יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011, אריזונה: ״בוקר טוב אדוני, אפשר לעזור לך״, פקיד הקבלה במלון מביט בי בעניים מזוגגות, ״כן, צ׳ק אאוט בבקשה״, אני משיב בעניים מזוגגות משלי. השעה 3:45 בבוקר, אנחנו בדרך לשדה התעופה ואני מביט בחושך שבחוץ. ״מספר חדר…״, באה השאלה, ״2293״ אני עונה

מאת:יובל בז'רנו

הבחור ממשיך להביט בי במבט בוהה, ״סליחה״, הוא שואל, ״2293״ אני עונה פעם נוספת. המבט הבוהה מסרב להרפות, ״אולי שם משפחה יהיה יותר נוח״ הבחור ממלמל לעברי. עכשיו תורי לבהות בו, ״מה זאת אומרת, מה הבעיה?״, אני שואל בחוסר סבלנות. ״שום בעיה אדוני״ עונה הבחור, ״פשוט אין לנו חדר כזה במלון, כל החדרים כאן הם תלת ספרתיים, אולי בכל זאת שם משפחה…״. חוסר הסבלנות שלי עולה מדרגה, איך אני תמיד נופל על מישהו במצב של הלם תמידי? אנחנו במלון הזה כבר חמישה ימים, עשר פעמים ביום נכנסתי ויצאתי מאותו חדר, לפחות חמש פעמים נעלתי את עצמי בחוץ וירדתי למטה לבקש כרטיס חדש ובכל פעם אותו טקס וכל פעם אותה תשובה, מספר החדר שלי הוא… אני קופא לרגע ושניה אחר כך מרגיש איך הפנים שלי מתחממות, החדר יא טמבל, הוא רוצה את מספר החדר ואתה נותן לו את מספר המתחרה שלך…

הרעש המוכר של סלולארי, שמנסר במצב רוטט את השולחן, מעיר אותי. ״אתם ערים? אני מת מרעב״, אני קורא את המסר של איתי הגדול מהמסך, ״איך לא תמות מרעב״, אני חושב לעצמי, ״הרי אתמול נחתת מישראל ונפלת למיטה בשבע כמו מת״. 15 דקות למטה – אני כותב חזרה ומנער את טל. יורדים ואיתי כבר בהיפר, ״אני ער מארבע בבוקר ורעב כמו כלב משש, יאללה, בואו נאכל משהו. מה הלו״ז, מתי הולכים להירשם?״. נפגשנו אתמול אחר הצהרים בשדה התעופה של פיניקס, אריזונה. התרגשנו, באמת התרגשנו, איתי הלך איתנו את כל הדרך, מהיום בו החלטנו ללכת על התחרות, שלושתנו הגענו לאריזונה, כל אחד בזכותם של השניים האחרים ועכשיו השורה התחתונה נמצאת כאן, מעבר לפינה.

מסיימים את ארוחת הבוקר, אנחנו בטקס הקבוע של העמסת פחמימות וגליקוגן לפני התחרות. ההבדל היחיד הוא שהפעם הריטואל התחיל כבר ביום שלישי. חמישה ימים של המון פחמימות וחלבונים ומעט מאוד שומנים וסוכרים. אני מרגיש שבא לי להקיא מרוב פיתות ופסטה אז כדי לגוון אני תוקע עוד בייגל. טל מתחילה ללחוץ לכיוון היציאה, רוצה להגיע בזמן להרשמה, ״לא חייבים להיות ראשונים בתור״, אני פולט, רק כדי לחטוף מבט עוין מהסוג של ״אל תתחיל איתי על הבוקר, יש לנו עוד סופשבוע ארוך״.

