מאת:יוסי מלמן
זה היה איש הברזל השלישי וחצי איש הברזל העשירי שלי. והוא היה המרגש מכולם. לא יכול היה שלא להיות מרגש לראות, ליתר דיוק לשמוע, ב"שדור ישיר" באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי של עדו פורת, את אוסקר טוז'מן מסיים באחת ורבע לאחר חצות, את איש הברזל. למחרת בבוקר, כשפגשתי את אוסקר, ודמעות של תודה ואושר נקוו בעיניו, התרגשתי, אולי אף יותר, מהפעם הראשונה שלי, שבה אני חציתי את קו הסיום של איש הברזל. זה היה בציריך ב-1996. ואיך אפשר היה להישאר אדיש לגבורתה של חנה בן שוען, שהגיעה במיוחד מארצות הברית ולמרות מחלתה שהטילה בה לאות כללית, כשבוע לפני התחרות, נאבקה בנחישות בעליות הקטלניות, ברוח, בקור ובעייפות הגוף, ודידתה אל קו הסיום. גם עבור חנה זה היה ה"ישראמן" השלישי שלה. שלוש פעמים היא שחתה, רכבה ורצה את 225.8 הק"מ באילת ושלוש פעמים היא ובעלה אוקי, המלווה אותה באהבה מופלאה, בנאמנות ובמסירות, גם תרמו מכספם למפעל. ומה תגידו על דניאל יעבץ מקבוץ ברעם? יעבץ שחיין מעולה ורוכב אופניים חזק, מתקשה, אם לומר זאת בלשון המעטה, בריצה. הוא השתתף בשנת אלפיים בישראמן השני וחצה את קו הסיום. אבל מאז הוא כמעט ולא התאמן בריצה. ולמרות זאת, ועל אף עודף המשקל הוא החליט להשתתף בעוד ישראמן. זה היה מצדו מאמץ הרואי, כנגד כל הסיכויים. ולמרות זאת, התמיד דניאל במאבקו העיקש עד לקילומטר ה-35. נותרו לו רק שבעה קילומטרים, אבל רגליו מיאנו לשאת אותו ודניאל פרש. בעיני הוא נותר אחד הגיבורים המופלאים של הישראמן. ויש לנו את אורי אליאב, שבקרוב ימלאו לו שבעים, שנסע באוטובוס לאילת ועמד בגבורה בעליות וברוחות העזות וחצה את קו המטרה. ואפשר לדבר ארוכות על נתן אופן בן ה-66 שועל מרוצים וטריאתלונים ותיק, ועל מתי פולג שרץ עם בנו רועי, ועל אורי אופנהיים, ועומר קרפ, ודורון מאיר, ועזרא חי וראובן מילמן שזה להם איש הברזל הראשון. וכמובן איך נשכח את אחותנו טל הלר, שהפגינה כוח רצון עילאי ולא נשברה במשך שתיים עשרה שעות כדי לחצות את שער הסיום בשיזפון לזכרו של בעלה אביחי הלר ז"ל. והרשימה של אחי גיבורי התהילה היא ארוכה וקצר המצע כאן מלהזכיר את כולם.
יוסי מלמן – יוצא בסערה מהמים
כשהתחלתי לעסוק בספורט האתגרי, כתחביב לפני 12 שנים, יכולתי בקושי לסיים ריצה של מייל אחד. אבל בהתמדה, בדבקות במטרה, הבנתי את מה שלא הצלחתי לקלוט בשרותי הצבאי כי אכן יש יותר מגרעין של אמת בקלישאה של "אין דבר העומד בפני הרצון". מאז השלתי מגופי כמעט עשרים קילוגרמים ונשאבתי, כמו רוב החברים כאן, להתלהבות האובססיבית מהריצה, מהרכיבה על האופניים וכן, גם -אין ברירה הלא כן? – לשחייה המעצבנת והמשעממת (לפחות אותי). לאחר כשנתיים נקלעתי במקרה גם לארגון אירועים. נעניתי בכך ב-1996 לבקשתו של ידידי כאח לי, יוסי אבני ז"ל, שדמותו הולכת, לצערי, אם כי זו דרך העולם, ונשכחת. הספורט האתגרי בישראל חב חוב עצום ליוסי, שהיה נשמה טועה וטובה, שבלעדיו לא היו יכולים רבים מאירועי הספורט בשנות התשעים, לצאת אל הפועל.
