מאת:רותי הדר
על רוכבי אופנוע אומרים שהם או לפני תאונה או אחריה. על ספורטאים אפשר לומר אותו דבר לגבי פציעה, במיוחד לגבי ספורטאים תחרותיים. הפציעה, כך אומרים לי מביני דבר, במוקדם או במאוחר בוא תבוא. הבעיה הגדולה של הספורטאים היא ההתאוששות ויכולת התפקוד שלאחריה. מניסיון העבר אנו יודעים שמאותו סוג של פציעה יתאוששו שני ספורטאים בצורה שונה. זה עניין של אישיות. כאן נכנס לפעולה הצד המנטאלי שלנו, או איך שהראש שלנו עובד. קחו לדוגמא שני ספורטאים שקרעו רצועה בקרסול. האחד ירחם על עצמו ועל חייו ויחשוב על איך לעזוב את הספורט מהר ולתמיד כי מי צריך את כל הכאבים האלה ושני יחזור לתפקד בתום תקופת השבתה קצרצרה ומתחייבת.
ד"ר שרגא שדה, פסיכולוג חינוכי ופסיכולוג ספורט מתייחס לנושא ואומר שצריך לקבל את זה שהפציעה היא חלק בלתי ניפרד בכל העיסוק בספורט. וכאן הוא אומר משהו בהחלט מפתיע "הפציעה היא בעצם ברכה כי היא מאותתת לך משהו. היא מסייעת לך לתקן ליקויים ולעבוד נכון בעתיד. בגלל שנפצעת יהיה לך עכשיו הרבה זמן לחשוב על הליקויים בתוכנית האימונים ואילו עומסים לא נכונים הפעלת על הגוף שלך. בעקבות הפציעה אתה חייב לקחת פסק זמן או לפחות לרדת ברמת האינטנסיביות. אתה צריך להתייעץ עם רופא ויש לך את כל הגושפנקא הרשמית לכך שאתה צריך לנוח, דבר שקשה מאוד לספורטאי לעשות. ברור שאם הגוף עובד בצורה נכונה אז הסיכוי להיפצע קטן ואף אחד לא רוצה להיפצע, לפחות לא באופן מודע.
אף אחד מאתנו לא נימצא ברמת מודעות של מאה אחוזים. כשזה קורה אתה צריך לבחון ביסודיות את הסיבה מדוע הדברים קרו כפי שהם קרו ולחשוב מה אתה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה לך שוב".
ספורטאי שנמצא ברמת לחץ או חרדה בשל הפחד מכישלון בתחרות
שדה מנסה לבחון סיבות לפציעה, פרט כמובן לסיבה של עומס יתר באימונים. לחץ (Stress ) למשל – ספורטאי שנמצא ברמת לחץ או חרדה בשל הפחד מכישלון בתחרות, הסיכוי שלו להיפצע גדול. כאן מדובר בתופעה המוכרת לנו מחיי היום יום של הספורטאים. ספורטאי החולה כל פעם לפני תחרות חשובה, או נפצע באימון אחרון לפני תחרות. שדה מסביר "הפציעה היא לא יזומה ואין כאן פעילות מודעת. הספורטאי לא מודע לכך שהוא בעצם פוחד פחד מוות. הוא פשוט ניפצע בכל פעם לפני תחרות חשובה. מין ביש מזל שכזה, אך ההסבר לתופעה הוא כנראה מצב של לחץ ברמה גבוהה".
