כשהתחלנו לחשוב על אולטרמן ישראל 2016 (להלן אולטרמן ולנס ישראל ע"ש סגן אבי פישר ז"ל) כחודש לאחר "ניסוי הכלים המוצלח" ב-2015 עמדו לנגד עיננו כמה עקרונות.

רצו אל הלא נודע. משתתפי אולטרמן 2016 | צילום: באדיבות yuneec aviation

המטרה הראשונה היתה "ליהנות מהסבל". אין מקום ראשון, אין פודיום, כל מי שמסיים את האתגר הוא מנצח. לנדבך החברתי הזה הוספנו עוד כמה עקרונות: עלות מינימלית (מחאת המילקי של עולם הטריאתלון אם תרצו), אין מטרה להרוויח, כל שקל שנכנס מושקע בתחרות, עד כדי כך שאלירן דותן ואני כמארגנים וכמשתתפים "ראשונים בין שווים" שילמנו את דמי רישום כמו כולם. היה חשוב לנו שהאירוע יהיה בנוסף ולפני הכל ערכי, ובמישור הזה עשינו שני דברים. האחד, פניתי להורי סגן אבי פישר ז"ל, קרוב משפחה שלי שהיה ספורטאי חובב אקסטרים ונהרג בדרום לבנון בעת שחילץ יחידה מגולני שנקלעה לזירת מטענים. ביקשתי שהאתגר יקרא על שמו. הדבר השני, חיפשנו עמותה דרכה נוכל להתרים למטרה נעלה. באמצעות קובי גטניו (חבר, איש ברזל ומרתוניסט) הגענו לעמותת MAKE A WISH המגשימה משאלות עבור ילדים החולים במחלות מסכנות חיים. ב-8 החודשים עד לאתגר התרמנו עבור 8 משאלות. אפשר להצביע על מספר אבני דרך משמעותיות שבסופן (הנה בא הספויילר) הפקנו אירוע שטרם נראה כמותו בארץ, הן מבחינת האירוע כאירוע סבולת הארוך והקשה ביותר שטרם נראה באזור הזמן שלנו, והן בהיבט הערכי-חברתי בו כבר נגענו.

אבן הדרך הראשונה 

פגישה מקרית לחלוטין בחנות אופניים בלטרון עם "פנסיונר" חביב בשם אבינועם (נוני) ברוכין אותו לא הכרתי לפני. "הסבא" החביב שומע את סיפור אולטרמן ישראל 2015 ומבין שיש כוונה לנסות ולהרים הפעם אירוע במתכונת של אולטרמן בחו"ל. אני רואה איך הזיק בעיניים שלו נדלק. נוני, ספורטאי סבולת חובב שמאחוריו תחרויות איש ברזל וטריאתלונים, מספר לי כי ניהל ועמד מאחורי ישראמן 2012. בסוף אותה שיחה אנו מחליפים פרטים ומסכמים שאם וכאשר נצטרך עזרה נפנה אליו. במילותיו של נוני "דורון אני לשירותך, מוכן לעשות כל מה שצריך: לעמוד בתחנות הזנה, לחלק מים, להיות רכב מלווה ברכיבה, מה שתרצה". סיפרתי אודות המפגש לחברים והמשכנו הלאה.

ריצה ל-84.4 קילומטר. אולטרמן 2016 | צילום: באדיבות yuneec aviation

במקביל, בחירת המסלול: אני יושב על מפות כשלנגד עיני שני עקרונות. האחד, עמידה בקילומטראז' העולמי המקובל (10 ק"מ שחייה, 420 ק"מ אופניים 84.4 ק"מ ריצה). השני, בחירת מסלול יפה ומאתגר שיחצה את ישראל לאורכה. שניים- שלושה לילות עם google earth מניבים תוצאה משובחת. חציה של הכנרת ממזרח למערב, רכיבה הכוללת ביום הראשון טיפוס מאתגר לגולן וירידה חזרה לעמק בית שאן (סה"כ 140 ק"מ עם טיפוס מצטבר של מעל 1,500 מ'.) רכיבה ביום השני מעמק בית שאן לאורך כביש הבקעה, ים המלח והערבה עד פארן (280 ק"מ עם טיפוס מצטבר של כ-1,700 מ') וקינוח של דאבל מרתון בשטח מדרומית לפארן עד שער הסיום של המרתון המדברי באילת (כ-85 ק"מ עם טיפוס מצטבר של כ-270 מטר). בחודש שאחרי קביעת המסלול אנחנו בודקים אותו פיזית, על אופניים וברכב.

