אם נעלה את הנושא הזה לדיון בקרב רצי אולטרה-מרתון, הוא יהפוך מהר מאוד לשיחה שבשגרה. רצי אולטרה מרתון לא מתרגשים יותר מדי ממה שנראה מוגזם במיוחד עבור רוב האנשים. הכוונה היא להשתתף בכל אחד משלושת המרתונים הגדולים ברצף. מדובר בטבריה, תל אביב וירושלים כשההפרש בין הראשון לאחרון הוא חודשיים וחצי בלבד. ככל שענף האולטרה מרתון מתפתח, אנחנו רואים יותר ויותר רצים שעושים את זה, ועדיין ה"אולטראיסטים" הם קהילה קטנה מאוד, שבדרך כלל גם לא הכי מובנת.
יש כאלה שבשבילם זה חלק משגרת האימונים. נינה רבר שפירא עם ליאור זך-מאור במרתון סמסונג ת"א | צילום: צלמי שוונג
עוד כתבות נשים בשוונג
איפה הן הבחורות ההן?
סבתא, בת ונכדה: שלשה חוצה דורות בטריאתלון הנשים
האם יש הבדלים בריצה בין נשים לגברים?
זו בדיוק הסיבה שמחוץ לשיחות הפרטיות של אותם רצים, המשימה הזאת נראית קשה, נחשבת למרשימה ביותר ובעיקר קשה להסביר אותה. קשה להסביר שמרתון יכול להיות גם אימון, שאפשר לרוץ מרתון בדופק נמוך, ושרוב הרצים שעושים את ה"משולש" הזה (טבריה,תל אביב וירושלים), מוסיפים באימונים שלהם לא מעט ריצות נפח לא פחות ארוכות, לעתים יותר ארוכות.
"פיק של מרתונים"
מאחר ומרתון ירושלים התקיים בסוף השבוע האחרון בפעם השישית בלבד (החל מ-2011), התופעה הזאת של ה"טריפל" היא חדשה במחוזותינו, אבל משנה לשנה רואים יותר נשים שעושות את זה. השנה היו שש, ומי שקבעה את הזמנים המהירים ביותר מביניהן עשתה בעצם רביעיית מרתונים, כי אחרי טבריה היא השתתפה כחלק משלשה בישראמן גרמין ורצה שם את המרתון הדי אכזרי שמתחיל ב-12 קילומטרים של ירידה. מדובר בנינה רבר-שפירא מ-ZONE 3, שאת כל זה היא עשתה בכלל כהכנה לאולטרה מרתון היוקרתי "קומרדס" שמתקיים בדרום אפריקה ואורכו 89 קילומטרים.
"זה היה פיק של מרתונים שהיה חלק מהדרך שלי למטרה הסופית, וכשיש מטרה עושים את מה שצריך", אומרת רבר-שפירא בת ה-39 שהיא ד"ר לביוכימיה מרחובות. אגב, גם בשנה שעברה היא עשתה את ה"טריפל" והוסיפה אליו את מרתון התנ"ך שבו ניצחה, אבל השנה התכנית הותאמה למטרה אחרת. "כיוון שהשנה הקומרדס הוא בירידה (מדובר במרוץ שבכל שנה מחליפים בו כיוון – ד"ב) בחרנו במסלול של הישראמן כי הוא מאוד התאים לזה. לטבריה אני מגיעה כל שנה כי זה היה המרתון הראשון שלי, זו האהבה הראשונה. את תל אביב עשיתי על הדרך בקצב אטי, ומרתון ירושלים הוא האהוב עליי בגלל העיר, האווירה וגם נוסטלגיה כי זו העיר הראשונה שגרתי בה אחרי שעליתי ארצה. את כל המרתונים רצתי ב-ZONE 1 (רמת עצימות נמוכה – ד"ב) כשאת ירושלים רצתי קצת יותר חזק אבל גם שם לא היתה הכנה מיוחדת או טייפר, פשוט רצתי לפי הדופק ובסופו של דבר נהניתי משיא מסלול שלי שם שהיה 3:46 שעות".
שמרה על החיוך בכל המרתונים. נינה רבר-שפירא | צילום: מרתון ירושלים
רבר-שפירא שהיא גם טבעונית, עברה תהליך בנייה הדרגתי והיא מתאמנת במועדון שמתהדר בהרבה הישגים, אבל מבין ה"טריפליסטיות" של 2016 אפשר למצוא גם רצות חדשות יחסית כמו אסתר אוצ'יגבה-משה בת ה-27, שגילתה את חיידק הריצה לפני 4 שנים ומאז לא מפסיקה. תוך כדי היא גם עברה קורס מאמני ריצה כך שאת התכניות שלה היא בונה לעצמה, וה"טריפל" אפילו לא היה לגמרי בתכנון, אבל בסופו של דבר זה קרה והסתיים עם חיוך גדול.
