היתה זו שנה בה התחרתה הטריאתלטית סוניה אריאלי בשלוש תחרויות חצי איש ברזל בארץ ובחו"ל, אך כשעייפות מוזרה תקפה אותה בשילוב טשטוש בראייה ותופעת "ריפלוקס", היה ברור לה שמשהו חמור מתרחש אצלה בגוף.
לקריאת הפרק השני בסדרה – לחצו כאן
לקריאת הפרק השלישי בסדרה – לחצו כאן

שנת 2017 היתה לי עמוסה ופורייה מאד. תחילתה במרתון טבריה עם הרוח, המשכה בקרב רב המכביה ומשם 3 פעמים חצי איש ברזל, ב-3 יבשות שונות (אליפות אירופה בדנמרק, אליפות עולם בארה"ב ואליפות ישראל). היתה זו שנת השיא שלי, עם מקום 7 באירופה בקטגוריית הגיל שלי וסגנית אלופת ישראל כללית בחצי איש ברזל. מנצחת המקצה האולימפי בטריאתלון נשים, אלופת ישראל במרתון בקטגוריית הגיל שלי ובטריאתלון המכביה. כמו כן נבחרתי לספורטאית השנה בענף טריאתלון מסטרס של גולשי שוונג. הייתי מרוצה. לא הבנתי אז שזה יותר מדי.

שנת 2017 היתה עמוסה בתחרויות. סוניה אריאלי | צילום: שמואל אריאלי

עוד כתבות טריאתלון בשוונג
איך מתאמנים לטריאתלון וממשיכים בחיים הרגילים?
איך מנהלים את הריצה בטריאתלון למרחקים ארוכים
ספרי הטריאתלון החשובים ביותר

דועכת מיום ליום ולא מחזיקה מעמד באימונים

בתקופה שבין אוקטובר לדצמבר 2017 העונה מסתיימת לה ואני נכנסת לקטגוריית גיל 50+. מתחיל סמסטר עמוס במיוחד בעבודתי כמרצה להנדסה במכללה. שיבוץ קורסים צפוף של 9 שעות הרצאה ביום, 5 ימים בשבוע. הכל בעמידה. למרות זאת אנו מחליטים, יחד עם מאמני, יעקב קושינסקי, למשוך עוד קצת את העונה העמוסה, עד הישראמן. יש צפי לקשיים אך ההתדרדרות המהירה מפתיעה אותנו. אני מתחילה לחוש ברע. עייפות מוזרה בתוספת גלי חום והזעה, יקיצות ונדודי שינה קשים. נראה שמדובר בתופעות גיל המעבר ואני מתעלמת. אין כל סימן למחלה אך אני דועכת מיום ליום ולא מחזיקה מעמד באימונים. גלי החום מתגברים והופכים למטרד אמיתי. הם מופיעים יום ולילה ומגיעים עד ל- 50 פעם ביממה! אני מזיעה קשות בהרצאות מול סטודנטים הלבושים בסוודרים עבים. חורף.

במקביל מפריעה לי גם "תסמונת הרגליים חסרות המנוחה" (RLS (Restless Legs syndrome –– הפרעה נוירולוגית המתבטאת בצורך עז להזיז את הרגליים, במנוחה ובשינה. גלי החום וה-RLS הופכים את שנתי לחסרת כל ערך ומתישים אותי. בנוסף, מצפה לי הפתעה בביקור החודשי אצל הספרית. היא מבחינה בקרחת קטנה בחלק האחורי בראשי. צורתה עיגול מושלם וקוטרה סנטימטר אחד. היא שואלת אם אני במשבר כלשהו. לא יודעת. המאמן מוריד מהתכנית השבועית אימון שחייה אחד ואחר כך עוד אחד. קר לי להיכנס למים. המאמן מוריד לי אימון ריצה. אימוני האופניים מתבצעים רק על טריינר. התכנית מצטמקת ונותרים שני אימונים שבועיים בלבד – ביום רביעי (היום החופשי שלי) והאימון הארוך בשבת. למרבה הפלא אני מצליחה לבצע אותם בקצב לא רע. כנראה על "אדי הדלק" של הכושר שנותר.