אבן הדרך השנייה

בדיקת היתכנות, מתחילים לדבר עם חברים וחברים של חברים (אנשי ברזל ואולטראיסטים), מדפיסים 200 עלונים ומפזרים אותם במקום עם קהל הלקוחות הפוטנציאלי הגדול ביותר, הישראמן באילת. וראו איזה פלא? יש התעניינות!

הקמנו אתר אינטרנט ותוך חודשיים הגענו למילוי המכסה שלנו :כ-30 משתתפים במקצה השלם ועוד שלוש שלשות. בין המשתתפים 4 נשים וכמה "אושיות" מפורסמות מעולם אנשי הברזל והאולטראיסטים בארץ : הספורטאי הפראלימפי עדי דויטש, צביקה פישמן הצעיר הנצחי עם הרזומה המטורף, גילי ווינר מאמן ובעל קבוצת  Team Tze Tzu וכו'. לצערי לקו הזינוק הגיעו "רק" 23 , חלק נשרו כתוצאה מפציעות וחלק מסיבות אישיות/עומס רב מדי ואי עמידה באימונים. "רק" לשם ההשוואה, שבועיים לפני האירוע שלנו התקיימה תחרות מקבילה בטקסס (מדינה עם מעל 25 מיליון תושבים) ובה השתתפו 8 משתתפים בלבד!

בחודשים שנותרו נוצר קשר מדהים בין כל המשתתפים, קבוצת ווטסאפ שלא נחה לרגע, אימונים משותפים כולל מחנה אימון אחד בצפון, מפגשים משותפים כו'.

חברת הייטק ישראלית פורצת דרך, "ולנס", שאחד מבכיריה (אריאל סובלמן) נרשם וצלח את האתגר, לוקחים אותנו תחת כנפיהם הרחבות ומסייעים לנו בהרמת האתגר, אנו מקבלים חשיפה תקשורתית רחבה בעיתונות הכתובה והדיגיטלית ובמספר ערוצי טלוויזיה. עסקים שונים הקשורים בדרך זו או אחרת לתחום הסבולת נותנים לנו חסות ומרפדים אותנו במתנות ובהנחות על ציוד. הגדילו לעשות יבואני האופניים "רידלי" שמלבד שקית משתתף מפנקת במיוחד ומתנות שוות ביותר שהוגרלו בסוף האירוע, תרמו רכב ליווי מקצועי עם ד"ר האופניים גל רוטמן שטיפל/כיוון/תיקן את האופניים של כולנו לפני ובמהלך ימי הרכיבה.

שחייה ל-10 קילומטרים. אולטרמן 2016 | צילום: באדיבות yuneec aviation

האירוע

נוני ואני עם צוות הקמה המונה כ-5 מתנדבים מדהימים, מגיעים בצהרי יום שני  לבית הארחה כינר המשמש כחוף הזינוק שלנו. בשעות שעומדות לרשותנו עד הערב אנו מקימים את מתחם הזינוק, מביאים קייאקים, מנפחים סאפים ועוד כהנה וכהנה הכנות לוגיסטיות. אחר הצהריים מתחילים להגיע המשתתפים בטפטוף לעמדת הרישום. בזכות ה"ייקיות" של נוני אין תקלות בשלב קליטת המשתתפים.

תדריך ואחריו ארוחת ערב, ראיונות אצל צוות הצילום של ערוץ ONE שמלווה אותנו במהלך 3 ימי האתגר, ואז החששות מתחילות לצוץ. חששות ברמה הארגונית: האם הכל יצליח כמו שאנחנו מקווים? האם חשבנו על הכל?  וחששות ברמה האישית – פתאום ירד לי האסימון שעומדים לפני שלושה ימים לא פשוטים בכלל, לפני אתגר ברמת עצימות כזו אמורים לנח ולאכול טוב, לא עשיתי לא מזה ולא מזה, וגם ברמה הנפשית הייתי מרוכז בלוגיסטיקה ולא בהתכוננות לאתגר. אני מתרסק במיטה עם התקווה שהאימונים המפרכים בשנה האחרונה והאדרנלין יעשו את שלהם ואשרוד..

היום הראשון

04:30 השכמה. עולים על חליפות שחיה, ארוחת בוקר קצרה, טיפול בתקלה של הרגע האחרון, הגנרטור שמפעיל את מדחס האוויר שמנפח את שער הזינוק לא מניע. מתגברים על התקלה, מביאים קייאקים וסאפים, תדריך של נוני וב- 06:00 מוזנקים למים. תוך כמה דקות מתייצב על קצב קבוע, הבן האמצעי שלי גב חותר על סאפ ומלווה אותי בהתחלה, ומתפנה בהמשך לסייע לשחיינים אחרים.

