הן תמירות, יפות, מוכשרות ובעיקר מופיעות בשלב הפודיום, אלו הן "נערות המזל" שמעניקות את הפרס בקטע היומי. איך מגיעים למעמד הזה, על העבודה הקשה של להיות יפה ולשתוק ועל מסורת ארכאית שכנראה לא תיעלם בקרוב
מאת:אביטל הירש
היכנסו לאתר הטור דה פראנס הייעודי של שוונג וקבלו דיווחים, עדכונים ופרשנויות
תארו לכם את ג'קי ג'וינר קרסי, אחת האתלטיות הגדולות אי פעם, מסיימת תחרות ועולה אל הפודיום. משני צידיה עומדים שני גברברים חטובים בבגדים צמודים, שמעניקים לה את המדליה יחד עם שתי נשיקות, בעודם מפזרים חיוכים גדולים לכל עבר. נשמע הזוי, נכון? אבל משום מה, אותה סיטואציה בהיפוך מגדרים היא בדיוק מה שנראה החל מעוד כמה ימים, בסיומו של כל אחד מהקטעים של הטור דה פראנס, ורובנו אפילו לא יחשוב שיש משהו בעייתי בזה.
הרוכב שלא ניצח מעולם ומצידו נערות הפודיום צילום: Gawain78
בכל
אחד מטקסי הסיום נחזה בנערות הפודיום, אותן נשים צעירות, חטובות ומטופחות,
לבושות בשמלות בצבעי חולצות המנצחים, שתפקידן הוא לעמוד משני צידי דוכן
המנצחים בכל תחרות אופניים גדולה, להעניק למנצח את הגביע ולתת לו שתי נשיקות, ובעצם לשמש כקישוט לכל הסיטואציה.
פרימיטיבי? שוביניסטי? ארכאי? מגוחך? הכל כנראה נכון, ועדיין, ואולי זה לא מפתיע במיוחד, מדובר בתפקיד נחשק ומבוקש במיוחד. בכל שנה מגישות מאות נשים טפסי בקשה, אם דרך סוכנויות דוגמנות ואם באופן עצמאי, ורק בודדות מגיעות לפודיום. כלומר, לצידו.
מסורת ארוכת שנים
ענף האופניים הוא כנראה ענף הספורט הכי שוביניסטי בעולם, ואחד הבודדים שעוד לא השכיל להבין שלספורטאיות צריך להעניק הזדמנות שווה, כלומר – תחרות מקבילה, ועל כך בהמשך. יתכן שזה מסביר את המסורת לפיה בכל טקס הענקת חולצות למנצחי מרוצים מופיעות נשים רק בתור קישוט, כשזו בעצם הנוכחות היחידה של המין הנשי בכל מה שקשור למרוצי האופניים הגדולים. במקור, נערות הפודיום נבחרו מבין אוכלוסיית העיר או הכפר שבו הסתיים הקטע של אותו יום. באותם ימים, הדרישות היחידות מהמועמדות היו שגילן יהיה נמוך מ-30 וששתיהן יהיו בערך באותו גובה. כיום, הכל כמובן מורכב ומסובך יותר: הנערות נבחרות על ידי הספונסרים של ארבעת חולצות המנצחים (צהובה, ירוקה, מנוקדת ולבנה) כשתהליך המיון כולל שאלות כמו "האם את יכולה לחייך כל היום, גם כשאת עייפה". המועמדות לתפקיד חייבות להיראות טוב, כמובן, אך הן צריכות להיות גם בעלות כושר ביטוי טוב ואישיות מרשימה, כך לדברי המארגנים. בתמורה לכל זה הן מקבלות תשלום נאה, שנע בין 1000-2000 יורו ל-3 שבועות עבודה, כשהאוכל והמגורים כמובן מסופקים גם הם.
התפקיד אינו כולל רק את הדקות שליד הפודיום. הנערות משמשות כשגרירות של הספונסרים של המרוץ, מגישות משקאות וחטיפים ללקוחות ול-VIP בבקרים לפני הזינוק ומארחות במסיבות שמתקיימות בערבים. מדובר בעבודה של כ-12 שעות ביממה, ובכל הזמן הזה הן צריכות לחייך ולהיות מקסימות, כמובן. לא פשוט!
גולת הכותרת של התפקיד היא, כמובן, הטקס האחרון של הטור, שמתקיים בפריז, טקס שבו צופים מיליוני צופים ברחבי העולם. את החולצה הצהובה מעניקות שתיים מהבנות. איך הן נבחרות, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, לטקס ייבחרו הבנות שיצטלמו הכי טוב באותו יום, או במילים אחרות, אלו שלא יהיה להן שום פצעון או שקיות מתחת לעיניים, חלילה.