יובל ואיתי מתארגנים בתחנת החלפה

נוסעים להרשמה. בחוברת של התחרות כתוב שההרשמה ״תתבצע בכפר איש הברזל״. הכתובת במפה מראה פארק, מגיעים לכתובת ובאמריקה, כמו באמריקה, הלכו המארגנים והקימו כפר… נכון, זה אוהלים, ביתנים, זה זמני וזה גם קצת נראה כמו אקספו, אבל הכל מסודר ומתוקתק עד לפרט האחרון. הכל הוקם בן לילה והכל מחכה רק לנו. נעמדים בתור לצ׳ק אין של התחרות, לא רק שאנחנו לא ראשונים, יש בערך מאתיים איש לפנינו בתור אבל הכל מתנהל בסדר מופתי. רבע שעה מאוחר יותר ותורנו מגיע. צבא של יותר מ – 2,000 (!), מתנדבים שגויסו למאמץ המלחמתי דואג שהכל יתקתק כמו מטרונום. ממלאים טפסים, עוברים מתחנה לתחנה, הצמיד עם מספר המתחרה מוצמד ליד, אוספים את התיק עם המספרים לאופניים, שקיות ההחלפה, הצ׳יפ והצ׳ופרים ויוצאים החוצה בצד השני של שרשרת החיול. אני מרים את יד שמאל ומסתכל בצמיד, ״Ironman #2293", זה רשמי, אנחנו בתחרות, הדופק שלי באזור 200 וממשיך לטפס.

הולכים להירגע קצת באזור ביתני הפירמות והקניות. יש כאן כל מה שטריאתלט יכול לחלום עליו. כל ציוד השחייה, הרכיבה והריצה שאי פעם רצית, שאתה רוצה וגם זה שאתה עוד לא יודע אבל אתה תרצה. התופעה פשוט מדהימה. איש הברזל הוא ספורט של 50,000 איש בשנה. עם משהו כמו 30% גידול בכל שנה. מספרי הגידול השנתיים מרשימים אבל יחד עם זאת, במונחי תעשיית הספורט, מדובר בקהל יעד מצומצם ביותר וזניח בכל קנה מידה. והנה, בא לו מותג "IRONMAN" וכנגד כל תאוריה שיווקית והגיון כלכלי הפך לתעשייה שלמה שמגלגלת מיליארדים של דולרים בשנה. לאיפה שאני לא מסתכל אני רואה ציודי טריאתלון עם סמל איש הברזל, חולצות, מכנסיים, חליפות שחיה, נעליים, אופניים, קסדות, כפפות, מוצרי תזונה על סוגיהם, הכל מכל וכל. אבל זאת רק ההתחלה, ביגוד (ביגוד, לא בגדי אימונים וכאלה), משקפיים (ראייה, לא שמש), אוכל (ממש, לא ג׳ל), תכשיטים (על אמת, לא צמיד פלסטיק של בית חולים עם מספר מתחרה), מליון ושניים דברים שבינם ובין איש הברזל אין כל קשר. כל מותג ספורט המחשיב את עצמו דואג לרכוש את הזכות להשתמש בשם, בלוגו, לשלם בגינה של הזכות הזו הון תועפות ועדיין להרוויח על המוצרים שלו ובגדול. מאיפה אני יודע שהם מרוויחים ובגדול? בגלל התורים. על יד כל ביתן ולצידו של כל אוהל משתרך לו תור של עשרות, לפעמים מאות, אנשים. כל מה שהם רוצים בחיים זה משהו (כן משהו), עם הלוגו והשם "IRONMAN". מחולצות לשחקני גולף (גולף…), דרך בגדים לתינוקות (תינוקות…) ועד תליוני זהב, יהלומים ושאר תכשיטים (תכשיטים…). מה הקשר? אין קשר, הכל "IRONMAN" ואת הכל קונים.

אנחנו באזור הצהרים והגיע הזמן לעוד פחמימות. עוזבים את אזור התחרות ומחפשים מקום לאכול. אני צועד ומידי פעם מציץ בצמיד הכחול על יד שמאל. מתחרה מספר 2293, מנסה לעכל את העובדה שאנחנו כאן ורגע האמת מעבר לפינה. אינטרוול העצבים וההתרגשות הולך ומתקצר. הצמיד הזה, 2293 שדבוק לי ליד והולך איתי לכל מקום, הפך את הערטילאי למוחשי. זה לא עושה טוב ליכולת שלי לשמור על איפוק. גם טל ואיתי מראים מידי פעם סימני קצה, כל אחד בדרכו הייחודית. משתדלים לא לשגע אחד את השני. כל אחד עם השדונים שלו שמתרוצצים בתוך הראש. אצלי השדונים מנהלים פורום מומחים בענייני מחסור במלחים, כבל הילוכים קרוע והתייבשויות, אני משתדל להתעלם ״מהקולות״ אבל חייב להודות שהאיזון עליו הצלחתי לשמור ארבעים ושלושה שבועות וארבעה ימים מתחיל להראות סדקים. הולכים לאסוף את האופניים שהגיעו לאריזונה בנפרד, מרכיבים ציוד ויוצאים לרכיבה על מסלול התחרות. מזג האוויר הנפלא והנוף המדברי המדהים עושים לשלושתנו טוב. שעתיים אחרי אנחנו חזרה במלון, רגועים. מקלחת קצרה וחזרה לפחמימות ולחלבונים. סטייק בגודל של פרה והמון תפוחי אדמה, מרגיש כמו עגל חלב שמכריחים אותו לאכול את אמא שלו.

