מאת:עמר קרפ

עמר קרפ מגיע לעליות האחרונות של המרוץ. הרץ הרוסי, שבצו'ב כבר סיים את המסלול ושבר את שיא המסלול. באותו זמן, קרפ מתכונן לעלות עלייה מתונה בגבוה 870 מטר ומשם עוד נותרו לו קרוב ל- 30 קילומטרים לסיום המרוץ

בהמשך הדרך היו עליות וירידות רבות אבל לא משהו דרמטי. התקרבתי לנקודת המפגש בק"מ ה-57 של Cato Ridge, בתקווה שאפגוש שם את תמר ונדב. ממש בכניסה לנקודת המפגש נאלצתי לבקר פעם נוספת בשירותים. התור היה ארוך ולא הייתה לי ברירה אלה לחכות ולאבד דקות יקרות. נזכרתי שבאחד השרשורים בפורום של המרוץ מישהו כתב בצורה הומוריסטית על כל הזמן המבוזבז שרץ לא לוקח בחשבון כשהוא מתכנן את המרוץ. עכשיו אני מבין עד כמה הוא צדק.



נכנסתי לאזור המפגש ולשמחתי פגשתי סוף, סוף את תמר ונדב. הצטיידתי בג'לים ותמר שאלה אותי אם אסיים את המרוץ. עניתי לה, שאסיים אבל ביותר מ-9 שעות. יצאתי חזרה לדרך. התחלתי לרוץ בחזרה ושמעתי את הכרוז מודיע שהרצים הראשונים סיימו את המרוץ. שבצ'וב הרוסי שבר את שיא המסלול בעלייה, יש לי עוד קרוב ל-30 ק"מ, חשבתי לעצמי.

מנקודה זו, התחילה העלייה לכוון שיא הגובה של המסלול, 870 מטר. העלייה, שנראתה מתונה מעל דפי האינטרנט נראית כעת קשה הרבה יותר. החום החל להעיק ולא נראה אף ענן לרפואה בשמיים. נאלצתי ללכת בעליות שלא לקחתי אותן בחשבון קודם לכן.

בק"מ ה-62 הופיע מאחורי האוטובוס של Sub 9:00. למרות שמו, זה איננו אוטובוס אלא קבוצת רצים גדולה שבראשם שני פייסרים, בחורה שחורה נמוכה מאד ובחור לבן. שניהם היו רתומים למוטות גבוהים שבראשם מתנוסס שמם וזמן המטרה. על-פי החשבון שלי לא היה סיכוי לעמוד בזמן המטרה, אבל אולי הם ידעו משהו שאני לא יודע ולכן הצטרפתי אליהם.



שיטת הריצה שלהם הייתה מוזרה מאד, אינטרוולים של ריצה בקצב מהיר (פחות מ-5:00 דקות לק"מ) וקטעי הליכה ביניהם. לאחר כמה ק"מ הפייסרית אומרת משהו לפייסר ופורשת לאחור. עוברים עוד כמה ק"מ והפייסר תופס לפתע את ההמסטרינג שלו תוך כדי כאבים ופורש גם הוא.

בשלב זה, לא הצלחתי להחזיק עם קצב נסיעתו של האוטובוס ונאלצתי להוריד קצב. החלק הקשה ביותר הגיע, למרות שרובו היה בירידה. מדי פעם הרגשתי התכווצויות בשרירי כפות הרגליים. כמו-כן, שרירי הארבע-ראשי כואבים מאד. בחלק מהעליות נאלצתי ללכת. בכל קטע שעבר הזזתי את הזמן המשוער שלי: 9:10, 9:15, 9:20, 9:25.

בק"מ ה-78 הגיעה סוף, סוף העלייה הגדולה והאחרונה, Polly Shortts (זו לא טעות כתיב, ככה כותבים את זה). על העלייה הזו נאמר, שמלבד 10-20 הרצים הראשונים אף אחד לא רץ את כולה. אני הסתפקתי בהליכה עד סופה.

הגעתי אל סיום העלייה בו הוצב שטיח הזמנים האחרון, 7.7 ק"מ לקו הסיום. הערכת הזמן שלי כעת עומדת על 9:30. לפתע, התמלאתי בכוחות חדשים והחלטתי שאני רץ עד הסוף. בקטע הקצר הזה הצלחתי לעקוף עשרות רצים, האצטדיון כבר נראה באופק, וקולות הכרוז נשמעו.

