לא הטמפרטורה שעולה בישרה את סיומו של חודש מאי, חודש המודעות למחלת הפיברומיאלגיה ואת בואו של חודש יוני. תחילת הקיץ. היה זה חום ליבן של הנשים והאנרגיות הרבות שנשטפו אל חוף הים בשבת המלכה שפתחה את החודש המופלא, והביא עמו את בשורת השעה. את כוחן של אלו שבלעדיהן לא נבראנו מבראשית. ילדות, נערות, נשים, אימהות, וסבתות שכבשו בסערה את הגלים, דיוושו ורצו על המסלולים. מחויכות. מאושרות. נרגשות. מצליחות. יכולות.
טריאתלון הנשים ע"ש סוזי ותמר דבוסקין. זו השנה ה 25 שהרצליה מארחת את האירוע המיוחד הזה. זו השנה השמינית בה אני לוקחת חלק בחוויה המיוחדת שמתרחשת על החול החם.

"זו השנה השמינית בה אני לוקחת חלק בחוויה המיוחדת הזו. הילה לביא

גם אני, כמו נשים רבות, חברותיי לדרך המופלאה הזו, הגעתי בלי ניסיון קודם על המסלול והתמכרתי לתחושת ההצלחה. התמכרתי לגוף שלי. לאישה שבי. גיליתי והתאהבתי מחדש בהילה שלי. הגעתי שוב השנה. פצועה, כאובה ועייפה מתמיד. למה? כי אני רוצה. כי אני יכולה. נכנסת לשטח ההחלפה, פוגשת כל כך הרבה נשים אהובות, נשים מוכרות. כולן מאושרות, שותפות לחוויה. ניגשת לשמוע תדריך אחרון, גאיה דואגת לקלוע לי צמה וקדימה – אל קו המים. נקודת הזינוק וההתחלה.

הדרך מיוחדת היום מתמיד. נשים רבות חולפות על פני. נשים מרגשות. מעצימות. בנות אתגרים שמעיזות. סוחפות. מנצחות. אני לא השחיינית הכי מהירה, אבל שמרתי על תנועות ידיים ורגליים קבועות כנגד הגלים. ( והיה ים שהוציא ממני קללות עסיסיות ביותר) אני לא הרוכבת הכי טובה אבל דבשתי בקצב קבוע למרות הכאבים. קצב הריצה שלי מזמן חצה את ה6 דק לק"מ (למעלה) ובכל זאת הצלחתי לסיים את ה5 ק"מ בחצי שעה. אז זו אני. הילה לביא, בעקבות תאונת דרכים שעברתי נפצעתי ונשארתי עם גוש בחוט שידרה. פגיעה עצבית ופיברומיאלגיה שעוטפת את כל זה, סיימתי שוב ובפעם השמינית את טריאתלון נשים שבניגוד לתחרויות אחרות בהן אני לוקחת חלק מהווה עבורי נקודת ציון למקום בו התחלתי – ואני ממשיכה. קמתי הבוקר עייפה וכאובה. הבטתי אל דמותי במראה וצעקתי לעולם שאני עושה את זה.

צבעתי עצמי בגוונים חמים של הצלחה, התחריתי. נהניתי וסיימתי. בעקבות המחלה שלי והטיפול התרופתי, הדופק מזנק מהר מאוד וחום הגוף עולה, עם הזמן למדתי להכיר את המגבלות הנוכחיות ושמרתי לאורך כל התחרות על דופק קבוע של 150 שמאפשר לי להישאר באזור נוח ותפקוד לאורך כל התחרות. כל כך מהר וכבר נגמר. נשארת עוד דקות ארוכות במתחם הסיום, יושבת תחת עץ הדקל, נושמת ושואבת לתוכי את רגעי ההצלחה. הסיפוק והאושר.

כי נולדתי לחיות ולא למות מעייפות וכאבים. התחרות הזו מאפשרת לי בכל שנה מחדש להרגיש נוכחת. קיימת. וגם אתן, בכל שלב בחיים, בכל משבר, מחלה או התמודדות. מצאו את המרפא בתנועה שממלאת את ליבכן, מרגיעה את נשמתכן ומשקיטה את לבכן.
ופיברו שלי…היא בינתיים תצטרך להתמודד איתי!

פיברו אהובתי
"בת לוויה
שקופה
מכאיבה
מעייפת מתישה
בחרה בי למושא אהבתה
צמודה ולא מרפה
היא אני
אני היא
מכירה במהותה
לא מקבלת את גזרתה
בוחרת לאהוב את עצמי בדרכי
בתנועה, בכתיבה, באהבה
כי מי אני בלעדיך היום
הגדרת את מהותי ויומי
שרטת וצבעת את נשמתי
נלחמת בך
ואת בי
לא מנצחות
נאבקות
שורדות
לך המחלה
לי ההילה"