לפני חודש בדיוק סיימתי את הישראמן בפעם השנייה. כמו תמיד התחרות היא מצד אחד שיא, אבל מצד שני החלק המינורי ביותר בתהליך ארוך שפרוס על פני חודשים רבים, ולמעשה על שנה שלמה, שמטרתו להביא את הגוף (והראש) מוכנים לאירוע. יש מי שרואים בתחרות איש הברזל שיא ואירוע משנה חיים. עבורי היא עוד תחרות, אולי יותר ארוכה, ובוודאי הרבה יותר דרשנית באמונים ובהכנות, אבל מכאן ולהילה סביבה המרחק רב
מאת:תומר גמינדר
בשנה שעברה שקלתי ברצינות לקעקע את אות איש הברזל על הקרסול. אבל בסוף יום התחרות נשארתי בתחושה של "למה?". כלום לא השתנה, האימונים לתחרות היו קשים לאין ערוך מהתחרות עצמה, ואני נשארתי אני. גם השנה, עם בחילות שליוו אותי וקריסה (בונק) כתוצאה מחוסר היכולת לאכול בזמן התחרות, התחרות עברה מהר.
"איש ברזל" היה ונשאר עבורי שם של תחרות/מרחק, אבל הדבר היחיד שנדרש כדי לעשות אותה הוא רצון של ברזל במהלך האימונים האינסופיים. וכאשר מתאמנים נכון, התחרות עצמה אינה האתגר, ובוודאי שלא צריך להיות "איש ברזל" כדי לסיים אותה בכבוד.
החודש שעבר מאז התחרות עבר בריצות קלות, מעט רכיבה לכיף, מעט שחייה וזוג תחרויות ניווט חביבות במיוחד. אז נכון שזה כיף לצאת ולהתאמן מתי שבא וכמה שבא, בלי אילוצים של תוכנית אימונים דרקונית מעל הראש, ומבלי לחשוב על האימון הבא, אבל חסרה המטרה הגדולה הבאה, זאת שצריך לצאת ולהתאמן לקראתה, שתתן את המוטיבציה להתאמן, שתוציא אותי מהבית בבקרים הקפואים ובימים החמים שעוד רגע קט ישובו אלינו.
וזוג תחרויות ניווט חביבות במיוחד
בנוסף, עם חלוף הרוגיין ומרתוני האביב ניתן יהיה לחזור אל החברים ואל ריצות השטח האתגריות שעשינו יחד שנה שעברה, וכל אחת מהן הייתה תענוג צרוף של חברות, זיעה שפוכה וארוחה כיד המלך. רק המחשבה עליהן מעלה חיוך על פני בעודי כותב זאת.
ועדיין, אין בכך להגדיר מטרה אמיתית. אז נכון, יש לי חשבון פתוח עם הישראמן אחרי אירועי השנה הזו – ואולי השנה תהיה ההזדמנות לסגור אותו? מצד שני אני מכיר את הדרך הזו כבר טוב מדי, וכמה פעמים ניתן לחזור עליה? את "רוכב ישראל" עשיתי כ-6 פעמים תחת שלושה מארגנים שונים: יוסי אבני, צחי בן גל ודן בזנר, אבל בסופו של דבר זה התחיל לחזור על עצמו. האם הישראמן ייפול קורבן גם הוא לתחושה שבעצם מיציתי אותו?
אולי תחרות איש ברזל בחו"ל? חברים שדיברתי עימם אומרים שזה משהו שחייבים לעשות ושהחוויה של תחרות שם היא אחרת לחלוטין מהתחרות בארץ. הישראמן הוא תחרות מדברית. מעט מתחרים פרוסים על מאות ק"מ של מדבר. ההתמודדות היא שלך עם עצמך, עם הפוגות קלות כאשר פוגשים מתחרים אחרים בכיוון שלך או בכיוון ממול.
שבריר מההרגשה הזו הרגשתי בסיום התחרות בשנה שעברה, כאשר הק"מ האחרון היה על הטיילת, לקול מחיאות הכפיים של המטיילים והישובים בבתי הקפה, ופתאום כל העייפות והכאבים נעלמו להם וחיוך אדיר עלה על הפנים. אבל מנגד, עבורי חלק מהאירוע הוא המשפחה – להגיע עם כל המשפחה, ולפגוש אותם רגע לפני קו הסיום, ולחצות אותו יחד. להוציא אותם מהמשוואה יוציא חלק גדול מההנאה שבאירוע – וזו הרי הסיבה שאני עושה אותו מלכתחילה. ולגרור אותם עימי – לוגיסטיקה מורכבת מדי.
ואולי בכלל זה הזמן לפנות לריצות קצרות יותר ולעבוד על מהירות בענפי הספורט השונים? מי שעוקב אחרי המאמרים שאני מתרגם ומתפרסמים בשוונג בוודאי לא יופתע מכך. בסופו של יום אולי למרתונים ולתחרויות איש ברזל יש הילה מסמאת עיניים, אבל הקושי האמיתי הוא דווקא בלהיות מהיר יותר. וחוץ מזה, יודעי דבר (חוקרי הספורט) טוענים שדווקא ככל שהשנים מתקדמות יש לתת דגש לאימונים עצימים ולא להיכנע לרצון לאימונים ארוכים בעצימות נמוכה, כדי לעכב את השלכות הגיל.
ובכלל, לאימונים למרחקים קצרים יותר יש את היתרון שלא צריך לצאת ל-3 שעות אימון, אפשר בשעה לסיים אימון קשה ולחזור עם תחושת תשישות נהדרת, מבלי להקריב כמויות אינסופיות של זמן יקר עם המשפחה. ומי יודע, אולי זה יסייע לי להיות מהיר יותר בניווטים?
כל אלה שאלות שאין לי תשובה עליהן. מצד שני אני גם לא לחוץ למצוא להן תשובה. ובכלל, אולי התשובה היא פשוט לחזור וליהנות מהעשייה עצמה ללא כל מטרה גדולה?
תומר גמינדר
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי.
קישורים: איש ברזל, ריצה, אופניים, טריאתלון