יום שישי בבוקר ואנחנו שוב באזור ״הכפר״ והתחרות. שני עניינים דחופים על האג'נדה. לארגן ולכוון לאיתי את האופניים (שעשו המון רעש ברכיבה של אתמול) ולסגור חליפות שחיה עבורנו (החליפות שהבאנו מהבית עם שרוול קצר, על פי הדיווח האחרון, טמפרטורת המים באגמון בו נשחה ביום ראשון עומדת על 12 מעלות צלסיוס כך ששרוול קצר לא יחזיק אותנו לאורך 4 קילומטרים במים הקפואים). מנסים למצוא חליפות להשכרה ומגלים שהאופציה לא קיימת. טל יוצאת במבזק מיוחד, ״אני לא קונה שום חליפה ארוכה, אני שוחה עם מה שיש לי״. אני מריח את העשן מהפיוז שנשרף לי בראש ״ותזרקי לפח ארבעים וארבעה שבועות של עבודה כשיוציאו אותך מהמים עם היפוטרמיה״, אני עונה: ״יאללה תפסיקי ל… במוח ובואי לביתן של החליפות, לפני שגם את זה יקנו ולא יהיה״. את שאר היום אנחנו מעבירים עם מינימום דיבורים. אני מדסקס שוב עם השדים את עניין המלחים והנוזלים. איתי שקוע במחשבות משלו ואילו טל מתכננת את טקס הוודו בו תנעץ סיכות בבובת ביז׳ו שלבושה בחליפת שחיה של איש הברזל.

שבת ורפי (אבא של טל), מגיע. הוא מלווה כמעט כל תחרות שלנו מאז שהתחלנו. רפי אוהב את טל ורפי אוהב לצלם. ילדה שמתחרה בטריאתלונים זה שילוב אידיאלי עבורו. אנחנו עוברים על המסלול, איפה אפשר לצלם, איפה לחכות, סימני זיהוי (לא פשוט לתפוס אותנו בין 2,800 מתחרים נוספים). מיישרים פינות אחרונות, מכניסים את האופניים והשקיות לשטח ההחלפה. העסק כאן שונה מהטריאתלונים הקצרים יותר. לכל חלק בתחרות אנחנו מכינים שקית משלו. אחת עם ציוד הרכיבה, אותה תקבל ביציאה מהמים, אחת עם ציוד הריצה אותה תקבל אחרי שתסיים עם האופניים ועוד שתי שקיות (שנקראות ״שקית צרכים מיוחדים״). שקית אחת שכזו נפגוש באמצע מסלול האופניים (עם בקבוקים וג׳לים לחצי השני של הרכיבה, ממתק, בננה וספרים טכניים לאופניים). את השקית השניה נפגוש באמצע הריצה (עם ג׳לים לחצי השני של הריצה, בגדים ארוכים למקרה שיהיה לנו קר ועוד כמה ממתקים לעידוד מצב הרוח).

מגיעים לאמצע היום כשטל מזכירה לכולנו עוד פרט קטן אך מהותי. ציוד יש, שקיות יש, כובע שחייה בצבע ורוד פלורוסנטי יש, הגיע הזמן לפדיקור ולק תואם כובע. חיפוש קצר ואנחנו ״בסלון של אנני״. חצי שעה אחרי וטל בחוץ עם לק ורוד מזעזע וחיוך מאוזן לאוזן. מחפשים (שוב) מקום להעמיס בו את ארוחת הפסטה האחרונה. סוגרים עניין עם משלוח של מגוון פסטות לחדר במלון. יושבים ביחד, צופים במשחק פוטבול של ליגת הקולג׳ים ולועסים בדממה. כל אחד ומחשבותיו, מחכים למחר.