לדברי שדה האחריות במצב כזה היא על המאמן. " לא פעם קורה לי שאני משוחח עם מאמן על הספורטאים שלו אז עולה התופעה אותה הזכרתי. מאמן סיפר לי שתחת שרביטו מתאמן ספורטאי מוכשר מאוד, כבר חמש שנים ובכל פעם לפני תחרות חשובה קורה לו משהו והוא נפצע. תחרות היא שיא שהספורטאי מתכונן אליו זמן רב ודווקא בערב שלפני תחרות חשובה באיזה משחק שכונתי עם החבר'ה שלו הוא נפצע באופן שטותי. זה קורה כתוצאה מרמת לחץ גבוהה מדי הגורמת לכך שהגוף פשוט עשה תנועה לא נכונה וזהו – נגרמתפציעה ואי יכולת להשתתף בתחרות" לטענת שדה, במקרים כגון אלו חייבים 'להציף' את המרכיב הפסיכולוגי ולדבר עליו, כי הספורטאי לא מודע לכך שיש קשר בין מה שקרה לו לפחדים וללחצים שלו. ספורטאי או מאמן שיידע לבדוק את הדברים בטיפול פסיכולוגי יפצע הרבה פחות בעתיד. הוא לא יזדקק יותר לפציעה כדי להגן על עצמו".
אלתרמן – לא מוצא לעצמו תירוץ להפסיד מלכתחילה
תופעה נוספת היא שספורטאי מוצא לעצמו תירוץ להפסד מלכתחילה. למשל טניסאי שעלה לשחק עם תחבושת ולמרות זאת ניצח במשחק. הטניסאי, עלה למגרש פצוע אז דבר ראשון רמת הציפיות שלו מעצמו יורדת. אפקט פסיכולוגי יש גם על היריב כי הוא לא יהיה במיטבו כי 'איך אני אתחרה בכל כוחי באדם שהוא פצוע' . בנוסף לכך, אתה מפגין ביצועי שיא עם התחבושת שלך וכולם אומרים לך 'איזה גיבור היית !'.
עוד מוסיף שדה " חשוב שהספורטאי יבין שמחלות נגרמות גם כתוצאה מלחצים נפשיים לפני תחרות ואם התופעה חוזרת יש לטפל בה גם מהצד הפסיכולוגי. חשוב להבין שהמערכת החיסונית נפגעת כתוצאה מלחצים נפשיים מכיוון שכל האנרגיה מרוכזת בגוף לקראת התחרות ואז הגוף הרבה יותר חשוף למחלה או לפציעה. כאן חשוב מאוד שלא להאשים את הספורטאי, אלא דווקא לבנות לו את הביטחון ולחזק אותו".
ד"ר רפי וישניצר, מאמן ריצות למרחקים, רופא מומחה ברפואה פנימית, אינו מקבל את הסברי הפסיכולוגים. במהלך שנים הכרתי ואף טיפלתי ברצי מרחקים לא מעטים שסבלו מפגיעות ספורט שונות. איש מהם לא ייחל לפציעה ש"תציל" אותו מתחרות. נהפוך הוא, הפציעות-מחלות גרמו לעיתים קרובות לדיכדוך מסוים, לעיתים אף לדכדוך די קשה, נוכח הצורך להפסיק לפרק זמן כזה או אחר את הפעילות הספורטיבית שהיתה חלק חשוב וחיובי ביותר מהווייתם היום-יומית ונתנה להם תקוות וחלומות. אסף בימרו, אלוף ישראל במרתון 6 פעמים, לקה בשברי מאמץ באגן בעת הכנות למרתון ברלין בשלהי קיץ 2000. עד הפציעה שאפתנותו היתה בשיאה, האימונים שטפו. לאחר הפציעה, חרף כאבים עזים שמנעו ממנו ללכת מספר ימים, חזר לאימונים כאשר הכאבים שככו במעט. אסף ויתר על השתתפותו בברלין והסיבה היתה גופנית ולא פסיכולוגית. אסף לא ויתר וסימן לו את מרתון טבריה כיעד הבא. השברים הציקו עד כדי כך שנאלץ להפסיק לרוץ לשבועיים, כחודש לפני התחרות ובמקום זאת רכב על אופניים. שבועיים לפני המרתון חזר לרוץ, למרות כאבים באגן וחוסר בטחון באשר לכושרו והתייצב לריצה שתפקד בה היטב. מקרה נוסף הוא של דוב קרמר, שיאן ישראל ב1500-, 3000, ומרתון. דוב לקה בשבר מאמץ בשוק חודשיים לפני מרתון בוסטון (1996). לקראת המרתון שככו הכאבים אך לא פסקו. בזמנו דב אמר " אסיים את הריצה בבוסטון, אלא אם כן תישבר הרגל לשתיים" – אמר ועשה. עשרה ימים לפני מרתון פראג 2003 נחבל דב ושבר צלעות. כיוון שכבר היה מוכן למרתון, לא העלה על דעתו להשתמש בשברים כאמתלה לאי השתתפות או הישג חלש. הוא רץ וקבע 2:24:27 שע'. אתי איינר, מטובות הרצות בארץ, חלתה בדלקת ריאות כחודש טרם אליפות ישראל (2003). חרף הפסקת אימונים ואי המצאות בכושר מיטבי, רצה וסיימה במקום השני. אתי לא השתמשה במחלה שלה כאמתלה להיעדרות מתחרות חשובה.
