קודם כל עדכון קצר לכל המודאגים. טל התחילה לזוז. הבחורה יצאה כבר לריצה אחת או שתיים ואף נראתה לאחרונה על דופן הברכה כשכובע שחיה לראשה ומשקפת על עיניה
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
אבל הסימן הכי מעודד, זה שמעיד שלא מדובר בפרישה ללא עת מעולם הטריאתלון, הוא הגישושים הראשונים של טל באתרי האינטרנט שמרכזים בתוכם את לו״ז התחרויות של שנת 2012. השמועות, שמסתובבות בבית, הן שהחיפושים מתמקדים בתחרויות אולימפיות וחצי איש ברזל. לנסות ולהוציא מידע יותר קונקרטי בשלב זה משול לניסיון לקבל תשובה על מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. הבחורה מכחישה מחד את דבר קיומן של הבדיקות אבל מסרבת לחתום על האמנה לפירוז הבית מתחרויות ב 2012 מאידך. אני, כהרגלי בקודש, נוהג מנהג רכיכה חסרת חוט שידרה ומחכה להתפתחויות. ברור לי שבמוקדם או במאוחר זה יבוא ועד אז אני זורם וממתין.
בינתיים, היה לי הכבוד והעונג להשתתף באירוע סוף העונה של ״מקצועות ספורט הסתיו״ בבית הספר של איתי הקטן. כזכור, האמריקאים מחברים את הספורט שלהם למזג האוויר. בסתיו הם יתרכזו בפוטבול, כדור רגל, ריצות שדה ועוד. בחורף יעברו לאתלטיקה באולמות סגורים, כדור סל וכיו״ב. באביב יצאו שוב החוצה לבייסבול וכן הלאה. מה שלא ידעתי הוא כי, בסוף כל תקופה, מקיים בית הספר אירוע שמתפרס על פני ערב שלם ושמתרכז בקבוצות ובספורטאים של הענפים הרלוונטיים. מה שעוד לא ידעתי זו רמת החשיבות של האירוע ומגוון תחומי הספורט המיוצגים בו.
בקיצור, אחרי שאיתי הקטן הודיע שהוא ״צריך להיות בבית ספר מחר בערב״, ואחרי שתחקרנו קצרות במה דברים אמורים, החלטתי להצטרף אל הילד ״כדי שהוא לא יהיה היחיד שמגיע בלי ההורים״. כאמור, לא ממש הבנו במה דברים אמורים וטל החליטה להישאר בבית עם הבנות (והתחרטה בגדול אבל על כך בהמשך). איך שהגענו לאזור החניה הבנתי שכנראה לא ממש הבנתי. כל חניוני בית בספר וכל הרחובות הנושקים, היו מפוצצים בכלי רכב. חונים, יוצאים מהאוטו, מתחילים ללכת לכיוון האודיטוריום של בית הספר ואני קולט שכנראה באמת לא הבנתי. אבות בחליפה ועניבה, אימהות בשמלות ונעלי עקב… ״תגיד״, אני שואל את איתי, ״מה קורה פה, מה הסיפור עם העניבות והעקבים״. הילד מסתכל עלי: ״מה זאת אומרת, סוגרים את עונת הסתיו, יחלקו תעודות, יחלקו מכתבי ורסיטי*, זה חשוב לאמריקאים״. עכשיו תורי להסתכל עליו: ״ואת כל זה לא יכולת לומר לפני שיצאנו ודרך אגב, אתה מקבל תעודה?״. הילד מתחיל לגלות סימני חוסר סבלנות קלים: ״נראה לי שכן, לא בטוח, יאללה, בוא כבר, שלא נאחר״. אני ממשיך לצעוד תוך שאני חש סימני מצוקה קלים, לך תסביר לאמא של הילד שהוא עלה לבמה והיא לא הייתה שם.
נכנסים לאודיטוריום וסימני המצוקה הקלים שלי מדרדרים לקוצר נשימה. האולם מפוצץ במשהו כמו 2,500 איש ועל הבמה כל המי ומי של בית הספר. ״תגיד לי״, אני פונה אל הנער, ״אתה דפוק או משהו, למה לא אמרת שזה מה שהולך להיות כאן היום? אמא שלך מוציאה עלי חוזה בגללך״. הילד לא ממש מתרשם מהבעיות שלי: ״עזוב אותך, זה סתם אירוע״ הוא עונה והולך לשבת עם החברים שלו, מקבוצת ריצות השדה או כמו שקוראים לזה כאן קרוס קאונטרי (Cross Country).
