עד לפני חצי שנה, היה אייל אנקור, 22 מכוכב יאיר מרותק למיטה כשלאורך עמוד השידרה שלו מוצמדת מתכת ששומרת שלא יזוז. הוא לא ויתר ושמר על אופטימיות כי יש לו עוד תוכניות באופק לחזור ולרוץ מרתון. אפילו אחרי שעבר אסון קשה בו נפצע ואיבד את בת זוגו בתאונת דרכים בנפאל, אנקור לא מוותר על השלמת הטיול הגדול.

הריצה עבורו היא כמו "מדיטציה תוך כדי תנועה. תחושה של שקט ושיחרור, מנקה את הראש" | צילום: אלבום פרטי

הוא תמיד היה חובב ספורט, אבל בקורס חובשים בצבא פתאום התפנה לו קצת זמן בשעות הערב אז הוא מילא אותו בריצה. לקראת סוף הקורס כבר רץ במרוץ אייל 15 ק"מ והתאהב בדבר.

הוא השתתף בכמה חצאי מרתון ובשלב מסויים חבר הכיר לו את הריצות הארוכות יותר ותוך כדי השירות הצבאי הוא החל להתאמן למרתון. במהלך הצבא כבר נרשם לקורס מדריכי חדר כושר. בחופשת השיחרור כבר עשה את מרתון טבריה וגם הספיק להשתתף בהר לעמק. הריצה עבורו היא כמו "מדיטציה תוך כדי תנועה. תחושה של שקט ושיחרור, מנקה את הראש".

כתבות נוספות בנושא
הסיפור של נטע פרסמן: "יום אחד הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי"
הסיפור של יפתח פשחור "אני עושה את זה כי אני נהנה מזה"
"אני לא רוצה קטגוריה אני רוצה לסיים איירונמן, לא רוצה הקלות בשום דבר"

הוא השתחרר מהצבא והתחיל לעבוד ולחסוך לטיול הגדול למזרחק הרחוק, כמו הרבה מבני גילו. באותו הזמן הכיר גם את עומר שמש, מי שהיתה בת זוגו שבסופו של דבר הצטרפה אליו לטיול.

הוא הספיק לטייל בהודו ומשם נסע לנפאל. הם עברו יחד את סופת השלגים הקשה שהיתה באנפורנה בה נהרגו שלושה מטיילים ישראלים והצליחו להינצל בזכות המזל הגדול. "אמרנו, לא היה לנו מזל בטרק הקודם, נעשה טראק באזור אחר ואז נסענו לאחד הטראקים המטויילים בעולם, עמק לנגטאנג ואחרי כמעט שעתיים נסיעה, כשישנו, האוטובוס נפל לתוך תהום בעומק 15 או 20 מטר".

אנקור ושמש ז"ל "אחרי כמעט שעתיים נסיעה, כשישנו, האוטובוס נפל לתוך תהום בעומק 15 או 20 מטר" | צילום: אלבום פרטי

אנקור אינו זוכר את הנפילה עצמה כיוון שישן כל אותו הזמן וגם איבד את הכרתו. הוא עף מהאוטובוס "כשהתעוררתי אני זוכר הכל".

הוא נפצע קשה כששבר 9 חוליות בגב כשאחת מהן היתה מרוסקת וקרובה לחוט השדרה לכן לא הסכימו להטיס אותו לישראל חזרה. "בהתחלה אתה לא מעכל ולא מבין מה הולך סביבך. פתאום מאחד שמטפס הרים ועושה מרתונים שהפיזיות זה דבר מאוד משמעותי אצלו בחיים, להפוך לאדם שעוזרים לו לצחצח שיניים וללכת לשרותים, פשוט הזוי". אחרי שבוע אישרו לו לטוס לישראל חזרה. הוא אושפז באיכילוב ועבר ניתוח.
באותה התהפכות קטלנית הוא איבד את עומר שמש, בת זוגו שככל הנראה נהרגה במקום "היה לנו קשר מאוד חזק ומשמעותי. הינו שמונה חודשים יחד, אבל קשר של טיול זה קשר מיוחד. היא היתה מדהימה, כל הזמן היתה מוכנה לבוא לקראתי ולקראת כולם, היתה חייכנית, שמחה ומאושרת, היא היתה בתקופה הכי טובה בחיים שלה. היא היתה מאושרת מהטיול, מהשיחרור עצמו, היו לה תוכניות לעתיד איפה נלמד ומה נעשה כשנחזור לארץ".

