את הסלוט ללטאפ קפריסין קניתי אחרי שהבנתי שלרוץ אני לא אוכל בתקופה הקרובה ואיש ברזל במרחק המלא בטבריה ירד מהפרק. תחרות אופניים נחמדה 136 ק"מ מרחק, על 3,000 מטר טיפוס נשמע כמו אתגר מכובד משהו שעוד לא עשיתי אף פעם וגיחה קצרה לקפריסין מה רע. לאטפאפ זאת הפקה של הטור דה פראנס לחובבים, מה שגם נותן תוספת הילה נחמדה לאירוע כי מי לא רוצה להרגיש רוכב טור ליום אחד.
"אני רוצה לחזור להתחרות"
עבורי גם הייתה לתחרות הזאת משמעות נוספת, אני רוצה לחזור להתחרות כמו פעם, כמו בימים לפני הסרטן. כל השנה האחרונה הרגשתי שאין לי כוח ללחוץ באימונים או בתחרויות גם אם בצעתי טסט FTP ובמספרים הסף שלי עלה בפועל לא היה לי כוח להביא את הוואטים האלה לידי ביטוי באימון או בתחרות. מן תחושה כזאת של "אני סובלת מספיק בחיים אין לי כוח לסבול גם באימונים", אבל משהו מגרד מבפנים ורוצה לחזור למוטיבציה של פעם, לאורח חיים מסודר יותר. לאימונים עם טריהארד הקבוצה שלי שאני כל כך מתגעגעת אליהם ולנסות להחזיר לסדר את החיים.
האימונים לתחרות נתנו קצת מוטיבציה, הרבה טיפוסים, הרבה ביקורי נס הרים ובר בהר באמצע שבוע, סופ"ש בחרמון במנרה ובבנטל וכמו תמיד הדרך היא לא פחות כיפית מהתחרות עצמה.
אגב אם כבר זה חשוב לי מאוד לכעוס מעל במה זאת על הנהגים הישראליים חסרי הסבלנות שצופרים לנו בנס הרים בבוקר בצורה גסה ומסכנת. זאת התנהגות לא ראויה והכביש הוא לא רק של אבא שלכם.
הכי הזוי היה בבוקר הבחירות רכבנו בנס הרים ואנשים צפרו בצורה כל כך גסה – נשמות אתם לא ממהרים לעבודה. אתם מטיילים – אנחנו מטיילים באיזה זכות אתם צופרים כאילו אתם בדרך לחדר ניתוח?
נוחתים בקפריסין
מפה לשם הגעתי לקפריסין עם החבורה של אור דיין שארגן את המשלחת – בכלל הבנתי לאחרונה שאני לא אוהבת לארגן טיולים לעצמי והכי שווה מבחינתי זה שהכל מאורגן ואין לי מושג לאן נוסעים איפה ישנים ומה אוכלים. אור הוא קלאסי לאנשים כמוני הוא דואג לבורדינג למשקה סויה, לפיתות כוסמין, ריבה וחמאת בוטנים טבליות מגנזיום, סידן ו-JBL עם מוזיקה בלתי נסבלת, אבל בלי שאני צריכה לדאוג לכלום. תענוג.
קיבלה אותנו שם ליאת בחורה ישראלית טריאתלטית שגרה שם והייתה חלק מהפקת האירוע. הכל היה מתוקתק. עמדת רישום, תדריך מסודר שער זינוק יפיפה והכל היה נראה מבטיח, נשאר רק להעיר קצת את הרגליים ולחכות לזינוק.
"דידי השד מהגיהנום"
זינקנו כ-300 רוכבים מתוכם 10 רוכבות בלבד. 4 בנות בקטגוריית גיל שלי מבאס ממש ומזכיר לי שבעיית כמות הבנות בספורט הזה לא שייכת רק לאיגוד הטריאתלון הישראלי – וחבל שכך תמיד כיף להאשים בתוך הבית. התחרות עצמה הייתה רצופה בבעיות, טיפסנו לטרודוס בהתחלה ליוו אותנו אופנועים מרשימים ממש כמו בטור דה פראנס אפילו "דידי השד מהגיהנום" שקופץ בין הסלעים בטור היה שם כדי לעודד. תחנות ההזנה היו עשירות בכפרים ציוריים בין ההרים והמתנדבים בתחנות היו לבושים בבגדים מסורתיים.
הטיפוס כיפי ממש, אישית הרגשתי מצוין ועבדתי 90% בכל העלייה, הרגליים הרגישו טוב והייתי ממש מסופקת. אפשר להגיד שהם חשבו על הכל חוץ מעל מה שחשוב באמת – שילוט.
המסלול היה לא ברור, המון פניות ומאוד מעט שילוט. מרשלים שעמדו בפניות חשובות לפעמים קצת התעצלו ויצאו להפסקת סיגריה מה שגרם להמון רוכבים לטעות במסלול ולהגיע לאוטוסטרדה במקרה הטוב או לכפר נידח אחר במקרה הפחות טוב. גם אני טעיתי במסלול מה שעלה לי ב-11 ק"מ מיותרים. האמת זה גם היה ממש מפחיד אני לבד באיזה עיירה עזובה בקפריסין בלי טלפון וכמעט בלי מים. לא סימפטי.
פשוט יותר שילוט זה יותר חשוב מ"דידי" על המסלול או מנשים מחופשות בתחנות הזנה. שלט מרגיעון – אתה בדרך הנכונה ומרשלים לא עייפים בפניות חשובות. אם להיות הוגנת חשוב לומר כי המארגנים היו מאוד קשובים לפידבקים שלנו והבטיחו שינוי משמעותי לקראת שנה הבאה.
חוץ מזה עוד כמה הערות ותובנות אם כבר ניתנה לי הבמה: הקפריסאים הם עם לא הכי נחמד בעולם, קצת דומים לנו – צופרים לרוכבי אופניים, ממעטים לחייך וחושבים שסבלנות היא מילה גסה. מצער לחשוב שהקרבה הגאוגרפית גורמת לאנשים להתנהג בצורה דומה. גם חשבתי שאפגוש אלים יווניים מסתבר שבתקופת התנ"ך היו הגדרות אחרות לחתיכים – מקבלת את זה באהבה אבל לא יפה להטעות. ודבר אחרון חשוב המיתוס של מציאת אהבה על סלע האפרודיטה לא נכונה או לפחות אני לא נתקלתי בה.
מבחינתי התחרות הזאת פתחה לי את התאבון לחזור להתחרות. הייתי טובה והגעתי במקום השלישי בקטגוריית הגיל שלי ולולא הטעות ניווט הייתי מגיעה שנייה. המיקום לא ממש משנה היכולת לחזור להתחרות – מאוד.
אני מאוד מקווה לחזור לרוץ ולהשתתף בישראמן השנה – זאת תהיה סגירת מעגל מאוד מרגשת לסרטן, כי חזקי עד היום לא שוכח לנו שביטלנו לו חופשה באילת בגלל איזה ניתוח ראש לא קשור.
תחזיקו אצבעות.
