יוסאין בולט אוהב סקס, ריקודים ומקנאגטס. האחרים נוטים לאלכוהוליזם, דכאון, מחשבות אובדניות והרשימה עוד ארוכה. הייתם מאמינים שכל זה שייך לשלושה מהספורטאים הגדולים בעולם?
מאת:דני בורשבסקי
מי שמכיר באופן אישי ספורטאים מקצוענים ברמות הגבוהות יודע שהסודות הגדולים ביותר של האנשים האלה בדרך כלל שמורים אצלם ואצל המקורבים שלהם. מדי פעם, ובארץ זה קורה פחות, הציבור הרחב יכול להיחשף לסודות האלה וזה קורה כשאותם גיבורים מחליטים לכתוב אוטוביוגרפיה. בעולם המערבי, כל ספורטאי שמכבד את עצמו מוציא לפחות אוטוביוגרפיה אחת. החודש יצא לאור ספרו החדש של יוסאין בולט Faster Than Lightning שבו הוא חושף כמה מהסודות המקצועיים והפחות מקצועיים שלו, ומדובר בפרטים שמעולם לא הוזכרו בראיונות. הפרטים הפיקנטיים שחשף בולט גרמו לנו ללכת קצת אחורה בזמן ולציין, בנוסף לסיפורים של האיש המהיר בעולם, את הסודות הכמוסים של עוד שני ספורטאים שהיו גיבורים גדולים בתחומם: רוכב האופניים בראדלי וויגינס והשחיין איאן ת'ורפ.
יוסאין בולט – סקס, ריקודים ומקנאגטס
מצד אחד, יכול להיות שמדובר בקונספירציה של חברת "מקדונלדס". קצת אחרי שמייקל פלפס זכה בשמונה מדליות הזהב שלו במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 שאלו אותו מה הדבר שהוא הכי רוצה לעשות והוא ענה "ללכת למקדונלדס". כעת, הגיע תורו של יוסאין בולט לפרסם במתכוון או שלא את חברת המזון המהיר ובספרו "מהיר מהברק" הוא פירגן במיוחד לאחת ממנות הדגל של הרשת, המקנאגטס. בספרו הוא כתב "האוכל בסין היה עבורי מוזר מאוד, כך שנהגתי לפקוד את סניף המקדונלדס הקרוב ביותר אליי. בהתחלה אכלתי 20 נאגטס לארוחת צהריים ועוד 20 לארוחת ערב. יום לאחר מכן כבר אכלתי שתי קופסאות לארוחת הבוקר, אחת לצהריים ועוד שתיים לערב. אפילו הוספתי לזה צ'יפס ופאי תפוחים". בולט העריך שבמהלך 10 ימים בהם שהה בבייג'ינג הוא אכל 100 נאגטס ביום. "רק על זה הייתי צריך לקבל מדליית זהב", הוא כתב.
בולט מתוודה (גם) על אהבתו לנאגטס
עוד כתבות בנושא
מעבר לענייני האוכל, בולט מתוודה בספרו שלא הוא זה שהמציא את תנועת הניצחון הידועה שלו. הוא ביצע אותה לראשונה אחרי שניצח בריצת ה-100 מטר במשחקי בייג'ינג, ולא מעט אנשים העבירו ביקורת על התנהגות שהוגדרה על ידם כבלתי ספורטיבית. הספרינטר הג'מייקני טוען שמי שהמציא את התנועה כמו גם את תנועות הריקוד שהוא הוסיף בחגיגות שלו היה חבר קרוב שלו שהוא בכלל רקדן. בעבר, בולט הבטיח לו שאם ינצח במשחקים האולימפיים הוא יבצע את התנועות, ועמד בהבטחה.
בולט. לאחר הניצחון באולימפיידת בייג'ין 2008 צילום: Jmex60
לעתים, ספורטאים רבים שהופכים לכוכבים גדולים בקנה מידה עולמי עוברים לנהל חיים של כוכבי רוק, ויוסאין בולט לא מתבייש לספר שגם הוא "זורם" עם הרעיון הזה. כשהוא פרץ לתודעה של כולנו ב-2008, בת הזוג שלו הייתה האתלטית הג'מייקנית מיזיקאן אוואנס. על השילוב בין הזוגיות להפיכתו מבוקש בקרב המין הנשי הוא סיפר: "אחרי ההצלחה בבייג'ינג הנשים החלו לזרוק את עצמן עליי. יכלתי לבחור כל אשה שרציתי, פשוט הייתי נכנס למועדון ומצביע. לי ולמיזי היה כלל. אם הייתי עושה את מה שאני עושה עם מישהי אחרת והיא לא הייתה יודעת מזה, זה היה בסדר. אם היא הייתה מגלה על מישהי שהייתה איתי, הבחורה הזאת הייתה צריכה ללכת".
