זהו, ארבעים ושתיים שבועות עברו, שבועיים נותרו, החידוד (הטייפר) המיוחל הגיע. את סוף השבוע האחרון עברנו במן תחושה מוזרה של פעם אחרונה

מאת:יובל בז'רנו,צילומים: טל בז'רנו

פעם אחרונה לצאת בשבת לרכיבה של כ – 150 קילומטר. פעם אחרונה לטפס את העליות בשיפועים המטורפים בדרך. פעם אחרונה לעצור במכולת של ההודי לקנות ממתק וקולה. פעם אחרונה לצאת, לשביל המילניום, לריצה של 25 קילומטר. פעם אחרונה לעצור לג׳ל בירידה מתחת לגשר. פעם אחרונה לקפוץ למים ולחתור, לאינסוף שנמצא איפה שהוא, 5 קילומטר מאוחר יותר.

ג'ל אחרון על שביל המיליניום

זה לא שהטייפר מתרגם את עצמו לרביצה, רגל על רגל, מעכשיו ועד ליום התחרות. בשבועיים שעוד נותרו התוכנית מעבירה אותנו עוד מספר מהמורות. ימים מרוכזים של שחיה, אופניים וריצה, הכל ביום אחד (משהו שמסתבר לכ- 6 שעות עבודה ביום – שלוש או ארבע פעמים במהלך השבועיים שנותרו), אבל עם יום העין ושעת השין כבר מעבר לפינה, הכל עובר במן תערובת בלתי מוסברת של אדישות והתרגשות שמאפילים על הקושי הפיזי והעייפות המצטברת.

הטייפר מאפשר לגוף זמן לנוח ולהתאושש לקראת התחרות. הוא גם הזמן להכנות הלוגיסטיות לקראת היציאה לאריזונה. כרטיסי טיסה, מלון, משלוח האופניים, השלמת ציוד שהתבלה או נשבר או אבד, הכנת תיקי תחרות ועוד כל מיני שדחינו ודחינו ושאין בררה וצריך לעשות. זה הזמן בו נותן אפשר לחזור לעשרות מאמרים בהם נתקלתי בזמן האימונים ושלא היה לי זמן לקרוא ומכיוון שכבר די נמאס לי לשמוע על תזונה, פציעות, יתרונותיו של משקה כזה וחסרונותיו של ג׳ל אחר. הקדשתי מעט לסיפור שמאחורי איש הברזל. ל- מאיפה הכל התחיל.

עצירה אחרונה לקולה וממתק

תחרות איש הברזל הראשונה נערכה בהוואי בשנת 1978. כמו הרבה תחרויות אחרות גם היא נולדה תוך כדי ויכוח בין חיילים. הוואי הוא מקום משכנו של הצי השביעי האמריקאי, זה שאחראי לגזרת האוקיאנוס הפסיפי. כצפוי, הוואי רוויה באנשי צבא מכל הזרועות והויכוחים האינסופיים בין אנשי הצי והיבשה על ״מי בנוי טוב יותר ומי יעמוד טוב יותר בתחרויות סיבולת״ הובילו לרעיון איש הברזל. אנשי הצי עמדו על כך שהאתגר יכלול מים, אנשי היבשה רצו ריצה, כולם הבינו שמרחק משמעותי יצריך אופניים וכך נולד הרעיון לשלב תחרות בשם ״משחה וויקיקי״ (2.4 מייל), עם תחרות אופניים בשם ״סובב אוההו״ (112 מייל), עם ״מרתון הונלולו״ (26.2 מייל), סך הכל, 140.6 מייל (225 קילומטר). עוד סוכם שהמנצח יקבל את התואר ״איש ברזל״ – איירונמן.

