25 בינואר 2019 הוא תאריך שחקוק לי עמוק בזיכרון (וגם בשרירים).
הפעם הראשונה שבה זינקתי לים השקוף של חופי אילת לתחרות הישראמן האייקונית.
המסיבה הכי גדולה בעיר!!!!!
לכתבות נוספות בנושא:
לראשונה: נציגות לישראל בכנס צ'אלנג' העולמי שנערך בברצלונה
כך החלטתי לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים בעזה
אחרי שאחותו גאיה נרצחה ב-7.10, עידו שואב ממנה השראה בדרך לצ'אלנג' ישראמן
בואו נחזור קצת יותר אחורה בזמן.
שנת 2017, אני קצין בסדיר, והחלטתי שנמאס לי להרחיב את החגורה של המדים, ושאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה, ולכן רכשתי אופני שטח ויצאתי לרכוב בסופי שבוע כדי לשרוף כמה קלוריות.
דוד פלד בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
מתישהו בכמה החודשים האחרונים שלפני השחרור המיוחל ישבתי עם זוגתי (היום אשתי שתחיה) בסלון וראינו טלוויזיה. הייתה איזושהי תכנית שאין לי מושג מה שמה, ובה הראו מישהו שמתחרה באליפות ישראל בטריאתלון באילת (אין לי מושג מי היה המישהו הזה… 40 שנה, לך תזכור), ואני בתור מישהו שגדל באולמות הג'ודו על המזרן אמרתי לעצמי "מה זה הדבר הנורא הזה?! מה הוא פסיכופת??".
ושנייה שאחרי אמרתי לעצמי את המשפט הזה, אמרתי משפט נוסף : "רגע… אני יודע לשחות בלי לטבוע… אני יודע לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר… יש לי 2 רגליים… אולי באמת ננסה לחבר את החרא הזה יחד?" – אוי אלוהים… אם רק הייתי יודע.
דוד פלד בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
עבר מעט מאוד זמן מהרגע שאמרתי את המשפט הזה ועד שביקרתי לראשונה באתר של איגוד הטריאתלון הישראלי. עשיתי 3 תחרויות ספרינט לבד, באמצע רכשתי את אופני הכביש הראשונות שלי (אופניים יד 3 שבדיעבד היו קטנות עלי בכמה מידות), התאבזרתי בכל הציוד הדרוש כמו שעון ואפילו חליפת טריאתלון, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הטריאתלון הראשונה שבה התאמנתי.
איפשהו באמצע 2018, בערך חצי שנה אחרי השחרור דיברתי עם המאמן שלי, וחשבנו בקול רם על המטרות להמשך העונה, והוא בשיא "חוצפתו" העז להציע את חצי הישראמן. מה נראה לך?! וכמובן שלא עברו כמה שעות, ומצאתי את עצמי כבר באתר התחרות נרשם לחצי המרחק.
דוד פלד בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
תחילת ינואר 2019, אני ספורטאי צעיר וחובב שעשה עד כה תחרויות טריאתלון למרחק ספרינט בלבד, מוצא את עצמי במחנה אימונים לקראת הישראמן. "יאללה.. מטפסים את נטפים. מי שעושה את חצי המרחק מטפס בין פעמיים לשלוש. מי שעושה את המרחק המלא מטפס 4 פעמים".
פעמיים? נו בסדר. כמה נורא זה כבר יכול להיות? מסתבר שממש הרבה… בפעם הראשונה הרגשתי אמיץ (ובעיקר לא ידעתי לקראת מה אני הולך) וישבתי על תני החבר לקבוצה וניסיתי להחזיק עליו לאורך העלייה, ניסיון שלא צלח להרבה זמן. בפעם השנייה כבר שחררתי, וניסיתי ללחוץ לבד. אוי אלוהים זה היה נורא!
דוד פלד בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
24 בינואר 2019, אני מגיע לאילת אחרי נסיעה ארוכה, מפקיד את האופניים בשטח ההחלפה, מסדר את תיקי הציוד בשטח ההחלפה, מסדר את הבקבוקים, מנקה את המשקפת. משם הלכנו לרוקן את מתחם ה-BIG מבגדים וציוד, בעיקר כדי להפיג את המתח.
25 בינואר 2019, 5:00 לפנות בוקר, מגיע לשטח ההחלפה לוודא שהאופניים עדיין שם, בודק לחץ בצמיגים, מאשר שהביגוד עדיין בתיקי הציוד.
6:10, יוצא משטח ההחלפה, והולך לקו המים, צופה בעלית מזנקים והפרפרים מתחילים להגיע.
דוד פלד רוכב | צילום: תמיר בוגין
6:32, יוצא מכלוב הזינוק אל קו המים… ״On Your Marks", הצופר מצפצף בקול רם ואני רץ אל עבר המים הקפואים של אילת בסוף ינואר. ופתאום הכל נרגע. שקט. רק אני, הים כחול הגדול, ועוד כמה מאות מטורללים.
יום ארוך היה שם באילת. ארוך אבל מלמד מאוד. קיבלתי שם שיעור לחיים על נחישות, על כמה שחשוב שיהיה ראש חזק, על זה שלוותר זו אמנם אופציה שלכאורה קיימת, אבל היא לא באמת קיימת.
המסיבה הכי גדולה בעיר.
הפעם הראשונה שבה זינקתי לים השקוף של חופי אילת לתחרות הישראמן האייקונית.
25.1.2019 הוא תאריך שחקוק לי עמוק בזיכרון (וגם בשרירים).
דוד פלד בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
