"סיגל הותירה חלל גדול שיהיה קשה להתמודד איתו", אומר בכאב דורון כהן, בעלה של רוכבת האופניים שמצאה את מותה בתאונה ליד רימיני, איטליה. בפעם הראשונה אנו מביאים את הסיפור המלא של האירוע הקשה שהתרחש שם ומעלים קווים לדמותה של הרוכבת ממועדון דינמו רייסינג בשוהם

מאת:עוז כרמל

"באופניים הקטע המנטלי הוא מכריע ויש הרבה שבירות, אבל מול החיוך של סיגל שום מכשול לא יכול היה לעמוד", אומר לי דני סקגיו, מאמן הספינינג של סיגל כהן ז"ל, שרכב מאחוריה בשניות האחרונות של חייה, וצפה באימה כיצד היא מאבדת את השליטה על אופניה ונעלמת לתוך סבך ענק של שיחים. סיגל בת ה-39 קיפחה את חייה בתאונה טראגית באיטליה ב-17 במאי 2010, והותירה אחריה את בעלה דורון, ואת שני בניה – עידו בן 11 וחצי ואורי בן 4.

"חשוב לי שיידעו שני דברים: לא הייתה לסיגל שום תקלה בברקסים, חד משמעית, והרכיבה באיטליה לא היתה תחרות אופניים כלשהי, כמו שכתבו במקומות אחרים, אלא רק לשם ה-fun", כך, בכאב רב מספר לי דורון כהן, בעלה של סיגל.

אופי שאינו יודע לוותר

סיגל, בחורה אנרגטית ומלאת חיים, החלה לרכוב  לפני כשנה וחצי, כשהצטרפה למועדון הרכיבה "רוכבות שוהם" שמאוחר יותר הפך ל"דינמו רייסינג" בניהולו של המאמן ויקטור קיטייב. עוד קודם לכן החלה להתאמן בספינינג, בתחילה פעם-פעמיים בשבוע ואחר כך חמש פעמים בשבוע. מאוחר יותר השתכנעה לבוא לשיעור ניסיון ברכיבה על אופני כביש.

"כשסיגל הגיעה בפעם הראשונה היא לא ידעה לרכוב על אופניים, התחלנו מהתחלה", מספר המאמן קיטייב. "התאמנו באזור התעשייה של שוהם. יש שם קטע כביש שאחרי השעה 18:00 כבר אין תנועה והמקום כמעט נטוש, ואז נוח להתאמן בהקפות עם אופני כביש. בהתחלה אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהיא תרכב בקבוצה ובטח לא תחזור אחרי האימון הראשון".

אבל סיגל לא ויתרה. בתחילה רכבה לבד או עם המאמן, שהיה עוקב אחריה ונותן לה משימות אישיות, אך מהר מאוד פיתחה כושר גופני גבוה והתקדמה הלאה. היא צורפה לקבוצת הבנות והחלה לרכוב עימן בקביעות. תוך זמן קצר הפכו האופניים לחלק בלתי נפרד מחייה והיא הייתה הרוכבת החזקה ביותר בקבוצה. "ראיתי שזה כבר קטן עליה", אומר קיטייב, "שיחקנו כל מני משחקי רדיפה כשנתתי לה להוביל והאחרות צריכות לתפוס אותה. ראיתי שהיא כבר מתחילה להשתעמם אז צירפתי אותה לקבוצת הבנים".

שבוע רכיבה באיטליה

קבוצת הבנים, המאסטרס-פרו, מורכבת מרוכבים מנוסים וחזקים שידעו ימים יפים, אך כאלו שעובדים במשרד או פיתחו קצת כרס וכבר לא מקדישים את החיים רק לאופניים, ומתאמנים פעמיים בשבוע. גם כאן הצליחה סיגל להתבלט, אף כי בעקבות הנסיעות הרחוקות מהבית ומהילדים, לא התאמנה באופן סדיר עם הקבוצה. היא החלה לתמרן בין אימונים עם הבנות והבנים, כשבתווך המשיכה באימוני ספינינג אינטנסיביים. "היא הייתה חוזרת מאימון עם הבנות ויוצאת לריצה של 12 ק"מ לאירפורט סיטי, חוזרת משם ויוצאת לאימון ספינינג בערב", אומר דורון.

לפני מספר חודשים החליטה סיגל לצאת עם כמה חברים מישראל לרכיבה בצפון-מזרח איטליה, באזור רימיני. במסעות האופניים מסוג זה, חלק מן הרוכבים המגיעים מחו"ל לא מביאים איתם את האופניים במטוס, אלא שוכרים ציוד מקומי מבית המלון. הם מעבירים את נתוני המדידות של האופניים שלהם ומקבלים זוג דומה שם. כך עשו גם סיגל וחבריה לטיול.

התכנון היה לרכוב במשך שבוע. ביום הראשון עברו 130 קילומטרים, מרחקים שסיגל רכבה בלי בעיה בארץ, ובמסלולים קשים יותר כמו נס הרים או בצובה. "דיברתי איתה אחרי היום הראשון בערב וגם הבן שלי דיבר איתה. ידעתי שלמחרת היא תרכב בערך מ-9:00 בבוקר עד 14:00 אז לא דיברנו במהלך היום", אומר דורון.

הירידה הקטלנית

ביום השני היו אמורים לרכוב מרחק דומה בנוף מדהים. הם יצאו לדרך והתקרבו לסיום המסלול. בערך כשעה לפני הסוף הגיעה הקבוצה לעיירה ציורית קטנה ופגשו שם אדם שהמקומיים הכירו, שהיה בעבר זמר אופרה. הוא התחיל לשיר ועשה שמח לרוכבים. "היה שם מן 'היי' כזה", מספר דורון, בעלה של סיגל. "בקטע הווידאו שצולם שם רואים אותה מאושרת ומוחאת כפיים. איך אפשר להאמין ש-45 דקות אחר כך היא כבר לא בחיים?".