לתחרות הראשונה התייצבו 15 אנשים וסיימו אותה 12. גורדון הלר, איש יבשה שמעולם לא היה חייל, התפרנס מנהיגת מונית ואהב לרוץ מרתונים, ניצח את התחרות בזמן של 11:46:58 שעות. כחצי שעה לפני המקום השני, ג׳ון דנבר, איש מיחידת ״כלבי הים״ של הצי האמריקאי. במילים אחרות, כבר בתחרות הראשונה, נלמד הלקח אותו חוזרים ולומדים אנשי איש הברזל מידי שנה בשנה. לא משנה מי אתה, לא משנה כמה אתה קשוח ומאיזה רקע אתה בא, לתחרות איש הברזל יש חוקים משלה. שנה מאוחר יותר השתתפה האישה הראשונה בתחרות. לין למר, אשר סיימה במקום החמישי מתוך 15 מתחרים. שנה לאחר מכן הגיע הכסוי הטלוויזיוני הראשון וב – 1983 הביא הביקוש לתחרות למצב בו הפך האירוע לאליפות העולם אליה יש להעפיל בזכות השתתפות והישג בתחרות איש ברזל אחרת.

ריצה ארוכה אחרונה בשבילי הדי סי קריק

במהלך 33 השנים, שעברו מאז התחרות הראשונה, (שנערכה באוההו, האווי, התחרות עברה לקונה ב – 1981), גידל הספורט מספר אגדות חיות, מהלכות ונושמות. דייב סקוט, מארק אלן, פולה ניובי-פרייזר, נטשה בודמן, קרייג אלכסנדר וכריסי וולינגטון (כולם ניצחו בקונה שלוש פעמים או יותר…), נמצאים עבור כולנו באיזו שהיא ספרה אחרת, במן אולימפוס של הספורט, יושבים סביב שולחן אחד עם אילי איש הברזל בכבודם ובעצמם. אבל עבורי, כמו גם עבור 99% מהמעורבים בספורט (כ – 50,000 מתחרים ומתחרות בשנה ברחבי העולם), איש הברזל הוא סוג של מסע אישי. משהו שלא תמיד ברור איך ולמה הגעת אליו ולנוכח הג׳גלינג המתיש והבלתי נגמר בין עבודה, משפחה, אימונים וחיים, מה מניע אותך להמשיך ולעסוק בו.

המחשה אפשר למצוא בסיפור נחמד, של אחד מהמתחרים, מתחרויות איש הברזל הראשונות. מדובר בבחור צעיר שכמו רבים וטובים החליט ללכת על התחרות פשוט משום ״שהיא הייתה שם״. התחרות המדוברת הייתה אמורה להיערך ביום שבת אבל תנאי ים קשים הביאו לדחייה של 24 שעות ולמצב בו רק חצי מהמתחרים התייצבו לתחרות. המתחרה שלנו, שהתייצב וזינק לתחרות, סבל ממספר תקרים בדרך ולבסוף נתקע, כ – 100 קילומטר משטח ההחלפה. היות ומדובר היה ביום ראשון (הכל סגור), והיות ובתחרויות הראשונות לא היו צוותי עזר בנמצא, נאלץ הבחור לצעוד עד למסעדת המקדונלד הקרובה, להתקשר להוריו (שהיו בכנסיה…), ולהשאיר הודעה בה ביקש שיביאו לו גלגל חלופי כדי שיוכל להמשיך בתחרות. ההורים, שקיבלו את ההודעה כעבור מספר שעות, הגיעו למסעדה עם הגלגל, התקר תוקן והבחור המשיך בדרכו. כמעט 24 שעות, מאוחר יותר, חצה הבחור את קו הסיום של התחרות. כאשר נשאל הבחור מה יהיה הדבר אותו יזכור מהתחרות ענה, ״לראות את מחלק העיתונים מפזר עיתונים בהן יש כתבה על תחרות מאתמול שאני עדיין עושה היום״.

רכיבה אחרונה לעליות בפולסוויל

נדמה לי שהסיפור הזה מגלם בתוכו את הכל. הסיבה (וזה שלפעמים אין סיבה), המוטיבציה להמשיך (לא משנה באיזה יום, לא משנה מה ״מתפנצ׳ר״), מדד ההצלחה (אתה מול עצמך). גם אנחנו עדיין לא יודעים למה אנחנו כאן, גם אנחנו נעשה הכל כדי לסיים, גם אנחנו רוצים להגיע ליום המחרת, להסתכל במראה ולחייך…

נתראה בשבוע הבא, עוד שבועיים לאריזונה…

טל ויובל

תאור מסלולי התחרות