כמעט בכל מדינה שמכבדת את עצמה ושיש בה תרבות אופניים מתקיימים היום "טורים". המטרה של רובם היא בעיקר הכרה בינלאומית ותיירות. חלק 2
מאת:יובל גולן
חלק 1- העולם שייך לחובבים – גראנפונדו כלל בריאות
עולם המרוצים של אופני הכביש נחלק לשתי קטגוריות עיקריות: המרוצים החד-יומיים, ומרוצי הקטעים (או השלבים. באנגלית – Stage, בצרפתית – Etape).
איגוד האופניים הבינלאומי (UCI) נתן בהם סימנים: 1 – מסמל מרוץ חד יומי, 2 – סמל מרוץ שיש בו שני קטעים או יותר, או במילים אחרות "טור" (TOUR). המילה "טור" היא כמובן בצרפתית, ובכל שפה מכנים את המרוץ אחרת. האיטלקים קוראים לזה "ג'ירו", הספרדים "וואלטה", הבלגים "רונדה", והמושג הנכון בעברית הוא "סובב".
אחרי החלוקה הראשונית בין "טור" למרוץ חד-יומי, קיימות מספר חלוקות משנה המציינות את רמת המרוץ והקטגוריות שלו (נשים, נוער וכו'). אם נביט בלוח התחרויות של איגוד האופניים הבינלאומי, נראה שלפני כל מרוץ יש קוד מספרי (1.1, 2.2, 2.1 וכן הלאה) כאשר המספר משמאל לנקודה מציין אם המרוץ הוא חד-יומי (1) או בעל שני קטעים ומעלה (2), וכאמור, המספר מימין לנקודה מציין את רמת המרוץ ו/או הקטגוריה שמשתתפת בו.
מרוץ האופניים הידוע והמוכר ביותר בישראל, ובעצם בעולם כולו, הוא הטור דה פראנס. מרוץ זה משמש כציר המרכזי סביבו נע ענף האופניים העולמי באשר הוא – בעיקר עולם אופני הכביש. הטור דה פראנס מהווה השראה למאות תחרויות אופניים ברחבי העולם שמשתמשות בעיקרון תחרותי זהה: הזוכה הוא מי שמסיים את המרוץ כולו בזמן המצטבר הטוב ביותר, קרי, בדירוג הכללי. תיאורטית, לא חייבים לנצח באף קטע, כל עוד הזמן המצטבר הוא הזמן הטוב ביותר.
צילום: רונן טופלברג
מובן שאלופים רבים שזוכים במרוצים אלה חזקים מספיק כדי לנצח בקטע בודד, אך זוהי מטרה משנית בלבד שבדרך כלל עוזרת לאותו מתמודד לבסס את מעמדו בראש הדירוג. הרוכבים הטוענים לכתר בכל "טור" מנצחים בדרך כלל בקטעים משמעותיים מבחינת השפעתם על הדירוג הכללי. אלה הם לרוב קטעי ההרים או קטעים של מרוץ אישי נגד השעון, שם מתבלטים הרוכבים הטובים באמת.
בנוסף לטור דה פראנס, "האח הגדול" של מרוצי האופניים בעולם, קיימים גם שני אחיו הצעירים והפחות יוקרתיים: הג'ירו האיטלקי, והוואלטה הספרדית. חוץ מאלה קיימים היום "טורים" כמעט בכל מדינה אירופאית שמכבדת את עצמה ושיש בה תרבות אופניים. יש טור בהולנד, בבלגיה, בשוויץ, בארץ הבאסקים, בלוקסמבורג, בגרמניה, וגם במדינות כמו פולין, צ'כוסלובקיה, בולגריה ועוד. לא כולם באותה רמת תחרות ועניין, אבל העיקרון דומה בכולם – המנצח הוא הראשון בדירוג הכללי בסופו של ה"טור", שיכול להיות באורך של יומיים ועד שלושה שבועות.
בשנים האחרונות מתקיימים "טורים" גם במדינות מזרח אסיה כמו מלזיה וסינגפור, ואפילו באפריקה (הטור של קמרון לדוגמה). בנוסף להם, קיימים "טורים" בשלל רמות הפתוחים לרוכבים חובבים מכל העולם, ביניהם הטור טראנס אלפ ובזמנו גם הטור דה ישראל. מטרת התחרויות מרובות השלבים בארצות הללו הן בעיקר הכרה בינלאומית ותיירות.
תיירות האופניים העולמית היא אחת הנישות היותר מתפתחות בשנים האחרונות. קבוצות מקצועניות טסות מקצה העולם כדי להשתתף בטור בינלאומי, והמדינה המארחת משתמשת בכך לטובת מיתוג תיירותי. לא בכדי משקיעים מארגני התחרויות הגדולות באמצעי צילום מהאוויר. תמונה אחת שווה אלף מילים. זאת בדיוק הסיבה שאותו מסוק שחג מעל הרוכבים מקדיש זמן ניכר לצילום של אתרים היסטוריים ותיירותיים: מפלי מים, גשרים, שדות חרושים, קתדראלות ופסגות מושלגות. התוצאה של אותו מיתוג תיירותי היא שרוכבים חובבים מחקים את הדבוקה המקצוענית ונוהרים מדי קיץ לאלפים בצרפת, לפירנאים בספרד ולדולומיטים שבאיטליה. הכול כדי "להיות שם", לחוות, להרגיש ברגליים ובריאות את מה שחווים הרוכבים הגדולים.
אחת משאיפותיו של הטור דה ישראל הייתה להיות חלון ראווה כזה. לנצל את ההתרחשות, את הטור ממעוף הציפור, ולהעביר למסכי המחשבים והטלוויזיות את תמונותיהם של החרמון, הכנרת, רמת הגולן, ים המלח, מצדה, הרי אילת וים סוף – אתרים ייחודיים ובעלי מורשת והיסטוריה של אלפי שנים.
חלק 3- העולם שייך לחובבים – משהו קלאסי
4.4.2012
יובל גולן- המנהל הטכני גראנפונדו כלל בריאות ישראל, רוכב אופניים מגיל נוער, חטא בטריאתלון וכותב שנים רבות. משמש כמנהל מחלקת הספורט של מ.א. מגידו