רצים שסבלו מתסמונת אימון יתר, ניסו וחזרו להתאמן חרף מחלתם. חלקם היו מדוכדכים בהמשך הדרך והתופעה נבעה כתוצאה מקטיעה זמנית של עיסוק שלווה בחלום קטן או גדול. הפציעות נגרמות מסיבות אורגניות ולא פסיכולוגיות. בדרך כלל הראש הולך אחר הגוף – כאשר הגוף במצב טוב הראש בעננים, וכאשר הגוף חולה – המוח עדיין חולם על הישגים ורק מאוחר יותר מנסה המוח להפנים את משמעות הפגיעה שהיא למעשה ויתור זמני או קבוע על אחד המרכיבים החשובים ביותר בחיי הספורטאי – העיסוק בספורט. ההפנמה הזו כרוכה לא אחת בדכדוך החולף במהירות עצומה עם חידוש האימונים.
אתי איינר, מטובות הרצות בארץ, חלתה בדלקת ריאות כחודש טרם אליפות ישראל
ישנם פסיכולוגים ההופכים את סדר העינינים ובונים תיאוריות לא עיניניות. אפשר והדבר נובע מכך שהם מתרשמים מספורטאים המטופלים על ידם, אך השלכה מציבור זה על הכלל היא טעות מכיוון שמספר הספורטאים הפונים לפסיכולוגים בעת מחלה-פציעה הוא קטן. לדעתי יש להתייחס למרכיב הפסיכולוגי בפגיעות ספורט כמרכיב תוצאתי שחולף מיד שמסתמן שיפור גופני.
מהצד הרפואי אני פוגשת את ד"ר יוני ירום, רופא ספורט, לו ניסיון רב בטיפול בספורטאים. ד"ר ירום מתייחס כמובן לצד עליו הוא מופקד – לטפל בפציעות, אך מעבר לכך לנסות להחזיר את הספורטאי במהירות האפשרית למיטבו. "מעט מאוד ספורטאים לא חוזרים לפעילות ספורטיבית אחרי פציעה. אפילו מפציעות חמורות ביותר אנשים חזרו. הכל תלוי במידת ההשקעה שהספורטאי מוכן לה" הוא אומר. "מניסיוני, ברוב הפעמים שהספורטאי לא חוזר לתפקד זה בגלל שהוא לא רוצה ולא בגלל שהוא לא יכול". זאת אומרת שגם כאן יש חשיבות למרכיב המנטלי אני מנסה להבין. " נכון, גם כאן השיקום מהפציעה והחזרה לפעילות תלויה במידה רבה במה שקורה בראש של אותו ספורטאי, ואני מדבר על משחקי כדור וגם על ריצה. לדוגמה, קרע ברצועה צולבת בברך. אם נחבר יחד את זמן הניתוח וההתאוששות אז נגיע למשך של שישה חודשים מזמן הפציעה ועד לחזרה לפעילות מלאה. במשך הזמן הזה אתה צריך להשקיע בפיזיותרפייה אינטנסיבית. תהליך השיקום אורך כארבע שעות ביום. המערכת השרירית התנוונה וצריך גם לאמן את המערכת האירובית שאבדה מיכולתה, כתוצאה מחוסר אימון. בצד הפסיכולוגי יש גם קשיים – אם קודם היית בתוך מסגרת, עכשיו אתה מתמודד לבד עם הכל. מעבר לסימפטייה הראשונית שיש לך מצד כולם בשבוע הראשון, שוכחים אותך. אתה לנפשך כי כמו שאומרים 'אם אתה לא שם אתה לא קיים'. מעבר לבעיית הבדידות הקושי הגדול הוא בכך שאתה מתחיל הכל מחדש. אתה לא נמצא בנקודה שבה הפסקת. על מנת להגיע אל אותה הנקודה ייקח לך כמה וכמה חודשים של עבודה קשה אם בכלל, וכל השאלה היא אם זה בכלל כדאי לך או שזאת הנקודה לנטוש ולהיכנס לעסקים אחרים".