בראדלי וויגינס – 12 ליטר בירה ביום
שנה לפני שכריס פרום זכה בטור דה פראנס בצורה כל כך משכנעת, כיכב הרוכב הבכיר הקודם של קבוצת "סקיי", בראדלי וויגינס, שהפך לרוכב הבריטי הטוב בכל הזמנים עם זכייה בטור דה פראנס 2012 ומדליית זהב במשחקים האולימפיים בלונדון, שהייתה הרביעית בקריירה שלו. וויגינס, טיפוס די מוזר, ניסה להסביר את עצמו באוטוביוגרפיה "הזמן שלי" וצייר עבור הקוראים דמות שנויה במחלוקת. מצד אחד מדובר בטיפוס ביישן וכל כך לא מוחצן, מצד שני מדובר בספורטאי עם כל כך הרבה ביטחון עצמי וכל כך הרבה רגשות שצריכים לפרוץ החוצה.
בראדלי וויגניס ומעריצות. צילום: Piotr Drabik
"כבר בגיל 12 ידעתי שאהיה רוכב אופניים מקצוען ושאעשה מזה מיליונים" כתב וויגינס. "בגלל זה הרשיתי לעצמי לא להתרכז בלימודים, אני אפילו זוכר שאמרתי למורה שלי בבית הספר שהכל בסדר ואני כבר אהיה אלוף אולימפי, אני כבר אלבש את החולצה הצהובה בטור דה פראנס". מצד שני, הסיפור שמסתתר מאחורי הפיכתו של וויגינס לרוכב אופניים קשה יותר. וויגינס הוא בן לאב אוסטרלי, גארי וויגינס, שהיה רוכב אופניים מקצועני שגר והתאמן בבלגיה שם בראדלי ווייגינס גדל בשנותיו הראשונות. כשביקר עם אמו האנגליה בלונדון, האב שלח אליהם מכתב והודיע להם שלא יטרחו לחזור מכיוון שיש לו אשה חדשה. לימים וויגינס גילה שאביו הוא לא רק רוכב אופניים, אלא אלכוהוליסט, מכה נשים, עבריין ואפילו סוחר שנהג להבריח לבלגיה סמים בחיתולים של לא אחר מאשר בראדלי וויגינס.
"עד כמה שזה נשמע מצחיק", כתב בראדלי וויגינס, "כנראה שלא הייתי הופך לרוכב אופניים אלמלא אבא שלי. אחרי שעברנו ללונדון כל מה שידעתי עליו היה דרך כתבות שקראתי עליו כרוכב. לא ידעתי על הדברים הרעים שעשה עד גיל יותר מאוחר. רציתי להיות רוכב כמוהו. כשנסעתי בגיל 18 לפגוש אותו באוסטרליה גיליתי אדם מאוד לא נחמד. הבנתי שדווקא אם הוא היה נשאר איתנו, כנראה שלא היה יוצא ממני רוכב אופניים".
פרט ליכולות הרכיבה שלו, וויגינס טוען שהוא ירש מאביו תכונה נוספת והיא ההתמכרות לאלכוהול. במשחקים האולימפיים בסידני 2000 הוא זכה במדליית ארד, באתונה 2004 הוא זכה בשלוש מדליות זהב אבל כשחזר לבריטניה הבין שזה לא מה שיהפוך אותו למיליונר. "המשכתי לחפש את הכסף הקטן בארנק כדי לקנות חלב", הוא כתב. ואז התחילה תקופה משעממת כהגדרתו. וויגינס כותב שהפסיכולוג של קבוצת סקיי סיפר עליו שהוא אוהב למצוא עיסוקים חדשים ולחשוב שהוא מומחה גדול בהם. כך הוא נהיה מומחה בגיטרות שאסף, וכך הוא גם נהיה מומחה לבירה בלגית. ביום בהיר אחד ואחרי כמה בירות טובות וויגינס החליט שהוא רוצה אוסף בקבוקים של כל הבירות הבלגיות הקיימות ויש קרוב ל-1,000 כאלה. במילים אחרות, הוא הפך לאלכוהוליסט ששתה כ-12 ליטר ביום ועלה במשקל מ-69 קילוגרם ל-83 קילוגרם. "הרבה ספורטאים חווים דכאונות אחרי הצלחות ואני הייתי אחד מהם. אצלי הדכאון הזה נמשך 9 חודשים, עד שנולד לי ילד. אז הבנתי שאני חייב לעשות משהו כדי לפרנס את המשפחה וחזרתי לרכוב".