"תמיד אשמח להרחיב את ארסנל המרתונים שלי"
"האמת היא שזה לא היה בתכנון כי השתתפתי במרתון אמסטרדם באוקטובר האחרון ואז החלטתי שהיעד הבא יהיה המרוץ ל-70 קילומטר ב'מים לים-הארץ המובטחת'", מספרת אוצ'יגאבה. "תכננתי לעשות בדרך את תל אביב וירושלים אחרי התאוששות. רגע לפני מרתון טבריה אחד החברים שלי הודיע שהוא צריך לטוס והציע למכור את ערכת המשתתף שלו. באותו רגע זה נראה לי מטורף, אבל אני לא אומרת לא למרתונים. לקחתי את המספר שלו, הודעתי כמובן למארגנים על השינוי, והחלטתי באופן ספונטני לרוץ את טבריה 3 ימים לפני. בסופו של דבר זה היה אחד המרתונים הטובים שלי, ונכון שהיו שם בעיות במדידת הזמנים בגלל השטיחים הרטובים אבל השעון שלי הראה לי שיא אישי. זה אמנם לא רשמי אבל זו היתה ריצה חוויתית לכל הדעות. אחרי זה היה לי ברור שאני אלך על טריפל, לתל אביב כבר הייתי רשומה, לירושלים עדיין לא אבל זה היה מרתון שהיה חסר לי".
נדיר מאוד למצוא מרתוניסטים שינסו לרוץ את 3 המרתונים הכי מהר שהם יכולים, וזה בטח לא מה שרצי האולטרה עושים במסגרת התכניות שלהם. אם הם לא יגיעו למרתונים הם יעשו את זה באימונים, ובכל זאת כנראה שיש משהו הרבה יותר חזק בלעשות את זה באירוע רשמי עם כל מה שמתלווה אליו. בכל זאת, אווירת המרתונים תגרום לכל אחד להרגיש שזה הרבה יותר מאימון שגרתי גם אם זו לא תחרות מטרה. ואם נחזור לרגע לדברים שנכתבו בהתחלה, זה בהחלט משהו שאפשר להשוויץ בו כמעט לכל בן אדם, ובקטע טוב כמובן, לספורטאים חובבנים שעובדים כל כך קשה בהחלט מותר להתגאות בדברים שהם עושים, וביכולת המיוחדת שהם פיתחו שמאפשרת לעשות אותם".
"אני מבינה שאני עושה פה משהו מיוחד". אסתר אוצ'יגבה חוצה את קו הסיום בת"א| צילום: צלמי שוונג
"הטייטלים ממש לא עושים לי את זה ואני לא באה ממקום של אגו", אומרת אוצ'יגבה, "אבל מצד שני אני בחורה בת 27 יחסית צעירה, ואני מבינה שאני עושה פה משהו מיוחד, יש בזה אמירה כי יש כל כך הרבה אנשים שמפחדים להעז לחלום. בגלל זה הגעתי לשמירת החפצים לפני הזינוק למרתון ירושלים עם שתי המדליות מטבריה ותל אביב. ידעתי שלא משנה מה יקרה, אני אסיים את המרתון הזה. וזה היה סמלי, גם עשיתי טריפל וגם רצתי בירושלים למען האגודה למלחמה בסרטן וזה נושא שקרוב אליי כי איבדתי את אבא שלי בגלל המחלה. ב-200 המטרים האחרונים שמעתי את הקהל מעודד והיו כאן שתי אמירות. אחת שאני טריפליסטית, והשנייה היא שסיימתי עם החולצה הזאת. אבא שלי נפטר שבועיים לפני המרתון הראשון שלי אז זו היתה סגירת מעגל. אני קוראת לזה המשולש הקדוש".
גם מבחינתה של רבר-שפירא ההשתתפות בכמה שיותר מרתונים היא חוויתית ותורמת למטרות שלה: "אני רואה את עצמי מתפתחת בתחום האולטרה מרתון ובגלל זה תמיד אשמח להרחיב את ארסנל המרתונים שלי, וגם להשתתף בכאלה שעוד לא רצתי בהם כמו המרתון המדברי".
ולשאלת השאלות, איך עושים את זה מבלי לגרום נזק אומרת אוצ'יגבה: "הגעתי להחלטה שאני לא מתאבדת, הזמנים הם חשובים אבל לא הכי, וכן חשוב לי ליהנות מהדרך ולקחת אחריות על עצמי. אני מקשיבה לגוף שלי ומנסה להבין אם משהו לא בסדר ומשם ממשיכה".