עכשיו הכל מוכן לאיש הברזל אריזונה 2011

יום ראשון, השעה 4:00 בבוקר ואנחנו שוב באוכל, אלף קלוריות אחרונות של אנרגיה זמינה וזהו. אנחנו בדרך לתחרות. שטח ההחלפה נפתח בשעה 5:00. בדיקה אחרונה של הציוד, ניפוח אחרון של צמיגי האופניים, 2,800 אנשים, כל אחד ומחשבותיו, כל אחד וסיבותיו, כולם כאחד במצב פאניקה מתקדמת ברמות משתנות. פושטים את בגדי הבוקר, לובשים חליפות שחיה ומתחילים לזוז לכיוון הרמפה שמובילה למים. אתמול עוד הייתה לנו הזדמנות לבצע שחיית אימון באגם. הזיכרון הטראומטי של המים הקפואים (12 מעלות כבר אמרתי?!), צרוב לכולנו בראש. המארגנים חייבים להכניס את כולנו (2,800 בנות ובנים) למים עד 7:00 ולהזניק את התחרות ביחד עם הזריחה. הלחץ לקפוץ למים גובר כשנשמע ה- ״דקה לזינוק, דקה לזינוק״, הכרוז ברמקולים בסטרס. זהו, אנחנו על הרמפה, נשיקה אחרונה לטל, היא נעלמת במים, איתי ואני אחריה, משתדלים להתקדם מעט לכיוון קו הקיאקים המסמן את קו הזינוק. הידיים והרגליים כבר קפואות. הראש מסרב בתוקף להכנס למים ולתרגל מספר נשימות לפני שמתחילים. שלוש, שתיים, אחת, בום… התותח על החוף יורה, תחרות איש הברזל אריזונה יצאה לדרך.

את התחושה והמראה של הזנקת "IRONMAN" קשה לתאר.
במקרה שלנו מדובר ב- 2,800 זוגות ידיים ורגליים שהתחילו באותה שניה ממש
לחתור ולבעוט. הכל בתוך מסלול ברוחב של כ- 75 מטרים. התחושה היא של הוריקן
במים. מין מערבולת ענקית של ידיים ורגליים, מכות ובעיטות מכל כיוון אפשרי
ובתדירות של אחת לחמש שניות.

אני מנסה בכל הכוח לשמור על כיוון ולהתקדם ופתאום, כנגד כל הסיכויים, אני מתחיל לצחוק. זה מתחיל בזה שאני נזכר בטל ובתזכורת אותה נתנה לי בקשר לסגנון ולתנועות ארוכות במים (איזה סגנון ואיזה נעליים בתוך מכונת הכביסה הזו…), וממשיך עם ההכרה שזהו, זה התחיל ואני בפנים. אני חוטף מכות על ימין ועל שמאל ואין סגנון ותנועות ארוכות וממש לא אכפת לי. כל העצבים נעלמו, כל הפאניקה שקעה במים, אני בתוך ה- "IRONMAN" ואני צוחק.

מרים את הראש לשניה ורואה את השמש עולה ממש מולנו, זריחה. הבלגן במים מתחיל להיפתח מעט. באזור קו החצי אני מצליח להכנס לקצב סביר. בדרך חזרה אני עוד זוכה לבעיטה אחרונה בפנים שבשילוב עם המשקפת עושה לעין הימנית שלי מה שכוס רוח עושה לגב של זקן בן שמונים אבל החיוך מקו ההתחלה מקובע ולא יורד. סוגר עניין ויוצא מהמים, הסטריפרים (מתנדבים שעוזרים לנו לצאת מהחליפה), כבר מחכים לי ומפשיטים את החליפה. ממשיך לאזור השקיות, עוד מתנדבים מוצאים עבורי את השקית מספר 2293, עובר לאוהל להחליף בגדים, ציוד אופניים החוצה מהשקית, ציוד מים לתוך השקית, עוד מתנדב (אלא מה…), לוקח ממני את השקית ושואל אם אני צריך דבר מה נוסף… יוצא החוצה מהאוהל, שלוש בחורות (מתנדבות…), מסתערות עלי ומורחות, כל חלקת עור גלויה בקרם שיזוף. רץ לאופניים אבל גם כאן, שוב, המתנדבים משיגים אותי, אחד עם מגאפון בכניסה לאזור האופניים צועק ״2293״, מישהו רץ לפני, פונה בשורה, מוציא אופניים ורץ בחזרה לכיווני, איזה קטע, לא רק שהוא מביא לי אופניים, הוא מביא לי את האופניים שלי.

