"מה שהיה עד היום משהו אישי שלי, הסוד שלי, שבקושי העזתי להודות בו ובקיומו, פתאום הפך לציבורי." מור שלזינגר נמצאת 11 שבועות מהישראמן ומוצאת שהדרך לשם רצופה בשדים שעליה לגבור עליהם
מאת:מור שלזינגר
יש משהו משכר וממכר בלהגשים חלום. בלהציב מטרה שמרגשת אותנו, שממלאת אותנו, ולהתקדם לעברה. להנות מהדרך, להנות מההישגים הקטנים, כל יום בפני עצמו. מכירים את ההרגשה הזו של pinch me? כשהכל הולך טוב, כמו חלום, ומתקשים להאמין לפעמים שגם לנו זה יכול לקרות… ככה הרגשתי עד עכשיו.
טיפוס לבית אורן: להנות מהדרך, להנות מההישגים הקטנים (צילום: מור)
כאב עקשן, שהופיע מרגע שהתחלתי להתאמן חזק לנג"ש, ולשבת שעות רבות על האירובר, התברר השבוע כדלקת. סמוך כל כך לישראמן, זה לא הזמן לגלות שהציוד לא מתאים, ולהתחיל להתמודד עם דלקות ופציעות. למרבה המזל אני מוקפת באנשי מקצוע מעולים שמיד נחלצים לעזרה, מאמן שאני סומכת עליו ופיזיותרפיסט מנוסה שמלווה אותי תקופה ארוכה.
מאבחנים, מטפלים וממשיכים קדימה
תוך יום כבר הספקתי לבקר אצל הפיזיותרפיסט שלי (בינינו אני מכנה אותו "הקוסם" – תודה קוסם) ולקבל הנחיות להמשך, (בראש ובראשונה להחליף אירובר) וחבישה של האיזור. המאמן ההמום שלי אמר בתגובה ראשונית, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פציעה מאירובר". הוא התגייס לעזרה לנסות למצוא אירובר שיתאים למטרות שלי, וגם יוריד את העומס מהאיזור, וכמובן להתאים את תכנית האימונים למצב. המאמן גם הוסיף ואמר שהוא פחות מתרגש מפציעות חלק גוף עליון, כל זמן שהרגליים בסדר, זה מה שחשוב.
מהשלב הזה בעצם מתחיל מחול שדים מטורף, התייעצויות יומיות, סקירת כל התרחישים האפשריים, ותכניות פעולה לכל מצב. ומה אם לא נמצא אירובר מתאים, ומה אם הפציעה תפריע לשחיה? ומה אם… האפשרויות לא נראות מלבבות בכלל, אבל הידיעה שיש פתרון לכל תרחיש, מרגיעה אותי ומאפשרת לי לחזור ולהתרכז בדבר העיקרי: הטיפול בבעיה.
מעבר לטיפול בדלקת עצמה, והורדת עומס מהאיזור, צריך כמובן לאתר את הגורם לפציעה ולטפל בו – במקרה הזה, להחליף את האירובר ומהר. סקר מקיף של כל הסוגים הקיימים, ומה ניתן להשיג בארץ ועכשיו, האופציה של יבוא אישי ירדה מעל הפרק מהר מאוד – אין זמן לבזבז. החלפתי את האירובר, תוך התאמה ארוכה, מדידות, ובדיקה של הזווית במפרק כף היד. רק בשביל לגלות אחרי עוד נג"ש קצר בבוקר שהכאבים מתעצמים והמצב מחריף, כחובבת קפה מושבעת, אני משתמשת ב"מבחן הקפה": כשאי אפשר להרים כוס קפה מבלי לחוש בכאבים ביד – המצב לא טוב. עוד ביקור בחנות האופניים, שוב אירובר חדש, ובשלב הזה אנחנו כבר עושים דוקטורט בזויות המפרק, ובמציאת תנוחה נייטרלית לחלוטין עבור היד הסוררת. ומה עכשיו? זהו, עכשיו שעשיתי כל מה שאפשר, נותר לי רק להמשיך הלאה, לחכות ולקוות לטוב.
השלב הזה, של חוסר מעש, של המתנה, הוא השלב שקשה לי יותר מכל. אני חוזרת ואומרת לעצמי שזה רק מכשול קטן, ובינתיים אפילו לא ממש משבית אותי, ויכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
השד הקטן על כתף שמאל
מכירים את השד הקטן על כתף שמאל, זה שאף פעם לא מאמין בנו ותמיד מנסה לרפות את ידינו, מחכה להזדמנות הראשונה בשביל להרים את הראש ולהגיד "אמרתי לך!".
