״אתה תצא, אני כבר אגיע לברכה מחר״, טל מרימה את כוס התה שלה ובודקת בזהירות אם הגיע למה שהיא מגדירה ״הטמפרטורה הנכונה״. אני מסתכל בה לרגע, חושב אם ומה לומר. בשלושת השבועות שעברו, מאז התחרות באריזונה, טל לא הזיזה אצבע. זה כאילו שהבחורה הורידה את השלטר ונכנסה לתרדמת חורף. אם בשבוע הראשון לא כל כך יכולנו לזוז, בשבוע השני הפרוטוקול (שאומר יום מנוחה על כל שעת תחרות), נתן תירוץ לא לזוז, אז הגיע השבוע השלישי והבהיר שטל בכלל לא בעניין של לזוז ו/או לעקוב אחרי הפרוטוקול המקובל ושיש לה תוכניות משלה

מאת:יובל בזרנו, צילומים: טל בז'רנו

קודם כל, בכל מה שקשור לשעות שינה, דומה שטל חזרה להרגלי שנות השבעים המוקדמות ומהמעון של נעמת. בכל מקום, בכל שעה, הבחורה מניחה את הראש והולכת לישון. לא לנמנם, לישון. על הכורסא, על הספה, באוטו או במיטה, לא משנה מה ואיפה, התריסים נסגרים, הראש צונח, הנשימות הופכות קצובות, ״ששש, אמא ישנה״, אומרת לי עומר כשאני נכנס הביתה, ״היא עייפה מהאיירונמן". זה לא שהבחורה מזניחה חלילה את ילדיה או מתרשלת בעבודתה, נהפוך הוא, הכל עובד ומתפקד כמו תמיד. אבל זה כאילו הכל הוריד הילוך וההמון זמן שהתפנה פתאום מתחלק בין הילדים ושעות שינה.

אבל גם מעבר להשלמת שעות השינה החסרות (ויש המון כאלה), דומה שאצל טל הגיעו הגוף והראש לרוויה. ארבעים וארבעה השבועות, אותם עברנו, מיצו אצלה את הצורך לשחות, לרוץ ולרכב עד תום וגם לקחו בהקפה מהשבועות שלאחר התחרות. ״לך לשחות, צא לרוץ, אני אהיה פה כשאתה תחזור״ אומרת לי טל כשאני מציע להזיז את עצמנו ונשכבת על הספה מול הטלוויזיה. זה כאילו כל עוד הייתה תוכנית הבחורה עקבה אחריה בקנאות של איטולה ומהרגע שהתוכנית הסתיימה, נגמרה גם הסיבה להתאמן. אצלי, לעומת זאת, הצורך לצאת החוצה לריצה או אפילו ליפול למים ולשחות (לרכב בחוץ כבר אי אפשר – קר מידי) בא כנראה ממקום אחר. זה לא שאני מרגיש צורך להמשיך ולהריץ עשרים שעות אימון שבועיות, ממש לא. אבל כנראה שהתוכנית אימונים האינטנסיבית הגדולה היוותה מעין עיגול גדול שהביא על סיפוקו צורך שבא ממקום אחר ונכנס כעיגול קטן בתוך העיגול הגדול. עכשיו, כשהמעגל הגדול נעלם, נשאר המעגל הקטן. זה שמסתפק בשש או בשמונה שעות אימון בשבוע, זה שנמצא שם לטפל במצבים בהם הסעיף משתחרר והרהיטים זזים כי משהו העלה לי את הסעיף בעבודה או כי משהו שהיה אמור להיות קל וטריוויאלי הפך פתאום לקריעת ים סוף. כנראה שאצל טל זה שונה. זה לא שהסעיף שלה לא משתחרר והרהיטים לא זזים. הבחורה יודעת להתעצבן די טוב. אבל כנראה שאצלה הכרית והפוך עושים את מה שלי עושה האספלט והכלור.

מה שעושה לי האספלט

את ההבדל האמיתי, בין תפיסת עולמות הברזל שלנו, אפשר להמחיש דרך האנקדוטה הבאה. מספר ימים, אחרי שחזרנו מאריזונה, ניגשה אלי טל והושיטה לי פתק קטן ומקומט: ״הנה, תראה, כמעט הצלחתי״. הסתכלתי על הפתק לא היה כתוב דבר למעט מספר 12:19:00. ״מה זה״, שאלתי. ״זה הזמן אותו הייתי אמורה לעשות באריזונה״ באה התשובה. ״מה זאת אומרת״ שאלתי. ״מה זאת אומרת מה זאת אומרת, מה לא ברור, נרשמנו לתחרות, התחלנו להתאמן, קראתי, בדקתי, שמתי יעד, רשמתי, שמתי בתיק״. אני מסתכל עליה כאילו גדל לה זנב: ״ואת מסתובבת עם הדבר הזה כל הזמן, למה?״. עכשיו טל מסתכלת עלי כאילו לי יש זנב: ״מה זאת אומרת למה? צריך מטרה, יעד, אחרת למה לעשות את זה?״ במילים אחרות, לא מספיק איש ברזל, לא מספיק שבמונחים מצטברים חצינו את אמריקה על האופניים, רצנו מוושינגטון עד בוסטון ושחינו עד ניו יורק צריך גם לסגור עניין ב – 12:19:00 שעות ואם לא אז המסע הושלם אבל הוא לא היה ממש מושלם.

זה לא שטל לא נהנתה מעצם המסע, לא למדה מהעליות והירידות אותן טיפסנו וגלשנו בדרך, שלא לדבר על חוויית יום התחרות עצמה. זה רק שאצלה המסע הזה כלל רכיב נוסף, שהלך איתה בתיק לאורך התקופה כולה ושביחס אליו לא בוצעה המשימה במלואה. ההתייחסות הטוטלית הזאת, ליעדים, למשימות, לטוב ולרע, הוא משהו שאין לי וכנראה שלא יהיה לי. אני לא בנוי למחויבות הטוטלית לתוצאה כשם שאנני בנוי למחויבות הטוטלית לכורסא.

עוד שני דברים לסיום. ראשית, במהלך החורף ועד שיוחלט ביחס למסע הבא, נמשיך לכתוב אחת לשבועיים. גם כדי לא לשעמם וגם כדי לא להשתעמם. שנית, במהלך השבועות הקרובים, נספר מעט על עולם הספורט של בתי הספר כאן. מדובר בעולם ומלואו שכולל תשתיות, תחרויות, מאמנים ואתלטים ולנו יש שני נציגים (שחר ואיתי), שיש להם הזכות לקחת חלק בדבר הזה.

אז זהו להפעם, נתראה בעוד שבועיים,

טל ויובל