אופני ההרים עברו כברת דרך, מאז הורכבו בקליפורניה של שנות השבעים המרדניות, תוך ענני סקס, סמים ורוק'נרול, ועד לייצורן להמונים. מספר תחנות חשובות
מאת:נמרוד כהן
ניתן
לומר, שכאשר המציאו את האופניים, היו אלו, למעשה, אופני השטח, משום
שבתחילת המאה ה-19 רוב הדרכים בהן רכבו על אופניים היו דרכי עפר, אך עם
סלילת הכבישים, האופניים והצמיגים כוונו לדרכים סלולות ולכבישים. עד לרגע
המכונן בו אופני הרים הפכו להיות ספורט פופולארי, היו כל מיני רגעים של
"כמעט", בהם אינדיבידואל, או קבוצה של רוכבים, ניסו לרכוב בשטח אמיתי
ומאתגר.
תועד גדוד של חיילים אמריקאים שחורים – ה-Buffalo Soldiers המקוריים,
שרכבו ממונטנה לפארק ילוסטון ובחזרה, לאורך כ-1,300 ק"מ על אופניים עם
הילוך בודד, עמוסים לעייפה (משקלם של האופניים היה אז קרוב ל-50 ק"ג).
שנות החמישים נוסד בפריז מועדון רכיבת שטח, וחבריו ערכו מסעות רכיבה
ותחרויות על אופניים שהוסבו לרכיבת שטח. במקביל, החל מ-1950, נערכו
אליפויות עולם סדורות בסייקלוקרוס – ענף המשלב רכיבה בבוץ, שלג, עפר
ושורשים, על אופני כביש עם צמיגי שטח.
הרגע המכונן – תחרות REPAC בפיירפקס, קליפורניה, 1976
אין
ספק שהבום הגדול, זה שממנו נולדו ענף שלם ותעשייה מכובדת, המגלגלת
מיליונים, קרה בשנות השבעים בקליפורניה. ב-1974, קבוצת רוכבים מאזור המפרץ
של סן פרנסיסקו וחבל מארין לקחה שלדות כבדות וחזקות של אופניים עירוניים
משנות ה-30 וה-40 והתאימה לרכיבת שטח. ההתאמות כללו הרכבת חישוקים רחבים,
צמיגי שטח עם קוביות גומי בשרניות, מעצורים מאופני BMX, כידונים וידיות
מעצור של אופנועים, ולעיתים הוספת מספר הילוכים. ליצירות שלהם הם קראו
קלאנקרז (Klunkerz).
סן
פרנסיסקו בסוף שנות השישים-תחילת שנות השבעים היתה מרכז התרבות הנגדית
האמריקאית, עם הרבה סקס, סמים ורוק'נרול, אך לא רק. החבורה הקליפורנית
הכילה רוכבים חזקים עם רקע והישגים ברכיבת כביש תחרותית, לצד פליטי דור
הביט, שחיפשו ספורט חדש, אשר יעזור להם לברוח מהג'ונגל האורבני, מהכבישים
העמוסים ומסגנון החיים היצרני והתחרותי שהחל להציק להם מסביב.
מצאו דרך עפר עתיקה, ששימשה את הכורים בעבר וטיפסה במעלה מתפתל מעל לעיירה
פיירפקס, וכנהוג בכל קבוצה עתירת טסטוסטרון – החלו לבדוק מי יורד את הדרך
התלולה והמהירה מהר יותר. משם, כמו שאומרים, It all went downhill…
צ'ארלי
קלי, כבאי אמיץ בחיי היומיום שלו, החליט למסד ולארגן קצת את העסק ושלח
הזמנות מצוירות לאירוע מדידת זמנים רשמי. ביום האירוע התקבצו כ-30 רוכבים
ורוכבת אחת ועלו בעזרת משאיות לנקודת הזינוק. הרוכבים הוזנקו בהפרש של שתי
דקות זה מזה, אל מסלול עפר מפותל ותלול מאוד באורך כ-4.5 ק"מ, עם איבוד
גובה של 480 מטרים. קהל הצופים זכה לראות החלקות ספקטקולריות, לצד ביצועים
מעוררי הערצה, של שיאני המסלול. התחרות הרוויחה את שמה, re-pack (לטעון
מחדש), כי מעצורי התוף בהם השתמשו אז נזקקו לפתיחה ומילוי מחדש של גריז
אחרי כל מקצה. הירידה הממושכת הלהיטה את המעצורים, עד שכל הגריז התאדה מהם.
