אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. אבל עבורי, כמי שמאמנת בקבוצת "גמאני רצה" בפרדס חנה-כרכור, המודעות נוכחת כל השנה. "גמאני רצה" הוא מיזם חברתי ארצי של קבוצות ריצה לנשים שמתמודדות או מחלימות מסרטן השד או סרטן נשי אחר. הנשים הללו הן השראה, והיום, אני רוצה לספר על אחת מהן – תמר נפטצי.
לכתבות נוספות בנושא:
סיפור משפחתי בכל ק"מ: טור אישי על מרתון שורשים בברלין 2024
שנה ל-7 באוקטובר: מעל 1,000 איש רצו למען החטופים בתל אביב
"שילמנו מחיר יקר": רווית איבדה את בעלה ב-7.10, ותנציח אותו במרוץ הגבורה באופקים
תמר, או תמי בפי חברותיה, בת 54, מתאמנת בקבוצה מיוני 2023. בחורף, בגשם, בחום היא לא מוותרת על ריצה. תמר הישגית ושאפתנית, האיילה בקבוצה, המושכת והסוחפת. השנה, היא הגיעה להשתתף במיזם "רצים לזכרם" אותו אני מפיקה, להנצחת אחיה חלל צה"ל אשר נפל ב-1994. התרגשתי מאוד שבחרה להגיע למיזם שלי. ואיך הריצה יכולה להיות רבת משמעויות – בחירה בחיים מחד הנצחה מאידך.
גמאני רצה פרדס חנה-כרכור | צילום: יואב לוי
היו רגעים מאתגרים בתהליך הזה. כאשר תמר כתבה לי על אובדן השיער בעקבות הטיפולים והכאב הנלווה לכך, בדמעות השבתי לה "תמר את צומחת מחדש! השיער יצמח, את בחיים וזה הכי חשוב".
"לגמאני זכיתי להגיע בצורה עקיפה בזכות השתתפותי ברצים לזכרם בחדרה שם נהגתי לרוץ להנצחת אחי", מספרת תמר: "הייתי לאחר ניתוח הוצאת הגוש סרטני הממאיר. ופגשתי במטופלת שלי שהתמודדה עם סרטן השד , אשר ליוויתי אותה בתקופה המאתגרת שלה, אני אחות במקצועי, היא זו שסיפרה לי על קבוצת הנשים 'גמאני רצה' של חולות ומתמודדות מחלימות מסרטן וכך התחיל הסיפור עם המיזם המיוחד הזה. הופניתי על ידי עמרי פדהצור, מנהל המיזם – לקרן, ומאז היא עוטפת אותי ומחזקת אותי מאמנת ומדריכה אותי".
"הריצה עבורי היא כדור הרגעה", היא מתארת: "טיפול נפשי וכוח להתמודד, הריצה מחזירה אותי לחיים מפיחה בי חיות ערנות וכוח. הקבוצה מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה, הבנות בקבוצה מעודדות משתפות, מחבקות מחייכות נותנות כוח וזה כל מה שאני צריכה כדי לרוץ למען הבריאות. כשהייתי בזמן טיפולים, נדרשתי לפני כל ריצה לעשות המון הכנות, דואגת לנוח הרבה על מנת שיהיה לי כוח לרוץ. לעיתים הייתי מגיעה עם כאבים ברגליים וכאשר התחלתי לרוץ הכל נעלם. מלבד זאת שהלב שלי התרחב, הריאות נפתחו והאושר פרץ ממני".
תמר נפטצי | צילום: הילה אייזינגר
"היום אני לקראת סוף התהליך ואני זוכה לרוץ יותר. זה הרבה יותר טוב מטיפול אצל פסיכולוגים או מכדורים. קרן רצה איתי את הריצה הראשונה של ה-7 ק"מ יחד בשטח, זה היה הישג גדול עבורי וכל כך התרגשנו, היא עודדה אותי, דחפה וכל כך שמחה בשמחתי. השאיפה היא להגשים יחד חלום של ריצה במרוץ של עשרה ק"מ".
