״אני הולך לעשות חצי מרתון ושתדע לך שזה בגללכם״, הקול של חזי נשמע מעט מקוטע בטלפון הסלולארי, ״מה, מה אמרת?״ אני שואל. ״נתתם לי השראה, אני נרשם לחצי מרתון של תל- אביב, זה במרץ ואני הולך לרוץ״, באה התשובה מהצד השני של האוקיאנוס

מאת:יובל בז'רנו,צילומים: טל בז'רנו

השבוע האחרון היה מלא בפרגון. חברים, מכרים, משפחה, פרגון מכל כיוון אפשרי. מי שאומר שישראלים לא יודעים לפרגן מוזמן לבקר בפייסבוק של טל ולהיווכח עד כמה הוא טועה. אני חושב שמעולם בחיי לא מצאתי את עצמי נבוך ומסמיק כמו בשבוע האחרון, שלא לדבר שמח, לנוכח כמות ואיכות המסרים להם זכינו מאז חצינו את קו הסיום באריזונה. יחד עם זאת, המשפט הזה של חזי, האמירה שאנחנו נתנו לו השראה לעשות מעשה, גרמה לי בו זמנית להסמיק ולשמוח באופן שחרג מהרגיל. אין (לדעתי), מחמאה גדולה יותר מלדעת שמה שאתה עשית גורם לאחרים לקום ולנסות משהו דומה. בשבילי זה להצביע ברגליים (תרתי משמע). לאהוב את מה שעשינו זה אחלה. לאהוב את מה שעשינו ולהתחיל במסע משלך בעקבות כך זה אחלה בריבוע.

בשבוע שעבר, מאז יום ראשון ה-20 בחודש נובמבר 2011, היה חוויה בפני עצמה. משהו, שלהבדיל מהתחרות, אי אפשר להתכונן או להתאמן אליו. בתדריך המנדטורי אותו עברנו (יחד עם עוד 2,800 מתחרות ומתחרים) יום לפני התחרות, אמר המתדרך משפט שבהקשר של התחרות נשמע לי הזוי, ״Let the day come to you" (בתרגום חופשי ״תנו ליום לעלות מולכם״). המשפט נאמר אז בהקשר של ״אין לכם מה להילחץ בשלב הזה, עשיתם מה שעשיתם, באתם הכי מוכנים שאפשר, עכשיו כל מה שנשאר זה לזרום עם היום״. המשפט נשמע לי אז מעט תלוש משום שדווקא בגלל שהתכוננו והכנו את עצמנו, בכזו קפדנות, אין ולא צריכות להיות הפתעות. יש לנו תכנית, אנחנו נוציא אותה לפועל וגם אם יהיו תקלות התכנון המוקדם מתייחס אליהן ונותן לנו כלים לפתור את כל אילו שתלויות בנו.

אבל השבוע שהתחיל, ביום לאחר התחרות, זה סיפור אחר לגמרי. כאן, המשפט (בהטיה קלה), ״Let the week come to you" (״תנו לשבוע לעלות מולכם״), מתלבש בול. זה התחיל בבוקר שאחרי התחרות. פיזית אנחנו מפורקים לגמרי. מרגישים יותר איירונסייד מאיירונמן. מנטאלית, אנחנו על ענן, מחייכים אל זקנות ומתכופפים לנשק תינוקות. עד כאן הכל כצפוי. הגענו לשטח התחרות ואזורי ההחלפה כדי לאסוף ציוד. היינו שם בסביבות 8:30 בבוקר למרות שידענו שהאיסוף נפתח רק בתשע. תשאלו למה?! כי למרות שהגענו למיטה בסביבות חצות ונרדמנו בסביבות 1:30 התעוררנו שוב ב 6:00. מלאים עדיין באדרנלין, מהיום הקודם, הלכנו לאכול משהו, הסתכלנו האחד על השני על השלישי והגענו למסקנה שאין לנו שום דבר יותר טוב לעשות. בקיצור הגענו ונתקלנו, איך לא, בתור. אספנו את הציוד והלכנו לבדוק מה מחלקים לאלה שעומדים בתור. גילינו, משהו כמו 350 מאילו שהתחרו לצידנו לפני כמה שעות, עומדים ומחכים לתורם להירשם (בהרשמה מוקדמת ומיוחדת) לתחרות איש הברזל אריזונה 2012. הגוף עדיין כואב, הטעם של הג׳ל והגייטואייד מאתמול עוד בפה והם כבר נרשמים לסיבוב נוסף שיערך באותו מקום, באותה שעה, 364 ימים מאוחר יותר. בארבעים וארבעת השבועות האחרונים זכינו לשמוע לא פעם את הכינוי ״משוגעים״ נאמר לכיווננו. עכשיו היה תורנו להשתמש באמירה השחוקה הזו, משוגעים…

