לא. לא פחדתי. ובכל זאת ניסיתי להרחיק מעצמי את מחשבות הרעות שחלפו במוחי, אף שלא תמיד הצלחתי. איך לומר זאת בעדינות, תחושה לא נעימה. מה יקרה, חשבתי-דברתי אל עצמי, אם אתקל במישהו עוין בעל כוונות זדון?

מאת:יוסי מלמן

בכל זאת, זה לא המצב הטבעי או הנוח ביותר, להימצא , בשתיים לפנות בוקר, בגפך, בגבעות טרשים מכוסות חורש סבוך, כשברקע נשמעות נביחות כלבים ויללות תנים וקולות לא מזוהים של הלילה. זה קרה בלילה שבין חמישי לשישי בהרי מנשה, בשביל משונן באבנים חדות, המטפס מקבוץ הזורע לג’וערה.

והנה תיאורי. לבשתי בגדי ריצה – מכנסיים קצרים וגופיה אוורירית ועליה אפודה זוהרת, דומה לזו שלובשים עובדים בכבישים. לראשי היה מחובר פנס קטן, שאמור היה להאיר לי את דרך החתחתים. לגב הגופייה, הצמדתי פנס אדום מנצנץ. ביד אחת אחזתי בבקבוק מים ובכיס הקטנטן של מכנסי היה חטיף אנרגיה.

מזג האוויר היה נוח, אך לח מאוד והזיעה ניגרה מגופי והפכה אותי לסמרטוט רטוב, שכמו הוטבל בבריכת מים. נותרו לי עוד 3 ק"מ קשים של טיפוס במעלה הגבעות, על שביל עשוי מאבנים מחודדות ומשוננות. קצב הריצה היה איטי והתנשפותי המאומצת העידה על קשיי. זה לא רק נבע בשל הקושי של טיפוס בעליה תלולה. גם החשש ממעידה ,האטו מאוד את הקצב. צריך היה להיות מרוכז ולגייס את כל תעצומות הנפש. אמנם זה היה ליל ירח מלא וגם אלומת פנס הראש סייעה להאיר את הדרך, אך הם לא מנעו ממני למעוד פעמיים, ולשרוט את כפות ידי, זרועותיי ורגלי.

מה עושה בן אדם שפוי באמצע הלילה ועוד במקום כזה? יש לי תשובה מה עשיתי שם, אך אין לי הסבר מספק מדוע. הייתי שם כי השתתפתי במרוץ מרתק, מדהים בייחודו, שמעניק תחושת ספוק אדירה הנצרבת בכאב, סבל ופחדים. מדוע עשיתי זאת? על כך אין לי מענה. ההסבר, או שמא תרוץ, שעולה לי בראש הוא כי זה היה מרוץ השליחים הגדול הראשון מסוגו, שנערך אי פעם בישראל.

הוא נקרא "מהר לעמק", ריצה של קבוצות שמנו בין שני חברים לשמונה, שהיה עליהם לעבור מאתיים קילומטרים מקלעת נמרוד ברמת הגולן, בואכה הר חרמון ועד לישוב תמרת בעמק יזרעאל. המרחק חולק לעשרים וארבעה מקטעים, לא אחידים, של בין 5 ל-12 קילומטרים כל אחד. על הקבצה היה לנוע כצוות. רץ אחד על המסלול וחברו מחכה לו בתחנה הבאה, שבה מתחיל מקטע חדש.

כמעט 700 משתתפים (עבור "התענוג" הזה שלם כל אחד 180 ₪) שנחלקו לכמאה קבוצות נרשמו לאירוע. חלק מהקבוצות היו מעורבות של גברים ונשים. היו שם גברים וכמאה נשים, בכל הגילאים החל מצעירים בשנות העשרה למבוגרים בשנות השבעים. שמונה קבוצות מנו שני רצים. שוו בנפשכם כל אחד מהם צריך היה לרוץ 100 ק"מ. לרוץ חמישים ק"מ ולנוח ושוב לצאת לעוד חמישים ק"מ. ממש סיוט הרואי. לא פלא, שרק קבוצה אחת (של ידידיה פריימן מירושלים) סיימה את כל המסלול הריצה. שתי קבוצות פרשו ושלוש הוקפצו במכוניות בין עשרה לעשרים קילומטרים. היו כשני תריסרים של קבוצות של ארבעה רצים ושאר הקבוצות מנו שמונה רצים. אנו היינו, דומני, הקבוצה היחידה של ששה רצים. כל קבוצה היתה אחראית לשאת עמה מים, מזון, אביזרי תאורה ללילה, ציוד עזרה ראשונה, שמיכות ומזרנים. היו אף כאלה שהביאו עמם אוהלים, שאותם נטו בתחנה זו או אחרת, כדי לתפוס תנומה של כמה שעות בלילה.   את הרעיון לארגן מרוץ שליחים אתגרי הגו כמה רצים מהישוב תמרת, שליד נהלל בהם גדעון גל, שהיה מנהל המרוץ. הם התוודעו לרעיון כשהשתתפו במרוץ של 320 ק"מ, במדינת ורמונט שבארצות הברית.