עדו פורת – משדר לאומה בשידור ישיר
יוסי ביקש ממני לחבור אליו לארגון מסע חוצה ישראל ב-1996 ועשיתי זאת בשמחה גם
ב-1997. זה היה במחיר אישי כבד . נגדי, נגד יוסי אבני, נגד מועדון איילות ואחר כך נגד העיזבון של אבני, הוגשה תביעה לפיצויים של 11 מיליון ¤ מצד רוכב במסע שנפגע קשות מנפילה לתהום. התביעה יושבה לפני כמה שנים ומאז הפקתי כמה לקחים חשובים. החשוב שבהם הוא שהבטיחות היא (מכאן גם השיקולים שהניעו אותי בבחירת המסלול) מעל לכל ולא יהיו לגביה שום פשרות. ברגעי עייפות וחולשה ואכזבה אמרתי לעצמי לא עוד. אבל מתוך תחושה של שליחות ורצון לתרום לקהילה המשכתי להיות מעורב בארגן אירועים ובעיקר ביזום והפקת הישראמן. באיש הברזל הראשון ב-1999 נרשמו שלושים משתתפים כמחציתם מחו"ל.כעבור כשנה ב-2000 כבר היו 67 בשני מקצים: חצי איש ברזל ואיש ברזל. מאז גם יזמתי והפקתי את הפאור מאן הראשון בישראל (על כביש חוצה ישראל) ואת חצי איש הברזל בטבריה ואת ריצת 75 ק"מ בכנרת ושני ארועים "מחתרתיים" לחברים של חצי איש ברזל. אבל לא אכחד. בצד הגאווה, לא רק על עצם קיום האירועים, אלא גם ובעיקר על קביעת סטנדרטים חדשים בספורט האתגרי – הקפדה על פרטים, סדר וארגון למופת, הענקת תמורה נאה ל"לקוחות" (המשתתפים) והפיכתו לחוויה ייחודית – היו לי אכזבות. אלה נבעו בעיקר מחוסר היכולת או הרצון של חלק מהישראליים לפרגן. במקום מילה טובה שמעתי לא מעט טרוניות, קיטורים וקובלנות. רובם קטנוניים. במקום להתגייס בהתלהבות לטובת הארגון, לתרום ולסייע הושמעו כלפי תביעות ונרגנות ותלונות.
אורי אליאב (מימין) ונתן אופן – זקני השבט
הישראמן השלישי היה גם מבחינה זו חוויה מתקנת ומפתיעה. בפעם הראשונה מאז שאני בעסקי הארגון, האווירה היתה כמעט מושלמת. נכון יש עוד מקום לשיפור. אבל היה פרגון רב. אנשים ידעו לומר תודה ולשבח. רבים הציעו את עזרתם. התובענות כמעט ונעלמה. חבורה נכבדה של משתתפים תרמו מכספם. כל אלה מעידים כי יש שינוי חשוב ומעודד ביחסה של קהילת אנשי הספורט האתגרי. אולי זה בהשפעת החשיפה והניסיון שנצבר בהשתתפות בתחרויות בחוץ לארץ. שהרי כולנו עדיין מכירים את אותם אנשים שמוכנים להוציא עשרים אלף ¤ על זוג אופניים ממותגים ועל אביזרים שונים או שלושת אלפים ויותר דולרים על נסיעה לתחרות בשווייץ, בהוואי, גרמניה או באוסטרליה אבל לעולם יעמדו על מיקח של מאה ש"ח לתשלום לתחרות בארץ. ובכל זאת ניכר שינוי מסוים בהתנהלות. שלא לדבר על כך כי בתחרות עצמה ולאחריה הופגנה ריח של אחוות ספורטאים אמיתית. אנשים עודדו אחד את השני, העלו חיוך, זרקו מילה טובה, גם בעליות הקשת לעין נטפים.
