אחרי חמישה ימים מופלאים בפירנאים חזרנו עם המון מוטיבציה לשבועיים האחרונים לפני התחרות האחרונה שלנו
מאת:שחר שגיב
בזמן השהות שלנו בוולנסיה, היו לנו שבועיים של עבודה קשה מאוד עם אימונים שחלקם היו טובים וחלקם פחות (כשאתה נמצא בעומס, חשוב להבין שלא מובן מאליו שמרגישים טוב ומגיעים לתוצאות טובות). בשבועיים הללו כבר הרגשתי שבאמת קשה לי עם תכנית האימונים של הקבוצה בוולנסיה ולכן דיברתי על כך עם אורי זילברמן ובשבועיים האחרונים התאמנתי על פי תכנית אימונים שהוא כתב לי אישית.
בנוסף, בשבועיים האלה הופיע משבר הגעגועים הביתה – רציתי לחזור להתאמן בבית, לראות את ההורים, את החברים – את כולם! התחלנו לספור את הימים אחורה עד ליום בו נהיה לאחר התחרות, נגיע למטוס ונחזור לארץ, דבר שמאוד הוציא אותי ממיקוד ומהרצון להתפוצץ בתחרות האחרונה.
בתום השבועיים הללו נסענו לאזור התחרות, מקום הנקרא אגילס. הגענו שלושה ימים לפני הזינוק ולנו בפנסיון זול מאוד על מנת לחסוך כמה שיותר בהוצאות, אבל למזלנו היינו קרובים לאזור התחרות.
יום לאחר שהגענו, היינו צריכים ללכת לתדריך אבל בעקבות אי הבנה בין המשפחה שאירחה אותנו לבין המארגנים של התחרות, איחרנו לתדריך ולא נכחנו בו. במצבים כאלה מקבלים עונש ואוסרים לבחור את המיקום בדבוקה ונאלצים להיות האחרונים לבחור, אם בכלל.
מקום אחרון בדבוקה
ביום התחרות ניסיתי לשכוח מהרצון שלי לחזור הביתה ועבדתי קשה למקד את עצמי.
זינוק! התחרות התחילה כשאני אחרון בדבוקה, בקצה הימני ביותר שלה. התחלתי את התחרות עם זינוק סביר, יחסית, אם כי לא מדהים. הגענו עם כל הקבוצה למצוף הראשון ושם הייתה התברברות מיותרת שלי, שבגללה איבדתי את הדבוקה הראשונה. יצאתי מהמים כחצי דקה מהראשון, עליתי על האופניים ויחד עם עוד כמה טריאתלטים הגענו לקבוצה הראשונה אחרי הקפה אחת מתוך שלוש.
כאשר הגענו לקבוצה הראשונה והיינו קבוצה אחת גדולה עם כ-45 רוכבים (או יותר), התחילו המשחקים, שלא ממש עבדו. בכל פעם מישהו אחר ניסה לברוח לקבוצה, אך בלי הצלחה. ירדתי מהאופניים במקום טוב – בעשירייה הראשונה. ההחלפה הייתה טובה ויצאתי לריצה. לגבי הריצה, אני רק יכול להגיד שזה פשוט לא היה היום שלי ולא יכולתי ללחוץ, אבל אין מה לעשות – אני לא מתבאס מזה כי זה פשוט קורה לפעמים.
המסקנות שלי מהתחרות הזאת היא שכנראה בגלל החוסר מיקוד שהייתי איתו והרצון לחזור כבר הביתה היה מה שנקרא too much, וזה בא לידי ביטוי בתחרות שלי.
אמיתי יונה ניצח את התחרות הזאת ואני סיימתי במקום ה-40, כך שזכינו לשיר את התקווה רק שנינו. היה מאוד מאוד מרגש.
הנסיעה לארץ לוותה כבר בהתרגשות מטורפת, אחרי שלא ראינו את כולם יותר מחודשיים. ביום שני ה-3.9 הגענו! המשפחות שלנו הפתיעו אותנו בגדול בשדה התעופה וגם כל חברי הפנימייה באו. ההתרגשות הייתה בשמיים – אינני יכול לתאר אפילו במילים. אז בהזדמנות זו אני רוצה להודות למשפחות שלי ושל אמיתי ולחברי הפנימייה: נווה כהן, רן שגיב, ליאן ויטקין, ניב פלדמן, גלעד פוטיבסקי , טומי צנטנר , עמיחי רז, רון לוינסון ויובל גומא . תודה רבה רבה לכם! עשיתם לנו את הכל!
רכיבה עם עמותת איל"ן
לאחר שחזרתי, כשעוד ניסיתי לעכל את זה שאני בבית, ביום שבת ה-8.9, הצטרפתי לרכיבת חימום של ה"טור דה תרום" שמארגנת עמותת אי"לן. עמותה זו מגייסת כספים על מנת לטפל ולעזור לילדים ונוער הסובלים מנכויות פיזיות מוטוריות כתוצאה ממחלות שריר ועצב שונות כגון שיתוק ילדים, שיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות נוספות.
בעזרת הרכיבה הזאת אני מביע את תמיכתי בעמותה זו ובפעילות המדהימה שהם עושים למען הילדים הללו והספורט בישראל. אני אישית נהניתי מאוד לרכב עם החבר'ה האלה, שדרך אגב הם גם חזקים מאוד. תודה רבה ליונתן סגל אשר הצטרף אליי גם לרכיבה המופלאה הזו.
לגבי התוכניות שלי לעתיד הקרוב – החלטתי שלא לנסוע השנה לאליפות העולם בניו זילנד שמתקיים בחודש הבא ואני ממשיך במרץ להתכונן לאליפות ישראל, להתאמן בוינגייט ולייצג את האגודה שלי "איילות תל אביב" בכבוד.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות אישית לכמה אנשים שבלעדיהם לא יכולתי לצאת למסע הזה: מקס מושן, נייקי ישראל, איילות תל אביב והכי הכי חשוב – למשפחה הנהדרת שתומכת בי ועוזרת לי בכל מצב.
תודה רבה
שחר שגיב.
צלם: הראל זילברמן
שחר שגיב
טריאתלט נוער עלית, חבר נבחרת ישראל בטריאתלון וסגן אלוף ישראל לנוער עד גיל 19,
בעל הטור השחר העולה