לפני כשנה הם חברו לחברת "שוונג", מפעילת אתר זה והחלו להוציא את הרעיון לפועל. כמי שארגן בחייו כמה אירועים של ספורט אתגרי (מסעות אופניים וטריאתלונים ארוכים של חצי ואיש ברזל) אני יכול רק לשער את הקשיים העצומים שעמדו לפניהם. היה עליהם לתאם את האירוע עם משטרת ישראל ועם מוסדות וארגונים שעל פני שטחיהם חלפנו ובצל קורתם חסינו: רשות הגנים, קרן קיימת לישראל, חברת מקורות ואתר המוביל הארצי, ישובים וקבוצים כמו שמיר וחנתון מועצות מקומות כמו עראבה, דיר חנא, כפר מנדה ועוד ועוד.

אך אין ספק כי המשימה הקשה ביותר שלהם היה לקבוע את מסלול הריצה ולסמנו כראוי. והם עשו זאת במיומנות ובמקצועיות מדהימים. מכיוון שרוב הריצה התנהלה בשטח ולא על כבישים, המשימה שעמדה בפני המארגנים היתה קשה שבעתיים. הם הפיקו 900 שלטי הכוונה ודאגו שכל פניה וכל סבוב היו משולטים ומסומנים ויראו היטב בלילה. ההפקה הזו הצריכה את שיתופם של יותר ממאה עובדים, רובם אם לא כולם, מתנדבים, שהוצבו ב-24 התחנות, נהגו בכלי רכב, באמבולנס, בטרקטורונים ודאגו שהכל ידפוק ויתקתק.

הביטוי המקובל הוא שהעסק דפק כמו שעון שוויצרי. אך זהו רזה מדי, כדי לשבח את מה שקרה. ולכן אולי עדיף לומר כי העסק פעל כמו באחד המבצעים המוצלחים ביותר של ישראל נוסח אנטבה, או הפצצת הכור בסוריה. ואכן ההפקה היתה ברמה, שמעטות כמותה נראו באירועי ספורט בכלל וספורט אתגרי בפרט, וכל זאת בתקציב דל ביותר, שהורכב רובו ככולו, מדמי השתתפות. ולמרות זאת, וזה בלתי נמנע, היו כמה רצים שהתברברו בשעות הלילה, לא הגיעו ליעדם והיה צריך לחפש אותם.

אך בעיני ההישג הגדול ביותר הוא שכמעט כל הרצים והקבוצות סיימו את המסלול, וללא נפגעים, פרט לכמה עשרות שנדרשו לקבל טפול רפואי קל, בעיקר אינפוזיות נוזלים, לאחר שהתייבשו, וזריקות נגד תשישות.

הזינוק החל באופן מדורג, משעה שמונה עד שלוש אחר הצהריים, בקלעת נמרוד. החדשות הטובות היו שהמסלול עבר בנופים הנפלאים של שמורת הבניאס, עמק החולה, אגן הכנרת, הרי הגליל העליון ועמק יזרעאל, שאפשרו לרגלינו להכיר אותם מקרוב, במגע בלתי אמצעי עם השבילים, היערות, החורש, הנחלים והודאיות וישובים יהודים וערבים כאחד. החדשות הרעות היו שאיתרה מזלו של המרוץ והוא נפל על אחד הימים החמים בעונה זו. שמונים הק"מ הראשונים של הריצה בשעות היום ,מקלעת נמרוד ועד לכפר נחום ואתר ספיר של מפעל המוביל הארצי, היו סיוט אחד נורא. הטמפרטורה עמדה בשיא החום על ארבעים מעלות. אחר הצהריים פרצה דליקה בקטע השני בין הבניאס לקבוץ שמיר והיה חשש לחייהם של כמה רצים. המארגנים החליטו ובצדק לפנות את הרצים ולדלגם לקטע הבא.

קבוצתי, שקראנו לה, סתם כך, בלי סיבה "סברה", מנתה כאמור ששה רצים. ואלה הם אחי גיבורי התהילה. ראש הקבוצה, אלון פלד, גבר אנרגטי ונמרץ, בעל מפעל מתכת בחולון, במחצית השניה של שנות הארבעים לחייו. אלון לוי, לשעבר שחקן כדורגל בהפועל פתח תקווה, מאבטח בלוס אנג’לס של כוכבי הוליווד וכיום בעל קליניקה טיפולית לנכים בהרצליה. הוא בן חמישים וחמש אך גופו נראה כמו בן 35 לכל היותר.

שלושת הצעירים בחבורה היו טל, לוחם בשייטת 13, בוגר לימודי בטחון באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, שמתכנן בקרוב את נישואיו ואת שובו לתפקיד פיקודי בצה"ל, יניב סוזין, מטירת הכרמל, לוחם ביחידת המסתערבים דובדבן, בעל תואר ראשון בניהול וסקיפר מצטיין ומבוקש של יאכטות. שניהם בני שלושים. ויותם מלמן, בן 25, סטודנט באוניברסיטת תל אביב ומלצר בקפה נוח בתל-אביב.

כל אחד מאתנו רץ לסירוגים ארבעה קטעים בין 30 ל-36 ק"מ., יחד טפסנו לגובה מצטבר של כשלושה וחצי קילומטרים. כל גופינו עדיין דואב מכאב. היה חם. היה קשה. במהלך הריצה קללנו את יומנו ומר ולילינו. נדרשנו לכל תעצומות הנפש שיכולנו לשאוב. היה מסויט. היה נפלא. להתראות בשנה הבאה.

תמונות מהמרוץ
תוצאות המרוץ