האירוע מתחיל ואני מוצא את עצמי עד לתופעה לא מוכרת. עשרה ענפי ספורט מפוטבול, כדור רגל, כדור עף וכדומה, אותם אני מכיר, ועד למעודדות (cheerleaders) וגולף, אותם אני פחות מכיר, מיוצגים בערב. לכל ענף יש ארבע קבוצות. נבחרת בוגרת, נבחרת צעירה, בנות ובנים. כל קבוצה עולה בתורה ומנהלת בית הספר מפרטת את ההישגים של הקבוצה. המאמנים מחלקים שלוש תעודות הצטיינות, לשלושה ילדים בכל קבוצה, בשלוש קטגוריות. לאתלט המצטיין במונחי תוצאה, למצטיין במונחי האתלט הצעיר של העונה ולמצטיין במונחי הרוח החיה בקבוצה. בנוסף, כל ילד שמצליח להחזיק רמת ציונים של תשעים וצפונה ובו זמנית לעמוד בגרף האימונים (של לא פחות משישה אימונים פלוס משחק או תחרות בשבוע), מקבל תעודה אישית על היכולת לשלב ספורט ולימודים. האולם כולו על הרגליים, מחיאות כפיים, שריקות, כמות ואיכות הכבוד שההורים נותנים לילדים האלה היא מעל ומעבר לכל מה שציפיתי.
אני מחכה לתורה של נבחרת ריצות השדה. הם האחרונים בתור ולא בלי סיבה. הנבחרת זכתה באליפות מרילנד לבתי ספר תיכוניים בריצות שדה. הישג כזה ראוי לכבוד מיוחד. הילדים עולים לבמה ולי עולה הגוש בגרון. מנהלת בית הספר נותנת לילדים את הכבוד שמגיע להם ומספרת לקהל על הדרך אותה עברה הקבוצה בחודשים האחרונים. איך הגיע לאליפות כאנדרדוג, איך יצאה מהתחרות עם תואר האליפות ואיך שבעה מתוך תשעת הסניורים בקבוצה, אלו ההולכים לקולג׳ בשנה הבאה, ירוצו עבור הקולג׳ שלהם על מלגה מלאה.
סוגריים קצרים בעניין המלגה. חשיבות העניין מתחלקת בגדול לשניים. בגדול, להגיע לקולג׳ על מלגת ספורט נחשב לכבוד גדול כאן. בהגדרה, אם אתה ילד מלגה, אתה גם משהו שעבד מאוד קשה במהלך ארבע השנים בהם היית בתיכון. השילוב ההכרחי בין ממוצע ציונים סביר פלוס למצוינות בספורט אינו טריוויאלי וזוכה כאן להערכה רבה. אבל זה לא כל הסיפור. עבור חלק, מהילדים האלה, מלגה היא תנאי הכרחי להגיע לקולג׳ מלכתחילה. ללא מלגה, חלק גדול מהמשפחות, לא יוכלו לממן לילד את הקולג׳. במילים אחרות תרוץ מהר (או תשחה, או תבעט וכו'), תלך לקולג׳, לא תרוץ מספיק מהר אז לך לחפש עבודה משום שימי הספורט ורכישת ההשכלה שלך תמו.