הזהירו אתכם לפני כן? בכל זאת, רגע לפני כן היה האסון באנפורנה.
"זה היה ביש מזל ומקרים כאלו קורים וצריך להמשיך הלאה ואי אפשר לחיות בפחד, לפחד מהחיים ומהטיול. אני חושב שדברים כאלו יכולים לקרות גם בארץ ולא חסר תאונות דרכים, אני לא חושב שהיינו לא אחראיים. אני יודע שאחזור לטייל בקיץ. רציתי לחזרו לנפאל אבל היתה את הרעידת אדמה אז החלטתי לטוס למקומות קצת שונים כמו מונגוליה והודו".

"בחלומות הכי גרועים שלנו לא חשבנו זה יכול לקרות" | צילום: אלבום פרטי

ההורים מרשים?
כן. אני חושב שדווקא עכשיו צריך להעריך את החיים ולהנות מהם כמובן שלהיות זהיר. אני גם לא חושב שזה מה שעומר היתה רוצה, לראות אותי מסתגר בבית, ההפך, היא היתה רוצה שאני אטייל ואשלים את הטיול ואהנה. התקבלתי עכשיו ללימודי פיזיוטרפיה".

היו לך 9 חוליות שבורות, מה היה הסיכוי בכלל שתחזור ללכת או לרוץ?
"בהתחלה מאוד פחדו אז השאירו אותי במיטה בשכיבה עד שקיבעו את החוליה. מהרגע שעשו את הניתוח הכל רץ מאוד מהר. בהתחלה הייתי עם קיבוע ברזל לאורך הגב, במשך שלושה חודשים ומהרגע שקיבלתי מהמנתח אישור להוריד אותו נכנסתי חזק לשיקום ואמרתי שאני עושה הכל כדי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר, אם זה שעות של פיזיוטרפיה ותזונה ושינה. תוך כדי פיתחתי עסק של אימונים אישיים ואימוני TRX".

איך עודדת את עצמך בתקופה שלא יכולת לזוז?
"היתי מוקף כל הזמן במשפחה וחברים. יש רגעי שבירה, אבל עוזרים גם מבחוץ וגם ניסיתי להיות חזק מבפנים. אני מנסה לחשוב על עומר מסתכלת עלי מהצד. היא היתה אומרת לי שהדבר שהיא הכי אהבה בי זה האופטימיות והמחשבות החיוביות ולקחת את הדברים בקלות וכמובן שאי אפשר לקחת דבר כזה בקלות, אבל לשמור על אופטימיות כן, להיות חיובי למרות שבחלומות הכי גרועים שלנו לא חשבנו זה יכול לקרות".

בסוף השיקום שלו בבית לוינשטיין הוא כבר התחיל לרוץ ואפילו להעביר בעצמו אימוני כושר. היום כבר הצליח להגיע למרחק של 5 ק"מ ומקווה לסיים בקרוב מרוץ של 10 ק"מ. "גם בריצה של 2 או 3 ק"מ מרגישים את החוליות בגב ולכן חשוב להיות קשוב לגוף כמו לפני התאונה ולאט לאט להתקדם בתקווה להגיע למרחקים גדולים יותר בעתיד".

איך היתה ההרגשה לרוץ בפעם הראשונה?
"כואב אבל חזרה לחיים. לאט לאט לחזור לשפיות".