פסיכולוג נוסף המתאר תמונה עגומה של הספורטאי אחרי פציעה הוא רפי סרברו.
סרברו בספרו "לנצח עם הראש" הקדיש פרק שלם לנושא הפציעה, הטיפול בה ומניעתה. הוא מדגיש את חשיבות הצד המנטלי. "יש רצים למרחקים ארוכים שסובלים מעודף מוטיבציה ופשוט מתעלמים מכאבים. לפעמים הפציעה שלהם נובעת ממאמץ יתר. החוכמה היא להכיר את הכאב ולדעת מה הוא אומר לך. יש כאב ויש כאב ולא כל כאב הוא כאב טוב. צריך להכיר את הגוף. לפעמים הכאב הוא התחלת פציעה, סימן אזהרה. ספורטאי מיומן ידע לעקוב אחר הגוף שלו ולפרש מה הוא אומר לו. הוא מרגיש מתי הוא מגיע למאמץ יתר ויוכל להימנע מהפציעה. המוטו שלי הוא שפציעה היא תמיד גם פציעה בראש".
סרברו מדגיש את הנחיצות בתמיכה הפסיכולוגית לספורטאי שנפצע, בעיקר בתהליך השיקום.
"בהתמודדות עם הפציעה וההחלמה ישנו תפקיד מכריע לצד המנטאלי. קודם כל הספורטאי נמצא בתקופה ארוכה של השבתה. זאת מכה מנטאלית. כי אם אתה ספורטאי מקצועי הפעילות הגופנית היא מרכז החיים שלך, ההגשמה העצמית שלך, הביטחון שלך. לכן, המשמעות הראשונה של כל השבתה מפעילות עבור הספורטאי היא של אבל כבד ושל אובדן" אומר סרברו. "והשאלה היא איך אתה מפרש את זה ומה אתה עושה כדי לצאת מזה. אז השלב הראשון הוא הנטייה להתכחש לדברים. 'אז הרופא אמר לי, אז מה ?' דבר שמונע ממך להתמודד בצורה טובה עם המצב החדש שנכפה עליך ולטפל בו כראוי. אחר כך בא הדיכאון הגדול. המשמעות שלו היא ההבנה המלאה של הספורטאי שהנה אני הולך להיות מושבת לתקופה מאוד ארוכה. אחר כך מגיעה תקופת הכעס. כעס נוראי על כל הסביבה, ובעיקר על אלה הקרובים. אחר כך מגיע שלב הסיבות וההסברים. אחר כך מגיע שלב ההשלמה והקבלה. זה כבר שלב טוב, שלב השיקום והחזרה לפעילות. אלא שדווקא כאן נתקעים רבים וטובים. ההחלמה מהפציעה צריכה להיעשות בצורה הטובה ביותר האפשרית. חבל לבזבז זמן. צריך באיזה שהוא שלב פשוט לעזוב את הדיכאון ולהמשיך קדימה. יש כאן תפקיד חשוב למושגים כמו השלמה וקבלה של הספורטאי. כאן נכנס כל הצד הטיפולי. השאלה היא האם הספורטאי מוכן באמת ובתמים לטפל בעצמו".