נערת פודיום בעת ביצוע תפקידה צילום: Pymouss44
אסור להתרועע עם הרוכבים
מלבד החובה לחייך כל היום ולהיות לבבית ומהממת, אחד הסעיפים בחוזה אוסר על יצירת אינטראקציה עם הרוכבים, מלבד הענקת הפרס, עזרה בסגירת החולצה ואותן שתי נשיקות על הלחי. אסור להן לשוחח עם הרוכבים, והפרה של סעיף זה מהווה עבירה משמעתית לשני הצדדים, כפי שחוותה זאת על בשרה מלאני סימונו, שהיתה אחת מנערות הפודיום בטור דה פראנס ב-2003. חטאה של סימונו היה בכך שהיא ניהלה מערכת יחסים עם הרוכב האמריקאי ג'ורג' הינקאפי, שהודה שהוא זה שרדף אחריה במשך כל ימי התחרות.
סימונו דווקא אמרה לו שהיא אינה מורשה לדבר איתו, אך הינקאפי היה נחוש והשניים החלו להחליף ביניהם סמסים ואף להיפגש בסתר,
עד שסימונו (ולא הינקאפי, כמובן) קיבלה אולטימטום: הינקאפי או העבודה. סימונו בחרה בהינקאפי, פוטרה מהטור שלושה ימים לפני שהסתיים, וכיום, כשהיא נשואה להינקאפי ולהם שני ילדים, היא אומרת שזה הדבר הטוב ביותר שהיא עשתה אי פעם.
הינקאפי וסימונו לא לבד, יש עוד זוגות רבים של רוכבים ונערות פודיום שעברו על האיסור המפורש וניהלו מערכת יחסים.
נצבטת בישבן? המשיכי לחייך
אחת הפרשות שהציפו שוב את נושא נערות הפודיום היא הצביטה בישבן של נערת הפודיום מאיה ליי על ידי הרוכב פיטר סאגאן במהלך טקס הסיום של הטור דה פלאנדר. ליי היתה עסוקה בביצוע משימת הנשיקה לפביאן קאנצ'לרה שעמד על הפודיום, בזמן שסאגאן צבט בישבנה בחיוך שובב. ליי הודתה שלרגע שקלה לסטור לו, תגובה מתבקשת, תודו, אבל התעשתה במהירות והמשיכה לחייך ולהיות ייצוגית כפי שמחייב התפקיד.
"היו מיליוני צופים מול מסכי הטלוויזיה באותו זמן. הייתי חייבת להישאר מקצועית", היא אמרה. לאחר התקרית סאגאן אמנם התנצל והבטיח לשמור את הידיים שלו לעצמו, אבל העובדה שהוא הרשה לעצמו לעשות את מה שעשה – לעיני אותם מיליוני צופים שהזכירה ליי – מעידה יותר מכל על ההתיחסות לנערות הפודיום.
איזה יופי, אני כזה שובב ומגניב!
דוגמה למידת השמרנות של מארגני הטור דה פראנס משתקפת בדבריו של כריסטיאן פרדומה, מנהל הטור, שבשנת 2009 ולאחר שבמשך 30 שנה לא היתה אף אישה שהשתתפה בארגון הטור, בחר ברוכבת קלייר פרדונו כדי שתורכב על האופנוע שלצד הרוכבים הראשונים ותחזיק בלוח שמציג בפניהם את נתוני הזמן והפער מהדבוקה. פרדומה אמר שהוא נתן לפרדונו את התפקיד בגלל ההישגים שלה כרוכבת, אבל "כדי להיות כנה איתכם, זה לא הזיק שיש לה חיוך יפה".
ובזמן שנשים משמשות כקישוט לטור של הגברים, הטור דה פראנס לנשים הוא מוסד מקרטע, שלרוב לא מצליחים לגייס לו מספיק חסויות וששום דבר שקשור אליו אינו קבוע – לא המסלול, לא מספר הקטעים ואפילו לא השם, כך שהנשים היחידות שמופיעות בהקשר של רכיבה מקצוענית הן אותן בובות שמקשטות את דוכני המנצחים ומשעשעות את אורחי הטור המכובדים בערבים.
השנה, לדוגמה, ה"טור" הנשי יהיה בעצם
מרוץ חד יומי דמוי קריטריום, שייגמר בשאנז אליזה ביום האחרון של הטור דה פראנס, כמה שעות לפני שהרוכבים הגברים יגיעו לשם. כתגובה לביקורת המתמשכת כנגד מוסד נערות הפודיום, המארגנים הודיעו שלמרגלות הפודיום הנשי יעמדו "נערי פודיום" שיעניקו למנצחות את הפרסים (וגם נשיקות, כמובן). זו כנראה הדרך הקלה ביותר להתמודד עם הנושא מבלי להתמודד איתו באמת.
17.7.2014
אביטל הירש
שוחה לאט, רצה בעצלתיים ורוכבת להנאתה
עורכת משנה ב-Shvoong