ניסיתי להשתיק אותו, לספר לו שעברתי כל כך הרבה מאז הפעם האחרונה שהוא צדק. היו כל כך הרבה הזדמנויות מאז שהוא ניסה להרים את הראש, ניסה לרפות את ידי ולא הצליח. אז שישתוק עכשיו. אבל הוא לא שותק: מזכיר לי מצדו את כל אותן פציעות שהתחילו ככה, מכאב קטן ועקשן. ככה אנחנו מנהלים בינינו שיחות ארוכות בתוך הראש שלי: שנינו מכירים את ההסטוריה שלי מצויין, וכל אחד יודע להביא טיעונים הגיוניים שפוגעים הישר במטרה. השד שלי מכיר אותי היטב, טוב מכולם, ויודע לזהות את הפחדים הגדולים ביותר שלי.
כשההגיון לא עוזר, הוא פונה אל הרגש שלי, אל אותם פצעים שכנראה לא הגלידו לגמרי: "זוכרת מה היה בפעם האחרונה שמישהו אמר לך 'זו הפעם הראשונה שאני שומע על פציעה כזו?" ואני זוכרת, זוכרת יותר מדי טוב. אז, זה נגמר בחלומות שנגדעו, ושנה ארוכה של השבתה ושיקום.
ניסיתי להסביר לו שהפעם זה לא אותו הדבר. השתניתי, למדתי דבר אחד או שניים, אני חזקה הרבה יותר, כל כך הרבה פעמים פציעות ניסו להרים את הראש מאז, ולא הצליחו, אבל הוא לא ממש מקשיב. מה בסוף? אתם שואלים. האמת היא שאין סוף, אנחנו עדיין ממשיכים ומנהלים את השיחות והויכוחים האלו גם עכשיו.
לאוורר את השדים
בשונה מפעמים קודמות שבהן התמודדתי עם השד הזה, בעיקר לבדי, ועם כמה אנשים קרובים שמכירים אותי ומכירים את השדים שלי, הפעם יש את פורום נשים בספורט. הבטחתי, כשהקמנו את הפורום הזה, להביא את עצמי, הכי פתוחה וכנה שיש. את הרגעים השמחים, את ההצלחות, הנצחונות הקטנים שבדרך, שאותם הכי כיף לשתף בהם. להביא את עצמי ברגעי השפל, שבדרך כלל לא מוציאים החוצה והכי קשה להודות בקיומם. עם הספקות, עם הייאוש שמנסה להשתלט, עם החששות.
אזרתי אומץ, לקחתי נשימה עמוקה, וכתבתי על השד שלי בפורום נשים. האמת, זה לא היה קל: מה שהיה עד היום משהו אישי שלי, הסוד שלי, שבקושי העזתי להודות בו ובקיומו, פתאום הפך לציבורי. התגובות היו מדהימות, מחזקות ולימדו אותי שיעור חשוב. פתאום גיליתי שאני לא לבד עם השד שלי. כל אחת והשדים שלה. כל אחת וההתמודדות שלה. העצמה נשית במיטבה. למדתי, שכשמאווררים את השדים ומוציאים אותם מהחושך לאור, מדברים עליהם ומתבדחים עליהם – הם מאבדים מכוחם.
לחיות עם השדים
יש לי עוד כמה שדים, חלקם בספורט, וחלקם בחיים, שעם כולם אני חיה ומתמודדת. יש את השד שקוראים לו "אני לא אמא טובה מספיק", ויש את השד שקוראים לו "אני לא מנהלת טובה מספיק" שמופיע בעבודה, ויש את זה שקוראים לו "הנה את הולכת להכשל" ועוד רבים אחרים, לחלקם אפילו אין שמות.
למדתי שלא קל לחיות עם השדים האלו, אבל אפשר וכדאי להתיידד איתם. במקום מסויים אני גם מעריכה את השדים האלו ומוקירה להם תודה. הם אלו ששומרים עלי ובזכותם אני האדם שאני, האשה שאני, הספורטאית שאני.
ומה איתכם, גם לכם יש את השד הפרטי שלכם?
לפרקים הקודמים