"כל נושא האחריות לטיפול היא של הספורטאי עצמו בלבד" אומר סרברו "ישנה נטייה של מי שניפצע להשליך את כל האחריות לכל הטיפול והשיקום שלו על אנשים אחרים כי הוא מרגיש חסר אונים. 'רופאי אמרו לי כך וכך, הפיזיוטרפיסטית שלי אמרה לי, האחות במרפאה סוברת כי… וכו' וכו" זה ממש לא נכון. קודם כל יש לך כל הזכות לקבל חוות דעת נוספת מרופאים אחרים בנוגע לפציעה שלך ולכל דבר, ולפעמים אתה פשוט צריך לדרוש את זה כי לא תקבל חוות דעת נוספת אם לא תדע לדרוש אותה. אם כל הכבוד לכולם ולעצות שלהם הגוף שלך הוא שלך בלבד. אתה זה שאחראי על המינונים, הכמויות, ההספקים ובעצם על כל תוכנית השיקום שלך בגדול. לקיחת אחריות זה אומר להפוך מפסיבי לאקטיבי וזה משהו מאוד טוב אם הוא קורה לך".
"אתה אחראי להציב לעצמך את המטרות שתוכל לעמוד בהן גם אם זה בקטן. לשחות קצת, להשתדל לעמוד על הרגליים כמה דקות בכל פעם. אתה הוא שאחראי בגדול לכל תהליך השיקום שלך ולא אף אחד אחר. ותשתדל לקבל תמיכה מכל מי שאתה רק יכול. הורים, בני זוג, חברים. ותבוא לאימונים של הקבוצה שלך, זה קשה אבל עדיף על סתם לשבת ולרחם על עצמך. כי אתה חלק מקבוצה. אז עכשיו אתה רק פצוע אבל עדיין חלק מהקבוצה ואין טעם שתשכב סתם בבית. תמיכה של פסיכולוג טוב חשובה כי הספורטאי לבדו לא יכול להבין את כל הגורמים לפציעה שלו. לצורך זה צריך אדם נוסף ומיומן, כי אין כמעט קריירה ללא פציעה ואם לא מטפלים כמו שצריך אז קשה מאוד לחזור לפעילות כי הראש הוא זה שקובע במידה רבה את קצב ההחלמה של הספורטאי". סרברו מוסיף ואומר " יכולים להיות שני ספורטאים עם אותו סוג של פציעה אבל מכיוון שהראש הוא זה שקובע אז יתכנו פערים של זמן בקצב ההחלמה של שניהם כי יש הבדל בפסיכולוגיה של כל אחד" בהקשר לאופן הטיפול הוא ממליץ בחום על טיפול באמצעות דמיון מודרך. " צריך לנצל את הדמיון" הוא אומר. "הדמיה. זו בהחלט יכולת פסיכולוגית טובה מאין כמותה למצבים אלה והיא בהחלט יכולה לשמש כזרז להחלמה. שימוש נכון בהדמיה יכול לעזור לספורטאי לחזור לתפקוד הרבה יותר מהר".
על נפלאות הדמיון המודרך כשיטה טיפולית, מוכנה ד"ר צביה שר-אל אקר, פסיכולוגית קלינית וספורט, לדבר באריכות. אחת המטופלות שלה, חולת סרטן נלחמה בו באמצעות הרפואה הקונבנציונלית. למרות כריתת שד שעברה היה חשד להתפרצות המחלה. שר-אל אקר והמטופלת שלה החלו להלחם במחלה באמצעים לא קונבנציונלים כהיפנוזה עצמית ודמיון מודרך. לאחר תקופה של עבודה משותפת התכווצו התאים הסרטנים של החולה. "למעשה היתה כאן נסיגה של פריצת המחלה בפעם השנייה". שר-אל אקר מציינת שבאותה תקופה אמורה לא קיבלה החולה שום טיפול אחר והרופאה האונקולוגית שלה שהיתה פתוחה לרעיונות חדשים שיערה שהשיטות הלא קונבנציונליות הן שסייעו לנסיגה. שר-אל אקר מציינת שהסיוע שהעניקה לא עזר למטופלת שלה להירפא לגמרי אך הוא עיקב את התפרצותה בשנית והעניק לה איכות חיים בזמן הנותר. שר-אל אקר מספרת על עבודה דומה שהיא מבצעת עם ספורטאים.