אחרי 12 ק"מ ו- 4:20 שעות מוצא את עצמי עולה על חוף הנחיתה בחוקוק. מקבל חיבוק מאשתי שסיימה אף היא ללוות שחיינים בסאפ, לעיסה קצרה,  מקלחת זריזה והופ על האופניים מתחיל לטפס לכיוון צומת בית המכס וקצרין. שומר על וואטים/דופק "נורמליים" כל הזמן, הטיפוס לא פשוט וגם די חם אבל מסתיים מתישהו, האופניים מרעישים קצת, נתקל במלאך רוטמן עם רכב הליווי הטכני, הוא מטפל כמה דקות ומבקש שבסוף היום אחזור אליו.

מצומת המפלים לכיוון חמת גדר מתיישב על האיירובאר ומתחיל להגביר, היעד מבחינתי הוא לנסות לעמוד בזמן "קאט-אוף" של 12 שעות כמו בתחרויות בחו"ל. מגיע עם חשיכה לבית שאן ואחרי 11:30 שעות ברוטו מהזינוק , עושה חישוב מהיר, נשארו כ-8 ק"מ לסיום. לא אמורה להיות בעיה לסיים בקאט-אוף. מפספס את הפניה לבית אלפא ומוצא עצמי מדווש בחפציבה, מפעיל WAZE, מתקן ועובר דרך שער הסיום של היום הראשון אחרי 11:55 שעות.

רוטמן מזהה שהגעתי, קופץ עלי ולוקח את האופניים לטיפול. אחרי שעה חוזר אלי בחיוך ואומר לי "הוספתי לך עוד 50 וואט לרכיבה מחר". לשאלתי במה זכיתי מספר לי כי כשבדק את האופניים באמצע הרכיבה ראה שהברקס האחורי נעול בחלקו, ומאחר והיה דרוש טיפול ארוך והוא ולא רצה לעכב אותי, הוא לא אמר לי מילה מלבד לבוא אליו בסוף היום.

לצערי תלאות היום הראשון עדיין לא תמו מבחינתי, אני חוזר לחבוש את מגבעת הצוות המארגן, מטפל בלוגיסטיקה כגון חלוקת חדרים וכו'. מקלחת טובה, אוכלים ארוחת ערב, מקבל טיפול מעולה מזוהר רונן הפיזיותרפיסט המתנדב שלנו והולך לישון.

הכי קשה שיש, אבל לפחות הנופים מרהיבים. אולטרמן 2016 | צילום: באדיבות yuneec aviation

היום השני 

השכמה מוקדמת, ארוחת בוקר, תדריך יציאה של נוני וב-5:45 מתחילים ברכיבה "מנהלתית" בפלוטון עד כביש 90. יום ארוך לפנינו עם 280 ק"מ שזה המרחק הארוך ביותר שעשיתי עד היום באימון (מלבד ה-410 ק"מ באירוע שנה שעברה). גם פה אני לוקח החלטה אסטרטגית לא "לשרוף" את עצמי, לאכול  ולשתות טוב תוך מעקב אחרי השעון ולנסות לעמוד גם היום בקאט-אוף של ה-12 שעות.

אני רוכב עם השליש האחרון של הרוכבים, מרגיש מעולה, חולפים על פני כביש הבקעה ומגיעים לצומת אלמוג. ההרגשה הכללית שלי היא של רכיבת שבת, אני "חוטא" ומזמין כריך גדול ושתייה ומתענג על הפסקה של כחצי שעה. עולים על האופניים וממשיכים לדווש לאורך ים המלח עד לנקודת האמצע של הרכיבה בחניון עין גדי. שם אני פוגש באחותי וגיסי שמאיישים את התחנה, מרווה את עצמי בספירולינה ואיזוטון, נפגש בעוד רוכבים שהגיעו למקום לפני וממשיך.

חישוב הקילומטראז' הנותר אל מול השעות שנותרו "מעיר" אותי מתרדמת החורף, אני מרגיש מצוין ולכן מחליט להעלות וואטים וקצב. לאט לאט אני עוקף רוכבים אחרים, עדיין מרגיש מצוין. אני רואה שאני ממש "על הקשקש" מבחינת עמידה בקאט אוף ואני מחליט "לפתוח" עוד, שורה תחתונה, אני מגיע לשער הסיום בפארן עם זמן כללי של 11:57 שעות (מתוכם זמן בתנועה 10:37). עמדתי… מדהים… נשארה רק הריצה – הענף האהוב עלי ובו יש לי את ה"עומק" הרב ביותר. פוגש את כל המשפחה שהגיעו לטובת הלוגיסטיקה של היום האחרון, מקלחת, טיפול של זוהר המדהים שלנו, ארוחת ערב ומתרסק לישון.