קטע הכביש שמוביל משטח ההחלפה החוצה מוצף באלפי צופים, שאגות וצעקות עידוד עפות מכל פינה, אני בטוח שעוד שניה זה יגמר אבל לקהל יש תוכניות משלו ואלפי אנשים נוספים פרוסים לאורך משהו כמו 5 קילומטר לתוך מסלול הרכיבה. המסלול שלנו מורכב משלושה סיבובים של כשישים קילומטרים כל אחד. הדרך החוצה במגמת עליה, חזרה בירידה. יוצאים מהעיר וכמעט מיד חוטפים רוח פנים די חזקה. המגמה נמשכת לכל אורך הדרך החוצה, משהו כמו 10 קילומטר לסיבוב חזרה לכיוון העיר ואני מזהה את טל, היא כבר בדרך חזרה, כנראה שהכריש יצא מהמים ממש מהר הפעם.

טל יוצאת מהשחייה

מגיע לסיבוב, מקבל רוח בגב וטס חזרה לעיר, מגיע לים של שאגות עידוד. מסתובב ומתחיל את הסיבוב השני. הקצב מהיר, נכנס לעיקול בכביש, יוצא ומרגיש שמשהו לא בסדר. עוצר לשניה בצד, אין תקרים, הכל נראה תקין, מרים גלגל קדמי ובודק, הגלגל תקוע על מעצור קדמי נעול. רב עם המעצורים עד שמצליח לשחרר את התקלה ואני שוב בדרך, טס קדימה, מרים ראש מידי פעם ומסתכל מסביב. מדבר, הרים בצבע אדום והמון קקטוסים ענקיים. אלוהים אדירים, אני רוכב באיש הברזל… מגיע לקו החצי, מסתובב כדי לחזור העירה בפעם השניה, נתקל בקיר ומבין כי הרוח שינתה כיוון. בגלל זה היה קל בדרך לכאן. מוריד ראש וממשיך לדווש. יודע שבעוד כמה קילומטרים אני מגיע לשקית הצרכים המיוחדים,לבננה ולטוויקס שמחכים לי בפנים. המתנדבים כבר מחכים לי עם שקית מספר 2293. חוזר לעיר ויוצא להקפה האחרונה. הקהל בעיר לא מפסיק לשאוג ולעודד. מטפס החוצה, מסתובב למרגלות ההר האדום, בפעם האחרונה וממהר חזרה לעיר, נכון, הברקסים עקבו אותי, עצרתי לעשות פיפי ארבע או חמש פעמים בדרך אבל למי אכפת?! אני ב- "IRONMAN".

נכנס להחלפה השניה, המתנדבים (אלא מה…), לוקחים ממני את האופניים, דואגים למצוא לי את השקית (2293…) עם ציוד הריצה ומשגרים אותי לאוהל להחליף בגדים. ציוד אופניים פנימה, ריצה החוצה, ג׳ל (אחד מתוך כ – 24 שאכלתי בתחרות), כדור מלח (אחד מתוך משהו כמו עשרים שבלעתי בתחרות), ומחוץ לאוהל כבר מחכות המתנדבות עם קרם השיזוף. מריחה זריזה ואני בדרך, במים היינו, במדבר רכבנו, נשאר מרתון.

גם כאן, כמו באופניים, מדובר בשלושה סיבובים. משהו כמו 14 קילומטר כל אחד מהסיבובים. הרבה גשרים לחצות (מה שאומר עליות קצרות, תלולות ומעצבנות). 8 תחנות אוכל ושתייה (אחת על כל מייל ריצה בערך) ואלפי אנשים שפרוסים לאורך המסלול ומעודדים את המתחרים. גילוי נאות, מעולם בחיי לא רצתי מרתון. באימונים הגענו לאזור ה- 30 קילומטרים. מה שנמצא מעבר לקו הזה הוא נעלם מוחלט מבחינתי. הפרט הפעוט הזה מציק לי במקצת אבל מה שיותר טורד את מנוחתי זה משפט שמהדהד לי בראש כבר שש שנים. מיד אחרי ניתוח הגב שלי ותוך כדי הפיזיותרפיה, נתקלתי ברופא בשם דוקטור פונטיין. הבחור בדק אותי ולקראת סוף הביקור שאל אם יש לי שאלות. ״אתה חושב שאני אוכל לרוץ פעם מרתון״, שאלתי בשליפה. ״אני לא מגיד עתידות״ ענה פונטיין ״אבל דבר אחד בטוח, אם תנסה לרוץ פעם מרתון, אנחנו נפגש שוב מסביב לשולחן (הניתוחים)״. עוד לפני התחרות נדרתי לעצמי נדר קטן. אם אני מגיע למרתון, אני לא מפסיק. אחת ולתמיד, אני חייב לסגור עניין עם פונטיין.