הקטע האחרון של הרכיבה ביום השני מסתיים בירידות ועיקולים חדים. ארבעה ישראלים – קובי, ליהי, סיגל ודני – רוכבים זה אחר זה בירידות יחד עם קבוצת הרוכבים. נותרו להם עוד 500 מטרים עד מקום המפגש שנקבע. באחד הסיבובים האחרונים, סיגל צעקה פתאום "ימינה, ימינה", כאילו הרגישה שהיא מאבדת שליטה. היא המשיכה במהירות כשהיא עוקפת את כל הקבוצה בקו ישר וממשיכה מחוץ לעיקול אל עבר סבך גבוה של שיחים.

"היה שם דרופ כזה על האספלט, אולי היא לא בלמה מספיק או שבגלל המהירות שצברה היא לא נכנסה טוב לסיבוב", מספר דני סקגיו, שהיה מאמן הספינינג של סיגל ורכב כעשרה מטרים בלבד מאחוריה. "הספקתי לראות שהכידון מתחיל לקפוץ לה מהידיים והבנתי שהיא לא בשליטה".

"אולי היא נכנסה לנעילה", אומר קיטייב המאמן. "אני אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה, אבל היא כן הייתה פוחדת ממהירות גבוהה, פוחדת לנתק את הידיים מהכידון כדי לשתות מהבקבוק או לקחת אוכל מהחולצה. היום חוץ ממנה אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה. כולם עברו את הפנייה הזו וגם היא עברה עשרות כאלו באותו יום בלי למצמץ".

"לפני שנה היה לה אירוע דומה כשהבנות נסעו לחרמון", המשיך ויקטור. "באחת הירידות של מג'דל שמס קרה לה משהו דומה. היא נכנסה במעקה בטיחות וריסקה את האופניים, אבל לא קרה לה כלום". מאז, הוא מספר, הספיקה לקנות זוג אופניים מקצועיים שישבו עליה כמו כפפה. "זה מוזר לי שהם לא נסעו עם האופניים שלהם לאיטליה, אבל לא בטוח שזה היה משנה".

העיקול הסתיים בקטע מישורי, אך סיגל כבר המשיכה במהירות עצומה אל תוך סבך גדול של שיחים, שהסתיר במרחק 2-3 מטרים מאחוריו עץ לא גדול. סיגל נחבטה בפניה והוטחה אל הקרקע. "עצרתי מיד, זרקתי את האופניים ונכנסתי לסבך", אומר דני. "ראיתי אותה מוטלת על הקרקע, ללא האופניים. היא היתה בלי הכרה". דני התעשת מהר וצעק מיד לרוכבים שיזעיקו אמבולנס וניסה להביא אותה לתנוחה טובה יותר כדי לבצע פעולות החייאה. "ברגע הראשון אתה פשוט לא מעכל את זה, לא מאמין שזה קורה", סיפר.

"אני עדיין חי את זה כל הזמן"

 "היא לא הידרדרה לשום תהום, כמו שכתבו", אומר בעלה בכאב, עדיין כועס על פרסומים שגויים בתקשורת. "הסיבוב התחיל בשיפוע של 15 מעלות בערך והיא כנראה איבדה שליטה. סיגל חטפה את המכה בסנטר מצד ימין, שברה את המפרקת ומתה במקום", סיפר לי כשקולו חנוק מדמעות.

"בצהריים אבא שלי מתקשר אליי ושואל – דיברת עם סיגל? נו, מה קורה? תפסת אותה?" אבל הנחתי שהיא עדיין ברכיבה. ב-16:50 שלחתי לה SMS "מה שלום האלופה שלנו?" ולא קיבלתי תשובה. ב-19:45 עוד לא הספקתי להשכיב את הילדים, ופתאום מגיע אליי שוטר ושתי עובדות סוציאליות. כך קיבלתי את הבשורה. לא האמנתי", אומר בכאב.

"אני יודע שחברים אחרים שרכבו עם סיגל מנסים להתרחק מהאירוע הזה, מדחיקים כדי שזה לא ישפיע עליהם", מספר לי דני שרכב עם סיגל באיטליה, והיה הראשון שניגש אליה. "אני עדיין חי את זה כל הזמן, קם בלילה עם התמונות הקשות, אבל התחושה של האובדן היא הכי קשה. נפגשנו עם המשפחה והילדים כמה פעמים וזה כל פעם קורע את הלב".

"סיגל הייתה בן-אדם מדהים עם המון אנרגיות, מאוד שאפתנית ומחייכת תמיד", הוא ממשיך. "מאוד הערכתי את הנחישות שלה. היא תמיד הייתה לוקחת את הדברים ברצינות, כל אימון וכל רכיבה, ותמיד חייכה, גם כשהיה חם או כשירד גשם והיה קשה. מצד אחד אני שמח מאוד שהייתי איתה ברגעים המאושרים שלה. היא מאוד נהנתה באיטליה, בייחוד ביום השני כשהרגישה שהיא יכולה לתת עוד מעצמה".

למרות שהכל עדיין טרי, דורון אומר כי בעתיד מתוכנן מסע אופניים שינציח את אהבתה הגדולה של סיגל לספורט. שאלתי אותו איך היה רוצה שיזכרו את סיגל, והוא ענה בכנות: "סיגל אהבה לחיות וליהנות, ולשמח את כל הסובבים אותה. היא הייתה אמא נפלאה שנתנה לילדים מעל ומעבר. עכשיו אני רואה כמה קשה לי להיכנס לנעליים שלה. היא הותירה חלל גדול שיהיה לכולנו קשה מאוד להתמודד איתו".