איאן ת'ורפ – דיפרסיה, נטיות התאבדות, אימונים בהנג-אובר
"זה אני" זה לא רק שיר של אייל גולן אלא השם של האוטוביוגרפיה של איאן ת'ורפ, השחיין הטוב בעולם לפני מייקל פלפס, שזכה בחמש מדליות זהב אולימפיות במשחקי 2000 ו-2004. בספר שלו חושף ת'ורפ שדווקא בתקופה בה דברים נראו כל כך טוב מבחוץ, הכל כמעט והתרסק מבפנים.
""מעולם לא סיפרתי על זה בפומבי, והאמת היא שגם רוב בני משפחתי לא יודעים שהעברתי כל כך הרבה זמן בהתמודדות עם מה שאני מגדיר כדכאון קשה. עוד כילד הבנתי שמשהו לא בסדר. היו לי מצבי רוח רעים אבל איכשהו הצלחתי לחיות איתם רגיל ולעשות את הדברים שהייתי צריך לעשות. גם לא רציתי לספר את זה להורים שלי, לא רציתי לסבך אותם כי זה גם ככה קשה לגדל ילד שהופך לשחיין. רציתי להיות ילד מושלם".
איאן ת'ורפ. אל תתנו לחיוך להטעות אתכם צילום: Magnus Manske
ת'ורפ פירט: "בתקופה שאחרי ההצלחה בסידני ותוך כדי ההכנות לאתונה עברתי לגור לבד. ההצלחה שלי כשחיין רק גרמה לי להרגיש רע יותר: ידעתי שאני צריך להיות מאושר, ובמקום זה היו לילות שבהן רציתי פשוט לגמור עם הכל. התחלתי לקבל טיפול תרופתי וגם זה גרם לי למחשבות רעות מכיוון שהרגשתי שיש לי סוד שאני לא יכול לחלוק עם אף אחד. זה גרם לי להרגיש כמו בגיל 15 כשהייתי אלוף עולם, ילד בין מבוגרים שלא ידע עם מי לדבר ואת מי לשאול. חיפשתי דרכים לנחם את עצמי ומצאתי את האלכוהול. זה היה מוזר כי ממש שנאתי אלכוהול והטעימה הראשונה בחיי באירוע משפחתי הוגדרה כסיוט. אבל הבנתי שככל שאני שותה יותר אני מרגיש יותר טוב, או ליתר דיוק מרגיש פחות גרוע. הגעתי למצבים ששתיתי הרבה מאוד, כמויות אדירות של יין אדום. מה שכן, תמיד התעוררתי לאימון בבוקר למחרת. זה קרה בתקופה שבין השנים 2002 ל-2004 כשהייתי צריך להגן על התארים שלי באתונה. הייתי שותה המון בערבים, אבל המציאות של הבוקר תמיד הכתה בי והייתי מתעורר לאימונים ועובד קשה בבריכה. אחרי אימונים בהאנג-אובר הצלחתי לשבור שיא עולם ב-400 חתירה במשחקי חבר העמים הבריטי ב-2002.
"מעולם לא הייתי אלכוהוליסט, פשוט ניסיתי לפתור את הבעיות שלי בדלתות סגורות והיום אני מבין שאני צריך לפתוח את הדלת ולקבל טיפול ראוי. בטח אנשים שהיו רואים אותי לא היו מתארים לעצמם שאחד כמוני יזדקק לטיפול, כנראה שגם אני חשבתי ככה. לפעמים התקופות היו כל כך רעות שאפילו שקלתי התאבדות, כבר היו מקרים שתכננתי את זה, איפה ואיך לעשות את זה. גם היום, כשאני פחות או יותר מרוצה מהחיים שלי, אני מתמודד עם מחלה. המאבק הזה הוא יום יומי ופשוט צריך לדעת לקבל אותה. אני חושב שהמחלה הזאת קיימת באחוז גבוה יותר בקרב הספורטאים וה לא בגלל ההקרבה שלנו, המחלה הזאת מושכת אותנו מלכתחילה לעיסוק בספורט, כי זה משהו שעוזר".
צילום דף הבית: Erik van Leeuwen
27.11.2013
דני בורשבסקי עיתונאי שחולה ספורט וכותב על זה