"מאז ומתמיד הייתי אדם בריא", משתפת תמר: "אהבתי לרוץ ולרכוב על אופניים ופתאום להפוך לאדם שלא יכול לעשות כלום, כאוב במיטה למשך כל היום, ללא יכולת לאכול ולהתאמץ זה קשה. כמו כן, ליווה אותי גם פחד אמיתי, פחד מוות… אני גם אחות ויודעת יותר מידי לכן זה לא הוסיף לפחדים שלי. הקבוצה הייחודית מאירה ועוזרת לקבל את החולי והדרך להבראה , הבנות מיד מפוגגות פחדים, מעודדות: 'יפה לך הקרחת, 'כל הכבוד תמר'. עידוד כזה מיד נותן לי כוחות לרוץ, זה התחיל בצעדים קטנים ובאיטיות וככה הריצה בעצם עזרה לי ונתנה לי אומץ בכל טיפול כימו. זה גורם לי להרגיש פשוט כל יכולה. הכל מסתכם ביכולות שלי, שגורמות לי להרגיש חיה", היא מסכמת
מדובר במסע, בדרך, הרבה מעבר לריצה. עבורי כמאמנת, כל אחת היא אור גדול, כל אחת היא עולם ומלואו. אני מכירה כל אחת ואחת ויודעת מה היכולות החוזקות שלה, מה מאתגר אותה ואני פשוט יוצרת בקבוצה את כל הטוב הזה שמחבר ומאחד.
תמר נפטצי וקרן עמרוסי | צילום: פרטי
האימון מתחיל בחיבוקים וממשיך ונדמה שהזמן לא מספיק כי זה נגמר מהר, יש כאן אוויר לנשימה, בתקופה המאתגרת הזו. ב-5 באוקטובר 2023, יומיים לפני השבת השחורה, עוד הצלחנו לציין את חודש המודעות לסרטן השד באירוע גדול באלון עין שמר, אותו תכננתי לפרטי פרטים. היה כל כך שמח מי היה מאמין שיומיים אחרי כל העולם התהפך.
בעלי גויס בצו 8 ב-7/10. קבוצת "גמאני" גויסה גם היא מתוך רצון להירתם לקחת חלק עבור צה"ל, עבור משפחות החטופים, עבור מפונים, שיתפנו נשים מפונות ונשות מילואימניקים באימונים ויש את הצד הכואב בו לקחנו חלק, הן במצעד הדגלים והשתתפות בהלוויות. ניחמנו, וכאבנו כל כך.
במהלך חיים של קבוצה כזו, יש רגעים מאתגרים וקשים מנשוא. איבדנו לצערנו הרב שתי חברות לקבוצה בשנה אחת – שלי סטורזי כהן ז"ל וסאטורי דראי ז"ל. יש את הפחד הזה התמידי, יש את הכאב של אובדן החברות, ולצד כל זה אנחנו יודעות שיש את הריצה שמאפשרת לאופק להתקיים. העצב נראה שאינו נגמר, אך הוא מהול בתקווה.
שלי סטורזי כהן וסאטורי דראי זכרן לברכה | צילום: פרטי
הקבוצה הזאת ממלאת את ליבי. זה לא בדומה למתאמנים האחרים, יש משהו בקבוצה הזו כל כך שונה, יש פה ניצחון, יש פה הגשמה. כשהן מגיעות לאימון אני משתאה, הן לא מבינות עד כמה אני מתפעלת, הן לא יודעות שלעיתים אני אומרת לעצמי איך אתלונן על משהו כשאני רואה אותן מגיעות ובוחרות לרוץ, הלא הן גיבורות על. ההרגשה שבעזרת כוח ואמונה אתה מצליח לדרבן אנשים לרוץ ולהצליח שווה הכל.
בהמשך לדברי תמר אסכם בכמה מילים – אני יכולה לומר שמתוך הכאב והשיממון בלב, לצד אובדן אימי היקרה למחלת הסרטן, הגעתי אל המיזם הזה שמרפא גם אותי ,לראות אותן מחלימות, לראות אותן רצות בשבילי זה שווה הכל. לראות אותן עם כאבים והתמודדות כזו בוחרות לרוץ, לקבל תודה על הישג של ריצה, משנה לי את כל היום.
הנשים הוורודות בחיי הן חלק מהלב, חלק מהמשפחה. המיזם העוצמתי הזה מפיח חיים. הקבוצות השונות של "גמאני רצה" פועלות כיום ביותר מ-50 ישובים בכל רחבי המדינה. מוזמנות גם אתן להצטרף, לרוץ, ליהנות ולנצח. ובחודש הזה, חודש המודעות לסרטן השד, אנו מזכירות לך, גשי להיבדק, גילוי מוקדם מציל חיים.