נכנסתי לאצטדיון, 300 המטרים האחרונים. הרעש החריש אוזניים, מכיוון שהקהל דפק על שלטי הפח שמקיפים את המסלול. הצלחתי לעקוף עוד כמה רצים בתוך האצטדיון וסיימתי ב-9:26:56. במשפך ענדו לי מדליית ארד (9:00 עד 11:00 שעות). הם נתנו לי פרח ביד וצילום למזכרת. לא עמדתי בזמן המטרה שקבעתי לעצמי, אבל מאושר עד השמיים.

חלצתי את הנעליים והלכתי מדדה לנקודת המפגש עם תמר ונדב, או יותר נכון למה שחשבתי שהיא הנקודה שקבענו. לאחר שעבר זמן רב והם אינם הגיעו הבנתי שטעיתי. בעזרת בחורה מקומית סמסתי להם את מיקומי ולבסוף הם הגיעו. תמר סיפרה לי שבעזרת האס.אמ.אסים של לוריס (ילידת דרא"פ בעצמה), שעקבה אחריי באינטרנט, היא ידעה כל הזמן איפה אני נמצא.

נכנסנו לאוהל הסיום של הזרים ושם מצאתי את אילן אייזנשטט. באוהל היה אוכל רב ושתייה, אבל אני הרגשתי בחילה מכל המאכלים והמשקאות המתוקים שדחפתי לפה במהלך המרוץ. לא התחשק לי לאכול כלום. בעמדת המחשב שהייתה באוהל, בדקנו אני ואילן מה קורה עם אורי קירשנבוים וראינו שהוא עבר כבר בנקודת הביקורת האחרונה. נפרדנו מאילן והלכנו תשושים לכוון המכונית. באותו זמן קיבלנו אס.אמ.אסים וכמה שיחות, בנוגע למצבנו. הדרך חזרה לדרבן נראיתה פתאום כל-כך קצרה, רק שעה נסיעה, אז למה זה לקח לי יום שלם לעשות אותה בכוון ההפוך?




מספרים, תובנות וסיכומים



יותר מ-11,000 איש נרשמו למרוץ, רובם המוחלט מקומיים. כ-10,500 איש התחילו את המרוץ ורק 8,700 סיימו אותו. זהו אחוז מסיימים נמוך יחסית לשנים קודמות, כנראה בגלל החום. צריך לזכור שמי שהגיע למרחק של 3 מטרים מהסיום כשהשעון הראה 12:00 שעות לא נחשב כמסיים.



היה דיון שלם באחד הפורומים של המרוץ לגבי נגטיב ספליט, והדעה הרווחת הייתה שכדי להגיע לתוצאה אופטימלית (לא כולל רצים מהירים מ-6:00 שעות) צריך לרוץ פוזיטיב ספליט, למרות שמרבית העלייה נמצאת בחצי הראשון. הסטטיסטיקה מראה שכמות הרצים שעושים נגטיב ספליט היא זניחה (אם כי זו כמובן לא הוכחה לכך שזה לא כדאי). למרות זאת אני חושב שהייתי צריך להתחיל לאט יותר כדי להשיג תוצאה טובה יותר. הסטטיסטיקה מראה שנשים רצות בממוצע בספליטים מאוזנים הרבה יותר מגברים, ובאמת שמתי לב שבקילומטרים האחרונים כמעט אך ורק נשים עקפו אותי. האם הדבר נובע מהבדלים באגו או מהבדלים פיסיולוגים, לא ברור.
כאמור, שבצוב הרוסי ניצח בזמן 5:24:47 תוך כדי שיפור שיא המסלול בעליה וכעת הוא מחזיק בשיאים לשני הכוונים. מחזיק השיא הקודם, קוטוב, ניצח בקבוצת הגיל שלי (50-59) כשהוא מגיע שמיני כללי בזמן מדהים של 5:48. בין הנשים נצחו התאומות הרוסיות, נורגלייבה, בזמנים של 6:14 ו-6:15. הגעתי במקום 2479 כללי ו-153 בקטגוריה שלי (מתוך 1447).



במהלך המרוץ שיפרתי כל הזמן את מיקומי למרות שרצתי פוזיטיב ספליט. דייב רוג'רס בן ה-65 סיים בפעם ה-43 את המרוץ. אלן רוב, מנצח המרוץ ארבע פעמים בעבר, סיים בפעם ה-35 ברציפות. ברוס פורדייס האגדי, מנצח תשעה מרוצים בעבר, סיים 40 דקות אחריי, אבל הוא רץ למטרות צדקה.



לסיכום, זהו המרוץ השלישי בחו"ל שאני משתתף בו לאחר מרתון פאריס ואיירונמן אוסטריה. כל שלשת האירועים היו מדהימים, אבל ב-Comrades יש משהו באווירה שאין בשום מרוץ אחר, זוהי חוויה ייחודית במינה.