מה שעברתי כמארגן וכמשתתף (במאמר מוסגר למי שלא מכיר אותי עדיין, אני מוכן לארגן אירועים רק אם אני יודע שאני אשתתף בהם או במילים אחרות אני משול לאותו קיצוני סופה בכדורגל שמרים קרן ורץ לנגוח……) הוא בהחלט מעודד ומשאיר טעם של עוד. אבל יש גם קוים ברורים שקבעתי לעצמי, כלקח של עשור ויותר של פעילות בכלל ומהישראמן האחרון בפרט. 140 המשתתפים הם קצה הגבול של תחרות שהיא עדיין בגדר "משפחתית". קטנה מספיק כדי להיות אינטימית אבל גדולה דיה כדי שלא תהיה מחתרתית. ברור לי שאם בשנים הבאות יגדל מספר המשתתפים הרי לא ניתן עוד לבססה על מתנדבים. הצוות שסייע בעדי ובעד ניר ברק משוונג, שותפי לאירוע, הצוות של עידו פורת ורעיתו רוני פורת ושחר סולר ודרור סולר, עדו לוטקר ואלון פלד ונועם טאוב, ואתמר שפירא ואייל ינובסקי וג'רי רזניק שבא על חשבונו, כל הדרך מניו יורק וכל המתנדבים המסורים בתחנות המים (רועי, יעל, מיכל וסליחה על שאני משמיט שמם של אחרים) היו נהדרים וגדולים מהחיים. אבל לא ניתן, לטעמי, וגם אין לי רצון, לקיים תחרות שבה המתנדבים נקרעים במשך יומיים מבוקר ועד לילה- נצלים בשמש המדבר וסובלים מקור הלילה – תמורת שלוש מאות ש"ח "דמי כיס". או שאני נאלץ "לשנורר" כלי רכב ודלק מחברים. בקצור, כדי לקיים תחרות ראויה ומקצועית יש להשתיתה על יסודות מקצועיים. ואת אלה ניתן להשיג בעזרת תקציב ראוי. ותקציב כזה לא יכול להיות נשען אך ורק על דמי השתתפות ותרומות מזדמנות וחד פעמיות (שכרוכות גם בהרבה תחינות והשפלה ותגובות מזלזלות מבזות וכל זאת כדי להשיג אלף או אלפיים או שלושת אלפים ¤ מנותן חסות. ואני לא מזלזל באף אחד. אדרבא. אני אסיר תודה לכל מי שפתח את כיסו ליבו בפנינו).
טל הלר (מימין) ואוסקר טוזמן – כנגד כל הסיכויים
לפיכך, קיומה של התחרות הבאה ואולי מי יודע, של זו שתבוא אחריה ואולי אולי אף נקים מסורת, מותנה בכך שנגייס את הכסף ממקורות מבוססים. מבחינתי הדד ליין להודעה על קיום התחרות בשנה הבאה, הוא אמצע חודש מאי. אם עד אז לא נצליח לגייס סכום כסף נכבד של כחמישים אלף דולרים הרי לא ניתן יהיה להמשיך במפעל. אם אכן נצליח לבסס את ישראמן הרי יש כבר כמה רעיונות כיצד להפוך אותו לעוד יותר אטרקטיבי. (אחד מהם הוא להזניק את מקצה חצי איש הברזל בצהרים כדי שחווית הסיום תתעצם. רעיון אחר הוא לשנות את מסלול איש הברזל ומצומת שזפון להמשיך לכיוון צומת ציחור ואולי עד לכביש הערבה ואז לחזור ברוח גבית ובמסלול שטוח לשיזפון. וזאת משום שלא מעט אנשי ברזל אמרו לי כי המחשבה על סבוב בשיזפון לעוד 51 ק"מ של עליות ושוב פעם לעוד 51 ק"מ של עליות וירידות ורוח פנים עזה, רפו את החוסן המנטאלי שלהם. ויש עוד מחשבות נוספות. וכל מחשבה ורעיון מבורכים). אבל בל נקדים את המאוחר. המבחן הבא מבחינתי הוא קודם כל לגייס את סכומי הכסף הדרושים כדי שאפשר יהיה לתגמל כראוי את כל העוסקים במלאכה ובכלל זה את ניר ברק ואת עבדכם הנאמן, שעמלו על הוצאתו מן הכח אל לפועל של המבצע, כחצי שנה תמימה.
לסיום, אני שוב רוצה להודות לכולם: למשתתפים, למתנדבים, לעובדים, לנותני החסויות, לתורמים ולספקי השירותים ולבקש סליחה, אם בלהט העשייה פגעתי במישהו.
ותודה לנותני החסויות – שאילולא עזרתם…
ואלה שמות התורמים והמסייעים שבזכותם התקיים אירוע מופלא זה:
רוני בירם, אודי אנג'ל, מתי פולג, שמואל חרל"פ, יאיר המבורגר, רן שלון, דורון מאיר, טל ויסמן, יעקב מזרחי, יובל בראון, כפיר נחום, חנה ואוקי בן שוען, אבי מוטולה, מיקי הנגבי, עידו ורוני פורת וכל צוות העובדים, רונן שי צוות שוונג, כל שוטרי מרחב אילת שהפגינו רגישות ונחישות יוצאי דופן ואם בכל זאת החסרתי שם זה או אחר עמכם הסליחה.