זה המשיך עם הטיסה שלנו חזרה מאריזונה למרילנד. אפופי שעת הבוקר, המוקדמת של הבוקר, אנחנו בתור לצ׳ק אין. הבחור שעומד מאחורי נוגע לי בכתף: ״עשית את התחרות ביום ראשון?״ הוא שואל. ״כן״ אני עונה. ״אפשר ללחוץ לך את היד?״ באה השאלה. אני מסתכל עליו, במבט המום, לוקח אויר ומושיט יד. אחרי הלחיצה והאיחולים הבחור מספר לנו שהוא הגיע לפיניקס כדי לצפות בתחרות, להיות בעיר ביום שני בבוקר ולהירשם לתחרות של 2012. ״אז למה לא להירשם באינטרנט?״ אנחנו שואלים. ״כי באינטרנט יהיה המון לחץ ולא בטוח שאני אצליח להכנס, אני לא מוכן לקחת את הסיכון״ באה התשובה.

עוברים מהצ׳ק אין לבידוק הביטחוני. כל מי שטס בארה״ב בשנים האחרונות יודע שהבידוק כאן זוכה לביקורות מכל כיוון. סיפורי ״הזוועה״ על בודקים פדראליים קשוחים שבודקים בתוך חיתול של תינוק או שמפשיטים זקן בן שמונים הם די שכיחים כאן. והנה, הפלא ופלא, חולצת איש הברזל אריזונה של טל כמו פותחת עבורנו את שערי גן עדן. הבודקת לוחצת לטל את היד, מברכת אותנו על ההישג ובכפפות של משי (טוב, לטקס אבל הבנתם את העיקרון) מעבירה אותנו את הבדיקה בזריזות יעילה. התופעה ממשיכה בתור לקפה בסטארבאקס. הדיילות במטוס, כולם שואלים, לוחצים יד, מברכים, אני לא יודע איפה לשים את עצמי מרוב מבוכה. לזה באמת לא ציפיתי.

חזרה בבית. הילדים עוטפים אותנו במין עטיפה מגושמת וחמודה להפליא של חיבוקים זהירים (שלא נישבר) ושרות חדרים (כולל סנדביצ'ים, שתייה, ממתקים ועוד…). היה די ברור שהם יחכו לנו וישמחו בשמחתנו אבל ההתחשבות וההתייחסות היו עוד הפתעה נעימה בדרך. יום רביעי ואנחנו חזרה במשרד. מנסים לסגור כמה פערים ולסגור פינות ביום שנשאר לפני שאמריקה סוגרת, לכבוד חג ההודיה. יום חמישי מגיע. 6:00 בבוקר ואנחנו שוב על הרגליים. איתי, הבן שלנו, רץ באחת מהתחרויות הכי גדולות והכי ותיקות במחוז מונטגומרי (״המרדף אחרי תרנגול ההודו״ – The Turky Chase). הילד צריך להגיע מוקדם ולפגוש את החברים מהקבוצה. מגיעים לתחרות, הכרוז (בחורה בשם קרוליין שמנהלת את ברכות השחייה במכון בו אנו שוחים) מזהה אותי ובלי להתבלבל שואגת לתוך הרמקול, ״והנה יובל בז׳רנו, שעשה בסוף השבוע את איש הברזל אריזונה״, הקהל מוחא כפיים ואני מרגיש איך אני מסמיק עד שורשי שערותיי.

סמל מסיים/ת איש הברזל על הרגל כמתבקש

את החצי השני, של חמישי, שישי וחלק מהשבת, בילינו בפילדלפיה אצל יונית וזיו שפינקו אותנו כמו שרק הם יודעים, היה כיף! חזרנו אתמול, מחר יום שני וחוזרים לשגרה, יהיה מעניין. לא יודעים למה לצפות. תוכניות אימון שמכינות אותך לתחרות יש בלי סוף. משהו שיכין אותך ליום שאחרי, לשבוע, לחודש, לא נראה לי שהמציאו. נראה לי שיהיו עוד כמה הפתעות. ומה הלאה? האמת שאין לנו מושג. ברור לנו שנצא למסע נוסף אבל המועד והיעד טרם נקבעו. בינתיים החלטנו לאמץ את ההצעה מהתדריך של לפני המרוץ. פשוט ניתן ליום, לשבוע, לחודש, ״לעלות מולנו״ ונראה מה יקרה. הכי חשוב הוא כי אנחנו שוב בבית והשיר הכי מושמע אצלנו על האייפוד (ראו למטה), מקבל עוד משמעות אחת אחרונה.

ומה בקשר לכתיבה? נראה לנו שנמשיך לכתוב. גם כי כיף לנו לכתוב וגם כי כיף לנו לקרוא ולשמוע שיש מי שנהנה לקרוא. זה גם הזמן להודות תודה ענקית לאתר שוונג וליאיר, שנתנו לנו במה ושללא עבודת העריכה שלהם, לא היינו נראים כמו שאנחנו נראים.

וזאת לאות כי אתה/את איש/אשת הברזל

נתראה בשבוע הבא.