העניין הזה נותן משנה תוקף לרמת החשיבות אותה מייחסים האמריקאים למלגות הספורט ולכל מה שבונה להם את הילדים בדרך לשם. הספורט בתיכון מהווה בעצם בית יוצר למועמדי מלגה. מאתרי הכישרונות, מהקולג׳ים השונים, מגיעים לבתי הספר ולתחרויות על מנת לאתר אתלטים צעירים עם פוטנציאל. בתי הספר עצמם מריצים תוכניות ספורט שתומכות בכמעט כל ספורט אפשרי. עבור הילדים מדובר בספורט. עבור ההורים מדובר בעתידם האקדמי של הילדים. זה גם מסביר את רמת האמוציות שאנחנו נתקלים בה מידי פעם. כשאתה רואה כאן, מידי פעם, הורה שנכנס לעימות עם המאמן זה לא בגלל שהילד עלה או לא עלה בהרכב אלא בגלל שאם הילד לא יקבל דקות משחק, או לא ייכלל בנבחרת המצומצמת שהוזמנה לתחרות אתלטיקה מסוימת, הילד לא ייחשף לעיני אלה שמחפשים כישרונות, או לא יצבור מספיק וותק מסלול כדי להיחשב ״ראוי״ להיות מוזמן למבחני התאמה לתוכנית אתלטית כזו או אחרת. עבור ההורה, שאינו מסוגל לממן קולג׳ לילדיו (ומדובר ברוב ההורים בארה״ב), מאמן שלא נותן לילד לשחק, או לרוץ, או לשחות, זה מאמן ״שלוקח לילד את הצ'אנס להגיע לקולג׳ ״.
הסיטואציה הזו משפיעה, השפעה ישירה, על איכות ומעמד המאמנים בבתי הספר. מאמן איכותי, המביא מספר גדול יחסית של ילדים לרמת המלגה, נחשב כאן לסגנו של אלוהים. מאמן שלא מספק את הסחורה ימצא את עצמו בדרך לדלת. מאמנים טובים מהווים אבן שואבת לסטודנטים שצריכים את המלגה או לכאלו שפשוט טובים במה שהם עושים ורוצים להשתפר. זה כמובן תורם לשמו הטוב של בית הספר ולעיתים, גם לתקציב אותו מקבל בית הספר. בקיצור הרבה סטודנטים עם זכאות למלגת ספורט זה טוב לסטודנטים, טוב למאמנים, טוב להורים וטוב לבית הספר.
אמא הבאתי לך מדליה
חזרה לאודיטוריום. שבעה מתוך תשעה בוגרים בנבחרת האתלטיקה ירוצו בשנה הבאה על מלגות. זה כבוד והקהל יודע את זה ומראה זאת במחיאות כפיים ושריקות שמרימות את הגג. אבל הדובדבן, מבחינתי, ההפתעה האמיתית, עוד לפניי. פתאום קוראים בשמו של איתי הקטן, מתברר שהילד מקבל את תעודת האתלט הצעיר של השנה בנבחרת ריצות השדה. ואם זה לא מספיק הילד מקבל תעודה נוספת, על היכולת לשלב אימונים ולימודים באופן יוצא דופן. אני כל כך מתרגש שאני שוכח לצלם, נזכר בשנייה האחרונה ויורה כמה תמונות שיוצאות לא משהו. הילדים יורדים מהבמה והקהל מתחיל להתפזר. אני פוגש את איתי, מדברים בדרך לאוטו, כל הטכס לא ממש מעניין אותו. אני שואל אותו מה הוא חושב? ש״היה אפשר לוותר על כל הטכס ולקחת את הכסף ולשלוח אותנו לעוד כמה תחרויות״ באה התשובה.
נתראה בעוד שבועיים
יובל וטל
* ורסיטי
השם של הקבוצה (מכל ענף), המייצגת את בית הספר בתחרויות.
דוגמא: בקבוצת הריצה של איתי יש קרוב ל 40 ילדים. ישנן תחרויות בהן כולם ישתתפו אבל לצורכי דירוג יילקחו בחשבון רק הזמנים של ילדי הורסיטי ( 12 הילדים המהירים ביותר בקבוצה). ישנן תחרויות שמכונות תחרויות הזמנה ואליהן רק הורסיטי נוסע מלכתחילה. מכתב ורסיטי מעיד על כך שהיית חלק מהקבוצה בשנה מסוימת. אם הצלחת לאסוף ארבעה כאלה זה אומר שהיית איש ורסיטי לאורך כל התיכון, שאתה ספורטאי קונסיסטנטי, ברמה גבוהה. יש לזה חשיבות רבה בשלב הקבלה לקולג׳. כמה שיותר מכתבים והסיכוי טוב יותר שקולג׳ ״חזק״ יותר יסכים לדבר איתך.
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא ברוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
הבלוג של יובל וטל בז'רנו – אני פה בגלל אישתי או המסע לאריזונה
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן, ריצה
אתר –
ישראמן סמסונג 2012