היום השלישי

סוף סוף הגיע הקטע שאני באמת אוהב, הריצה. קמים בבוקר וכולנו מוקפצים לנקודת הזינוק. תדריך קצר ומזנקים. הנוף מדהים, הרגליים בסדר גמור, לא כבדות, אני רץ באחת הדבוקות שמאחור, נהנה מאוד, מתייצב על קצב קל ונח מבחינתי, מקפיד לאכול ולשתות טוב. בכל תחנה אני נתקל במתנדבים המדהימים שלנו ביניהם הבנים שלי ואשתי. בכל תחנה הפתעה אחרת, ארטיקים, חטיפי ספירולינה, קולה קפואה – בקיצור תענוג צרוף.

מגיעים לתחנת האמצע בחניון יטבתה. מרתון אחד מאחורינו, ממשיכים ומגיעים לאזור שדה התעופה ע"ש רמון שבתהליכי בניה. אני זוכר שמסלול הריצה מאגף אותו ממזרח אך אנחנו מוצאים את עצמנו ממערב לו ובקצה הדרומי, מסננים קללה ומתחילים לרוץ מזרחה וצפונה (אחורה..) ולמעשה מקיפים את השדה. בסיבוב לכיוון צפון אנו חוטפים רוח פנים חזקה, הסיבוב עצמו מוסיף לחבר ולחברה שרצו איתי עוד כ-2 ק"מ מיותרים, אני לא בטוח שהם אוהבים אותי יותר, אני בטוח לא אוהב את עצמי באותם רגעים.

אז כמה אנשים ישתתפו באולטרמן 2017? | צילום: באדיבות yuneec aviation

לקראת הקילומטר ה-50 מגיע מלווה רכוב באופני שטח ללוות את החברה שאיתי, אני מבקש רשות לנטוש, נפרד מהם ומגביר מעט קצב. אני מוצא את עצמי רץ בדד את 25-30 הק"מ האחרונים. מאוד נהנה מהשקט, חושב על שאר הרצים ומקווה שכולם ישרדו, חושב על טקס הסיום שלמחרת ובכלל על השנה המדהימה שעברה. 3-5 ק"מ לפני הסוף חולף על פני השותף שלי בה' הידיעה להפקת האירוע: אלירן. הוא מלווה משתתף שהתכווץ כולו, הוא עשה לו עיסוי ב"אמבטיית מגנזיום", אני רואה שהם מסתדרים וממשיך. רואה ושומע את האקספו של המרתון המדברי שחברו אלינו ואפשרו את השימוש בשער הסיום שלהם. אני עובר דרך השער, השעון עומד על זמן ברוטו של 11:02 שעות, הבנים שלי ואשתי מחכים לי שם, הם עבדו לא פחות קשה ממני בימים האחרונים ובעיקר היום בתחנות ההזנה לאורך האולטרה מרתון. הבן הקטן שלי, צוקי, מעניק לי את המדליה וחולצת הפינישר, אין ספק שזה אחד מהרגעים המרגשים בחיי. Mission accomplished, גם ברמה האישית וגם ברמת הפקת האירוע. אפשר לנשום לרווחה.

נשאר רק לסכם ולהודות לכל מי שסייע בהרמת הפרויקט המדהים הזה, נוני שהפך להיות האבא של כולנו, חברי האמת, השותפים לדרך אלירן ודותן, נותני החסות המדהימים שלא הפסיקו לפנק אותנו מהתחלה ועד הסוף, המשתתפים בתחרות שהפכו לחברים, המתנדבים והמתנדבות שליוו אותנו במים, ברכיבה ובתחנות ההזנה. מתנדבי הלוגיסטיקה שהקימו ופירקו וחוזר חלילה את כל עמדות הזינוק תחנות הביניים ונקודות הסיום. אחרונים חביבים המשפחה שלי ששוב נסחפה "בעל כורחה" לשיגעונות שלי באהבה ועם פרגון עצום, על אף כל הקשיים והאינטנסיביות של השנה האחרונה, הן מבחינת אימונים והן בכל הקשור להרמת האירוע.

למי ששואל, אולטרמן ישראל 2017 כבר בהילוך גבוה. בקרוב יפתח הרישום, וגם הפעם אנחנו מבטיחים הפתעות חדשות ושיהיה מדהים לפחות כמו אולטרמן 2016.