בעזרת דמיון מודרך אפשר למנוע את הכאב לפרק זמן מסוים
"בעזרת אמצעים מנטאלים כסוגסטייה עצמית ודמיון מודרך אפשר למנוע את הכאב לפרק זמן מסוים ולהתרכז בתחרות ובהישג הספורטיבי" היא אומרת. "ניתן גם להחליש כאב כרוני. אפשר להחליף את תחושת הכאב בתחושה אחרת שאפשר לעמוד בה. רצים יכולים לרוץ בלי תחושת סבל. הכוונה היא לא לבטל את הכאב בכלל כי לכאב ישנה איזו שהיא שליחות ותפקיד בגוף. המטרה היא רק לשלוט בו לפרקי זמן מוגדרים. באופן כללי ההיפנוזה העצמית והסוגסטייה הם רק כלים לשליטה. ספורטאי שעבר פציעה חוזר עם מגבלות מסוימות ואני רק עוזרת לו להמשיך ולהתקדם ולפתח את הגוף שלו עוד ועוד. זהו אימון מנטאלי כי לספורטאים הכאב הוא חלק קבוע משגרת החיים. שראל-אקר, שעובדת עם קבוצות ונותנת הדרכה למאמנים עם השחקנים על המגרש, טוענת שהשיטות שהיא נעזרת בהן מסייעות להגברת הריכוז והנחישות של הספורטאי.
לאיזון התמונה פגשתי באיתמר פדן מאמן רצים למרחקים ארוכים שאומר: " ברור לחלוטין מתוך כל מה שאמרו לך שיש מקום לשתי התאוריות גם יחד הכל תלוי במרכיב האישיותי שלך כספורטאי. ספורטאי עם פרופיל פסיכולוגי חלש יהיה לחוץ ויהיו לו התנהגויות לא רציונליות בלי משים. אם אין לו פרופיל אישיותי חזק אנחנו נקרא לו סתם פחדן. הכי טובים כמובן הם אלו שיש להם גם פיזיולוגיה טובה, אישיות חזקה וגם חכמים". פדן מספר לי שלמד פעם פסיכולוגיה בצורה די מסיבית במסגרת לימודי מנהל העסקים שלו והוא משתמש במה שלמד עם הספורטאים שמתאמנים אצלו. כאן מחזק פדן את דעתו של ד"ר רפי וישניצר בהקשר לכך שאם מישהו נפצע זה לא בגלל פסיכולוגיה אלא בגלל פיזיולוגיה, והוא אומר "אתלט שלי בשם גבי טיגבו, יש לו מבנה גוף עדין מצד אחד ורצון אדיר להצליח מצד שני – זה מתכון בדוק לפציעות כי יש לו מערכת גידית- מפרקית- שרירית חלשה. זה קשור לבנייה גופנית. יש ספורטאים שהגוף שלהם לא מחזיק מעמד בעומס האימונים והם נפצעים הרבה פעמים. לספורטאים אלו יש בעיות שקשורות לפיזיולוגיה, תזונה או בכלל דברים הנובעים מתורשה – אי אפשר לחפש את הסיבה לפציעה בגורם אחד.
לי חשוב לציין דבר אחד לסיום – ההתמודדות היומיומית של ספורטאי היא הדבר הקשה ביותר אצל הספורטאי התחרותי. הדבר נכון שהוא בריא ועל אחת כמה וכמה שהוא חולה או נפצע".