מתחיל סיבוב ראשון במרתון, רץ לאט, מדוד, בוחן את עצמי ואת הגב לעיתים קרובות, הכל בסדר, העסק בשליטה. מגביר טיפה. הדופק עמוק באזור ה- 130. הכל טוב, שומר על קצב סביר לאורך הסיבוב הראשון. סיבוב שני מגיע, הגוף כואב אבל בשלב הזה הייתי צריך לדאוג אם הוא לא היה כואב. זכיתי לראות את הזריחה במים, אני זוכה לראות את השקיעה לצד המים. החיוך מהבוקר מרוח ולא יורד. אני ב- "IRONMAN"

טקטיקת הריצה שלי פשוטה. ריצה מתחנה לתחנה, שתייה ו/או ג׳ל ו/או כדור מלח תוך כדי הליכה בתחום התחנה והמשך ריצה עד לתחנה הבאה. קילומטר 18, עוזב את אחת התחנות, יורד בריצה לכיוון האגם ופתאום מרגיש משהו חדש/ ישן. הגב שלי מתחיל להתעניין במתרחש ושואל מה קורה ומתי מסיימים כבר. אני מבין שלהתעלם ממנו תהייה טעות, אבל מצד שני אין לי שום כוונות לעצור. יש לנו עוד משהו כמו 24 קילומטר ואני מחליט לנהל טקטיקת השהייה. אני מוריד קצב, הגב נרגע ומושך את השאילתה. אנחנו ממשיכים לדחוף קדימה. המסע מתחנה לתחנה הופך את המרתון לפחות מאיים. כל תחנה מלאה במתנדבים. חלקם מחופשים (לשוטרים בבגדי ים מסוג ספידו, לאחיות בית חולים בחצאיות קצרצרות וגרביוני רשת, לדמויות קומיקס דוגמת סופרמן ובאטמן), כולם נושאים מגשים עם גייטוראייד, קולה, מים, מרק עוף צח, בננות, ענבים, צ'יפס, בייגלה, ממתקים, בקיצור, כל מה שתבקש ושיכול לעזור לך במסע אל קו הסיום. בכל תחנה מתנגנת לה מוסיקה בקולי קולות, המתנדבים רוקדים, מצב הרוח בשמיים ואתה לא יכול שלא לשכוח ולו למספר שניות, את מה שכואב ומציק באותו הרגע. זה לא שזה לא יחזור בעוד עשרים מטר אבל למי אכפת?! באותו רגע זה לא שם וכשיחזור כבר גנבת עליו עוד עשרים מטר.

סוגר סיבוב שני. עובר על יד שטח ההחלפה ולא רחוק מקו הסיום. לתחרויות האיש הברזל יש מסורת ותיקה ודרך משלה לעשות דברים מסוימים. כשזה מגיע לאירוע קו הסיום, השם להכיר הוא מייק ריילי. הכרוז האגדי של תחרויות איש הברזל. זה שמגיע לכל תחרות, ללא יוצא מהכלל ובמשך כתשע שעות רצופות מקבל את פני כל מתחרה ומתחרה בשאגה במערכת הכריזה: שם, שם משפחה, מקום מגורים והמשפט האלמותי ״את/אתה IRONMAN״.

אני מתחיל את הסיבוב השלישי והאחרון של המרתון. ברקע אני שומע את מייק ריילי מקבל את פניהם של המתחרים המסיימים את התחרות. ידעתי שזה יקרה ודי פחדתי ממה שזה יעשה לי. לצאת לדרך, לסיבוב שלישי, עמוק אל תוך שעות החשכה וכשברקע חגיגות השמחה של המסיימים, יכול לשחק לך עם הראש באופן לא צפוי. אני מריץ בדיקה זריזה עם עצמי ומגלה שהכל עדיין טוב. אחלה להם שהם סיימו, אחלה לי שאני עוד מעט מסיים, תורי יגיע, מייק ריילי יחכה גם לי.