"תקפה אותי עייפות מוזרה". יחד עם מאמנה יעקב קושינסקי | צילם שמואל אריאלי

מעגל של הלקאה עצמית

אני כבר מגיעה לחודש ינואר 2018 ולמטרדים הגופניים מתווספים כעת קטעים של טשטוש ראייה, הנמשכים מספר שעות כל פעם. אינני מצליחה לקרוא ולא רואה שלטי רחוב בנהיגה. מוזר ומסוכן. ה"קלקול" הבא בבריאותי הוא מקור לסבל רב. תופעת ה"ריפלוקס" מתנפלת עליי במלוא עוזה. זוהי מחלה של מערכת העיכול בה המזון "נתקע" בחלק התחתון של הוושט, עקב עליית חומצה מהקיבה. ההתקפים נמשכים כ-40 דקות של כאב חד בוושט, ללא יכולת לבלוע או להקיא. קשה לי מכל הכיוונים. העייפות כה גדולה שבמהלך ההפסקות בין ההרצאות אני ממהרת לשירותים, מכוונת את הפלאפון להשכמה בעוד 10 דקות ו…נרדמת על האסלה. מצבי הנפשי רעוע ועקב נטייתי לפרפקציוניזם ולמשטר "זינה", אני נכנסת למעגל של הלקאה עצמית. לא סולחת לי על חוסר יכולתי להתמודד. מה גם שאני נראית רגיל. אף אחד לא מאמין לתלונותיי וגם אני לא מאמינה לי. בנקודת הזמן הנוכחית אינני מבחינה במקבץ המוזר של הבעיות. קשה? – תתמודדי! המאמן קושינסקי מודע במעורפל למצבי אך מאחר והתנודתיות בכושר אופיינית לי, אנו מחליטים שאתחרה בישראמן, בתקוה לנס.

הישראמן בפתח ויום התחרות הוא 26 לינואר. חלושה ועייפה אני מתייצבת לזינוק. המחלה כבר בשיאה אך אינני מודעת לכך. הישראמן שלי הוא חורבן אחד גדול. רכיבתי רעה ובהחלפה לריצה אני גמורה. את עשרת הקילומטרים האחרונים של הריצה אני מדדה בהליכה/ריצה לסירוגין. אין לי אנרגיה. כולן עוקפות אותי והבושה צורבת את נשמתי. מספר דקות לאחר חציית קו הסיום צונח לחץ הדם ואני מתעלפת ללא אבדן הכרה. התעלפויות אלו מוכרות לי מתחרויות קודמות וצלצולי האזהרה לא משמיעים קולם.

איך לא נדלקו כל נוריות האזהרה | צילום: שמואל אריאלי

פברואר 2018 והקרחת שבראשי גדלה ומגיעה לקוטר של שני סנטימטרים. הספרית טוענת שזוהי "קרחת לחץ" עקב סטרס. משהו רע עובר עלי. אני מתביישת להודות בכך ומכחישה. הסמסטר מסתיים והעולם האקדמי נכנס לחודש בחינות. זמן טוב לפגרה של שחיות קלות בלבד. יופי. כולי ציפייה להתאוששות ולחזרתה של האנרגיה – אך היא לא באה. נהפוך הוא, העייפות עוד מתגברת! בימים שאינני נוסעת למכללה אני ישנה עד 18 שעות ביממה! אינני מצליחה לבצע את מטלות הבית הפשוטות ביותר. באופן מסתורי נפסקים לחלוטין גלי החום וההזעה ובמקומם מגיע שיעול יבש, ארוך ועמוק. הוא מגיע בהתקפים של כחצי שעה, בכל פעם שאני עוברת למצב מאוזן (כלומר רוב הזמן). הוא נמשך שלושה שבועות רצופים של הפרעה בלתי פוסקת, ובסופם נעלם כלא היה.

"איך לא נדלקו להן כל נוריות האזהרה"

יום אחד אני חשה רע במיוחד. טשטוש ראייה חזק מלווה בגל חום שמתחלף בצמרמורות וקור. נשימותיי מתקצרות ואני מתקשה להכניס אוויר לריאות. נכנסת למיטה אך לא נרדמת, הדופק מקפץ לו בעליזות בין 40 ל-120. במנוחה! לאט לאט המצב מתייצב, אך במהלך 3 הימים הבאים אני חלשה ורפויה. בקוראי כעת את תיאור האירוע, לא ברור לי איך לא נדלקו להן כל נוריות האזהרה. ואולם יש לזכור שהיה זה לאחר חודשים ארוכים של קלקולים מוזרים והייתי שבורה נפשית מהישראמן. לא היו לי מצב הרוח או האנרגיה להתעסק בסימנים בריאותיים לא ברורים.