גארי פישר, אוחז בדגם ה-2.1 V, אותו ייצר בחברת MountainBikes צילום: באדיבות TREK
ספורט שנולד בחטא
השמועה
על התחרויות הפיראטיות האלו, עשתה לה כנפיים מחנות לחנות, מעיר לעיר
וממדינה למדינה. התמונות מהימים ההם: רוכבים עם זקן עבות, או לפחות שפם,
ג'ינסים רחבים, נעלי עבודה, כפפות עור ושיער ארוך מתבדר ברוח. על קסדות לא
היה מה לדבר.
שלא
במפתיע, הפרס לזוכה במדידת הזמנים הראשונה על ההר היה חבילה יפה של חומר
ביתי משובח, שגידל מארגן התחרות… הסרט התיעודי Klunkerz, משנת 2006, מתעד
את השנים הללו, ולמעוניינים – מרחיב על הקשר בין התרבות בקליפורניה בימים
ההם להולדת ענף אופני ההרים.
בלי
לדעת, רוכבי מחוז מארין יצקו את היסודות לספורט הדאונהיל, שחי ובועט כיום
ומבוסס על מדידת זמנים אישית, כנגד השעון, על מסלול היורד מראש ההר אל
מרגלותיו.
לא רק בירידה
לחובבי
טבע רבים ולרוכבי כביש, שרצו להתאמן גם בשטח, נמאס לדחוף את אופני ההרים
שלהם בכל עלייה תלולה. הם הרכיבו הילוכים על שלדות הפלדה הכבדות, ופיתחו
סגנון חדש והרפתקני של רכיבה: Cross Country (בקיצור XC). כיום ה-XC הוא
ספורט אולימפי מכובד ומבוסס, אך גם הוא החל "בסגנון חופשי".
1976, נערך בקולוראדו מסע אופני הרים תחרותי, מהעיירה קרסטד ביוט לאספן,
שני אתרי סקי בגובה של מעל ל-3,500 מטרים מעל פני הים. התחרות נמשכה יום
וחצי, וכללה חציית מעבר הרים גבוה ולינת שטח משותפת. אחד המשתתפים מתאר את
חניון הלילה: "הקמנו מחנה, ונהנינו מסטיקים על מחבת. חיסלנו חבית בירה,
שלושה בקבוקי שנאפס, שני גאלונים של יין ושלושה בקבוקי שמפניה. הבוקר זרח
עלינו עם שמיים אפורים וטפטוף קל. הרוכבים והרוכבות התעוררו, רק כדי לגלות
שמישהו פשט בלילה על מצבור הסופגניות וחיסל אותו".
הכורח הוא אבי ההמצאה
ככל שתחרויות ומסעות אופני הרים הפכו לקשים יותר, התברר שהיצירות המאולתרות, עליהן רכבו החלוצים, לא עומדות בעומס.
לג'ו בריז, אחד מהרוכבים הבולטים בתחרויות הריפאק, נמאס לשבור ולתקן שלדות ומזלגות, וב-1977 הוא תכנן וריתך לעצמו שלדת פלדה איכותית.
השלדה שלו היתה קלה וחזקה יותר משל חבריו-מתחריו, ובריז שידך לה גיאומטריה
מיוחדת, שאפשרה לאופניו להתמודד בכבוד עם ירידות תלולות או טיפוסים
מפרכים. לאחר שניצח תחרות על אופניו, הוא קיבל עשר הזמנות אישיות לבניית
שלדות, ופתח את חברת "BREEZER", שמייצרת אופניים יפהפיים עד היום.
רוכב מוכשר בשם גארי פישר, איש חזון ואומן שיווק, ראה את הצורך ואת
הפוטנציאל הכלכלי שנוצרו בסצנה המקומית, וב-1979 הקים ביחד עם צ'ארלי קלי
חברה בשם MountainBikes, שייצרה שלדות, הרכיבה עליהן חלקים מיובאים ומכרה
אותן ללקוחות כפריט מוגמר. זו החברה שאחראית על מיתוג שמו של הספורט שתפס
עד ימינו אנו. מי שריתך עבורם את השלדות היה טום ריצ'י, שבהמשך הקים את
RITCHEY, חברת אופניים וחלקים מצליחה ואיכותית.