עשרה קילומטר לסוף, סיבוב שלוש בעיצומו, אני מסביר לעצמי שזהו, בסך הכל נשאר לי משהוא שהוא שווה ערך לריצות הבוקר הקלות של אמצע השבוע. ממשיך לדחוף אבל הקצב יורד. העליות לא מטרידות אותי במיוחד אבל הירידות זה סיפור אחר. יורד אותן כאילו אני דורך על ביצים. לא רוצה לעצבן את הגב, לא מוכן לסכן את המפגש הצפוי עם מייק ריילי ולא מוכן לוותר על האצבע המשולשת אותה אני מכין כבר שש שנים לדוקטור פונטיין. עוד חמישה קילומטר, די תפוס ולא נעים אבל כבר מריח את הסוף. ממשיך עם הנוזלים, הג׳ל והמלחים כאילו יש לי עוד סיבוב. לא מוכן לקחת שום סיכון. מייל אחרון = קילומטר שש מאות. שומע את קו הסיום, עובר תחנה אחרונה, חצי קילומטר לסיום, מגיע לפיצול, ימינה למתחרים היוצאים לעוד סיבוב ושמאלה לאלו ההולכים לפגוש את מייק ריילי. הולך שמאלה והחיוך, שהיה מרוח לי על הפנים במשך תשעים אחוז מהיום ושחשבתי שהוא הכי גדול שיש, מראה לי שאפשר יותר גדול. הדופק שישב על משהו כמו 140, במשך כל היום, מראה כי גם הוא לא שכח איך להגיע ל 180. פניה שמאלה, 100 מטר, עוד פניה ואני בסיום. האור הלבן החזק, לאורך השוט מסנוור אותי. השאגות של הקהל מחרישות אוזניים ואז, מעל לכל ההמולה ו- 100 מטר מקו הסיום, זה מגיע (ויסלחו לי כולם על האנגלית אבל זה חייב להיות בשפת המקור), מייק ריילי, במערכת הכריזה, בקול עמוק ובבום שרפי גינת יכול רק לחלום עליו:
Yuval Bezherano, first timer out of Rockville, Marylnd, YOU are an Ironman…!

75, 50 מטרים, הקהל בטרוף ואני בריחוף, 25 מטרים, 10 מטרים, אני חוצה את הקו, אני רואה את טל, שניה אחרי והיא מחבקת אותי, מלח של זיעה, מלח של דמעות, תם ונשלם, אנחנו "IRONMAN".

אריזונה א׳ ואריזונה ב׳ (שני הפוסטים האחרונים שלנו), הם בקושי קצה הקרחון של החוויה אותה עברנו באריזונה. גם ספר שלם, בעובי של מלחמה ושלום, לא יספיק לתאר את עוצמת ההתנסות והרגשות. יחד עם זאת, על פרט נוסף אחד אני לא יכול לוותר, מדובר בהצגת התכלית האתלטית אותה נתנה טל בתחרות. כמו רבות וטובות, טל תיזזה בין הבית, העבודה, הילדים והאימונים ולאורך 44 שבועות רצופים. בלי לקטר או לילל, שמחה על ההזדמנות והפריבילגיה שניתנה לה.

העניין הוא, שבנוסף לתיק הרגיל, לטל הודיעו לפני כשלושה חודשים שבלי ניתוח במפרק הירך, היא צריכה להגיד תודה אם תצליח לרוץ 10 קילומטר. כדי לעשות את הדברים עוד יותר מעניינים אז לפני כשמונה שבועות נאלצה טל להעביר את כל אימוני הריצה שלה (שעתיים ולפעמים גם שלוש ברציפות), למכונת הסקי, כדי שברך ימין לא תיפול לה מהרגל. אבל טל, כמו טל, דאגה לתרגל, למתוח, לחזק ולמצות כל טקטיקה רפואית וחלופית. לבנות יכולות חלופיות ולהגיע לאריזונה ובגדול.

טל יצאה מהמים בזמן של 1:06 שעה. סיימה את הרכיבה על האופניים (בלי דקה על הארובר – הירך…), אחרי כ- 6:30 שעות וסגרה עניין עם מרתון של 4:37. בשורה תחתונה (כולל מעברי החלפה),12:34 שעות. את המסע הזה עשינו יחד אבל הצגות התכלית, בניו יורק, באווייה ובאריזונה, שייכות כולן לטל, תמיד ידעתי מאיזה חומר היא עשויה, תמיד ידעתי שהיא אלופה בלאתגר את עצמה ועדיין, תמיד היא הצליחה להפתיע אותי מחדש…

אני מוריד את הכובע אהובתי, מחייך חיוך גדול ומחכה בכיליון עניים למסע הבא.