היתה בציפייה להתאוששות | צילום: עמוס גיל

לאחר כשבוע זה קורה שנית, בעצמה חזקה בהרבה. אני נבהלת וממהרת לביה"ח. בבדיקות הדם נמצאים סימנים להתקף לב קל וחולף. מסתבר שעברתי 3 אירועים כאלה (אחד מהם חודש לפני הישראמן) ולא ידעתי. איזה פחד! מחליטים על בדיקת "הולטר". בבדיקה זו מחברים לנבדק מכשיר הקלטה המנתר את פעולת הלב באופן רציף למשך 48 שעות. אני מסתובבת עם הכבלים של המכשיר עליי ובעלותי לאוטובוס, אישה זקנה קמה כדי לפנות לי את מקומה. איזו בושה. איפה אני ואיפה אליפות עולם…

כאשר מגיעות תוצאות ה"הולטר" הן מחרידות. גרף פעילות הלב שלי הוא בלגן אחד גדול. כמו כן מסתבר שדופק המנוחה יורד במהלך הלילה מספר פעמים מתחת ל-30 ואף ל-27 פעימות בדקה. אני פונה לקרדיולוג. הוא בודק בעיון את הממצאים המפלילים, סופק כפיו ואומר בשמחה שמדובר במקרה פשוט ונהיר: "יש לך ברדיקרדיה, הפרעות בקצב הלב, פעימות מקדימות ומשהו בלטינית עתיקה עם סינוס. זוהי הפרעה ידועה במערכת החשמל של הלב. הפתרון הוא קוצב לב, שיושתל בליבך, יעלה את הדופק ותחיו יחדיו באושר ועושר עד קץ הימים". ככה פשוט, באבחת משפט אחת, מחריב עלי את עולמי.

"איפה אני ואיפה אליפות עולם…" | צילום: שמואל אריאלי

דיאגנוזות סותרות וקיצוניות

"אפשר לעשות עם זה ספורט?" אני מגמגמת בחולשה, ברכיי רועדות וליבי יורד מתחת ל-27 דפיקות לב המעטות שלו. "בטח. אין שום בעיה" הוא עונה. "יש המון אנשים עם קוצב לב". אני מחליטה להקשות עליו ושואלת: "אבל אפשר להתחרות? לעשות טריאתלונים?". "את זה אני לא יודע" הוא עונה ומהבעת פניו ברור שאינו יודע טריאתלון מהו (ככה זה כשאתה קרדיולוג בנהריה). ליתר בטחון הוא מעביר את התיק לבחינתה של ועידת האלקטרו-קרדיולוגים בביה"ח לעיון נוסף.

אני מחכה. לא בסבלנות. לא בקלות ולא בהרגשה טובה. לאחר מספר ימים הוא מודיע לי שהוועדה בחנה בכובד ראש את המקרה והחליטה שאני בריאה לחלוטין. מדובר בתופעות חולפות של ספורטאים. הכל בסדר. סעי לשלום. המפתחות בפנים. אני מתקשה לעמוד בטלטלת הרגשות הזו. דיאגנוזות סותרות וקיצוניות שאת שתיהן אינני מבינה ועם שתיהן אינני מסכימה. כמובן שהאפשרות השנייה עדיפה, אך להגיד שהכול בסדר נראה לי אמירה חסר אחריות באותה מידה כמו לשלוח אותי להשתלת קוצב לב.

הוא משחרר אותי ומבקש שבהתקף הלב הבא לא אתמהמה ואמהר למיון. יופי נחמה. מבטיחה להשתדל לא למות בדרך… שבורה ורצוצה אני חוזרת לביתי. אין לי כוח כבר. מה עובר עליי? מה זה הדבר הזה? וחשוב יותר – מה עושים עכשיו?

לקריאת הפרק השני בסדרה – לחצו כאן

לחצו להרשמה לישראמן 2019