אובדן התמימות
תופעת
אופני ההרים התפשטה כאש בשדה קוצים ברחבי ארצות הברית, וגורמים רציניים
יותר, עם יכולות ומטרות כלכליות, החלו להוביל את העסק קדימה. ב-1982 חברת ספשלייזד (specialized) האמריקאית, החלה למכור את אופני ה-Stumpjumper, אופני ההרים הראשונים בייצור המוני,
שתוכננו בארה"ב ויוצרו ביפן. מחירם בעת ההשקה עמד על 800 דולר, הון עתק
לאופניים בימים ההם. ספשלייזד הפכה מאז לחברת האופניים הגדולה בשוק
האמריקאי, והעומד בראשה, מייק סיניארד, הפך לאחד האנשים החזקים בענף. אופני
הסטאמפג'אמפר מיוצרים עד היום, במהדורה עדכנית, כמובן, ונמכרים בכל רחבי
העולם.
כיבוש העולם
ב-30
השנים שחלפו מאז הצגת הסטאמפג'אמפר הראשונים של ספשלייזד ועד היום, התרחשו
קפיצות דרך טכנולוגיות מאוד משמעותיות. קפיצות אלו הפכו את אופני ההרים
המודרניים למכונה מתקדמת ויעילה, המסוגלת לכבוש שטח מאוד אתגרי גם תחת
רגליו של רוכב חובבן לגמרי.
ב-1989
פול טרנר, רוכב עם רקע בהנדסה וברכיבת אופני שטח, הציג את בולם הזעזועים
הסדרתי, הראשון בעולם לאופני הרים. שנה לאחר מכן, האמריקאי גרג הרבולד זכה
עם "מזלג" כזה על אופניו, באליפות העולם הראשונה בדאונהיל. יום לאחר מכן,
שאר המתחרים גם הזמינו מזלג כזה אצל טרנר, שהקים את חברת RockShox, המתמחה
בתכנון וייצור בולמי זעזועים לאופניים. אם בתחילת דרכו נאלץ טרנר לשכנע
רוכבים ותיקים, שבולם הזעזועים הכבד והמורכב לא יעכב אותם, היום בולמי
זעזועים – מלפנים ומאחור – הם הסטנדרט לאופני הרים רציניים.
ב-1992
ה-UCI, איגוד האופניים הבינלאומי, שעד אז תמך ודחף רק את ענפי אופני
הכביש, ערך את אליפות העולם הרשמית הראשונה, בסגנונות הקרוס קאנטרי (XC)
והדאונהיל. הקרוס קאנטרי, אגב, הפך להיות ענף אולימפי בשנת 1996
באולימפיאדת אטלנטה.
לאן כל העסק הזה הולך?
מצד
אחד, המרוץ הטכנולוגי ממשיך, ולא עושה רושם שהוא ייפסק בקרוב. מאות דגמים
חדשים מוצגים בכל שנה בתערוכות האופניים הענקיות בגרמניה, ארה"ב וטייוואן,
והם תמיד קלים יותר, חזקים יותר, ולכאורה טובים יותר. מה שכן, הם בטוח
יקרים יותר: אופני הקצה לרכיבת שטח מתוצרת ספשלייזד, אותה חברה שהחלה את
הייצור התעשייתי עם תג מחיר של 800 דולר עולים כיום כ-10,000 דולר.
מנגד,
יש גל מאוד חזק של חזרה למקורות, עם עליית הפופולריות של אופני סינגלספיד:
אופניים פשוטים עם בולם זעזועים קדמי בלבד, או ללא בולם זעזועים בכלל
(rigid), המצוידים בהילוך יחיד וקבוע. הרכיבה על סינגלספיד בשטח מאתגרת
מאוד, והיא מחזירה את הדגש לרוכב וליכולותיו – במקום לאופניים ולטכנולוגיה
המתקדמת שלהם. הרכיבה על אופני הרים נכנסה חזק לתרבות הפנאי המערבית,
ועדות לכך אפשר למצוא בשלל פרסומות המציגות אופני הרים על גג הרכב, או פשוט
בכבישים ובשבילי הפארקים בארץ ובעולם, בכל סוף שבוע.
מתן ברוכין (18/11/2013)ההערכות הן על אזור ה-14מליארד דולר לשוק כולו
כש-25% לאופני שטח …
י' (20/11/2013)