה מסודר פעם, זוכרים?) יצאנו לשלב הסופי – הריצה. הגוף כואב, חם נורא… מי המלח ממקודם עובדים במרץ על הקמת שפשפת חיננית וכל מה שעולה לי בראש זה "מה הייתי צריכה את זה? לא הגזמתי?".
ואז – עלייה תלולה ובסופה שער הסיום. רבות כבר השיגו אותי, חלפו בקלילות על פני צעירות יותר, מהירות יותר, אולי נחושות יותר אבל המחשבה על המשפחה שמחכה לי בסוף, על הילדים שתכף יראו את אימא שלהם מסיימת את מה שהתחילה לפני שלושה חודשים, המחשבה על הרגע הזה שאעבור את השער ואקלף ממני את החליפה הזו שנדמה שהפכה כבר לחלק ממני ואז – המאמן ליאור כהן באמצע הדרך נותן כיף, מעודד, ונותן לי את הכוח לצלוח את העלייה האינסופית. חם לי… קשה לי… הכל כואב לי… ו…סיוםםםםםםםם.
אין מלים לתאר! האושר! הסיפוק! החברות שהפכו למשפחה שמחכות לי לחיבוק (הגיעו לפני, אלא מה) שופכים עלי מים וברגע אחד אני מבינה – לא הגזמתי, זה כן בשבילי, הייתי מאד צריכה את זה וכמו שאומרת סוזי דבוסקין המדהימה שמנהלת את הטריאתלון הזה על שם בתה תמר שנהרגה בתאונת דרכים באימונים לטריאתלון, גם אם הגעתי אחרונה אני עדיין ראשונה מכל אלה שלא העזו.
יש קטע כזה.. עם דברים שנראים גדולים מהחיים. הדרך אליהם רצופה קשיים והתמודדות עם עצמך אבל כשאתה כובש אותם – את גדולה מהחיים ואת יודעת שהיום ניצחת את עצמך של אתמול שחששה, שפחדה, שחשבה ש"את שלה היא כבר עשתה ואני פה בשביל הילדים". מכירות?
האימונים לטריאתלון הנשים שיתקיים בקרוב התחילו | צילום: אלבום פרטי
השנה התארגנו עצמאית 35 נשים שחברו למטרה מקודשת להגשים חלום גדול מהחיים, להתגבר על הפחד, ולהמשיך את המשפחה המיוחדת שלנו שנוצרה באחוות נשים שיודעות מה הן רוצות. היעד השנה עלה רמה למקצי הספרינט והאולימפי. האימונים התחילו וממש כמו בפעם שעברה אני מתעוררת בשעות שעוד עונות להגדרה של לילה, מרגילה את השרירים הכואבים והכמעט בני ארבעים שלי למצב "יאללה ברבאק", רוכבת עד שהטוסיק שלי "דלאידע" והפעם כלמודת ניסיון אני מסתכלת מעבר לקושי, באלופות סביבי בבריכה, ברכיבה או בריצה ויודעת – שאין כמו הדרך הזו, אל הדברים הגדולים מהחיים.
אשת חיל! ללא ספק המדהימה ביותר!! עושה חשק ללבוש נעלי ספורט ולצאת לרוץ, מחכה לעוד ממך
נהדרת, איזה כיף לחלום ולהגשים.
אין ספק שטריאתלון ספרינט הוא אירוע אקסטרים שהשלמתו הופכת אותך להיות גדול מהחיים.
מדובר על כמעט שעתיים של קושי עצום.
הצורך של אנשים להאדיר את עצמם מפתיע אותי כל פעם מחדש.