הזודיאק עושה את דרכו בין הקרחונים. השלג יורד במאוזן עם הרוח ואני מצטער שלא שמתי את משקפי השלג לפני שירדתי מהספינה. גם כפפות הבסיס לא מספיקות והאצבעות הקפואות אוחזות בחבל. בין הרגליים שק ציוד החרום, 60 ליטר נפח עם כל מה שצריך לשרוד תקלה שתאלץ שהיית לילה על החוף. לצידו מונח שק האוכל כדי לאכול בתוך הזודיאק בין סיבובי המסלול, שכן אסור לנו לאכול מוצקים על אדמת היבשת כדי לא לזהם אותה. בשק יש מים נוספים, חטיפי אנרגיה וטבליות מינרלים שהוצאו מעטיפתם כדי לא להעלות חומרי אריזה לחוף, וגם תרמוס שמילאתי בתה חם ומתוק. החוף עמוס שלג שלא מפסיק לרדת, והזודיאק נוגע בסלעים על חוף הפנינסולה.
"ברוכים הבאים ליבשת אנטרקטיקה", מכריז משיט הזודיאק. ההתרגשות ניכרת על פני כולם. כולנו חיכינו לרגע הזה שנים. שני השקים על חרטום הסירה, גלישה עם המגפיים למים. צעדים ראשונים על החוף בדרך לנקודת הזינוק. שם, נחליף את המגפיים בנעלי הריצה, גייטרים למניעת כניסת שלג, ונוסיף ספייקים שיעזרו לנו לאחוז בשלג ובקרח. והכל בתוך בליל רוח ושלג בלתי פוסק. כך מתחיל השלב הראשון במרוץ "המדבר האחרון – אנטרקטיקה", השלישי שלי בסדרת ארבעת המדבריות אחרי מדבריות גובי ונמיביה.
המדבר האחרון – אנטרקטיקה
המרוץ באנטרקטיקה שונה מאוד משלשת המרוצים האחרים בסדרה. בעוד שבכולם עוברים 250 ק"מ בשישה שלבים עם כל הציוד והאוכל על הגב, כאן, הספינה היא בסיס האם והשלבים מבוצעים במיקומים שונים שנקבעים על פי תנאי מזג האוויר. הריצה מתבצעת במעגלים שהארוכים שבהם הם בני מספר קילומטרים. מה שקצוב כאן הוא הזמן על החוף, הדירוג נקבע על פי מספר הקילומטרים המצטבר והוא מסתיים על פי הזמן שנקצב או כאשר אחד המתמודדים מגיע ל-250 ק"מ. לפי מה שקראתי על המרוץ וההיכרות שלי עם עצמי קיוויתי לצבור מעל 120 ק"מ.
במרוץ הזה אנחנו לגמרי בחסדי מזג האוויר | צילום: Thiago Diz
ההכנות הפיזיות למרוץ היו דומות למרוצים הקודמים ולכל מי ששאל אם התאמנתי לקור… אז לא… אין כזה בנמצא אצלנו והסתגלות לוקחת זמן רב ממה שיכולתי להקדיש ולכן סמכתי על הציוד ועל הניסיון שלי. הצד הלוגיסטי הורכב מרשימת ציוד נרחבת ומורכבת יותר מהמרוצים האחרונים, בעיקר כדי להתמודד עם תנאי מזג האוויר. באמצע נובמבר עליתי על המטוס לארגנטינה כדי להגיע מספר ימים לפני היציאה כך שההתמודדות עם מעבר דרייק הסוער לא תלווה גם בג'ט לג.
כשהמטוס מתקרב לאוסואיה, ההרים המושלגים מימין והנוף עוצר נשימה. בבוקר אחרי ריצת אימון לאורך החוף והקור עובר את כל השכבות… למחרת אימון עם חציית הפארק הלאומי ממערב למזרח ונופים קסומים. לאט לאט העיירה מתמלאת ברצים ואנשי הצוות, מרגיש כמו משפחה. ביום היציאה לים תדריך מוקדם על החוף, הפקדת ציוד, עליה על הספינה. אני בחדר עם רדמיר מרוסיה, איב מצרפת, ואחמד חברי הטוב מאבו-דאבי שחלק אתי אוהל בנמיביה.
יוצאים לים הפתוח במעבר הידוע לשמצה
יום שלישי, 22 בנובמבר, מפליגים. בתעלת ביגל על מי מנוחות הכל רגוע אבל אחרי חצות יוצאים לים הפתוח בואכה מעבר דרייק הידוע לשמצה. עם הזמן הגלים עולים והספינה מיטלטלת כהוגן, אם כי לשמחתי יש לה מייצבים והרוח בגבנו כך שזה די נסבל. כמעט כולם עם תרופות למחלת ים ורק אני איכשהו חומק מההרגשה הרעה. ביומיים הבאים נעבור על הציוד, נחלק אותו לשקים ולתיק הגב על פי ההנחיות, וגם ננקה אותו כולל שאיבת אבק כדי למנוע העברת זיהום ליבשת.
במרוץ הזה אנחנו לגמרי בחסדי מזג האוויר. אתרי הריצה לא ידועים מראש, וכך גם שעת היציאה ומשך הריצה האפשרי. בערב לפני השלב הראשון מתוך שישה מתדרכים אותנו ליציאה בחמש בבוקר, וריצה עד הצהריים, הכל על פי התחזיות. קמתי ולעיני קרחוני ענק ראשונים בים וביבשה מימין. שלג יורד, זודיאקים הראשונים כבר במים, צוות החלוץ והסימון מוכן. התרגשות גדולה. המגפיים ומכנסי הסערה כבר עלי, ואז… ברגע האחרון דחייה של 30 דקות, אחר כך ביטול כי לא הצליחו לנחות על החוף. ואז מודיעים: יוצאים באחת!
שיט מפותל בין קרחונים, מהסירה לחוף, שק הציוד על יריעה אחת ושק האוכל ליריעה אחרת. אני פושט ציוד לא חיוני, ומתחיל טיפוס על שלג טרי למרומי מסלול בן קילומטר אחד וחזרה. הרגליים ננעצות עד למפשעה בשלג. שני הסיבובים הראשונים מוקדשים להבין איך להתמודד עם האדים במשקפי השלג, איך לעקוב אחר השקים הוורודים שמסמנים את המסלול, איך להשתמש ברגליים ובמקלות, ומה הקצב הנכון. השלג לא מפסיק לרדת, והגוף מתקרר בקצב. אחרי שעה וחצי צברתי רק 6 קילומטר, אבל אני מאושר שאני בכלל כאן. בסיבובים הבאים הרוח עולה מאד והתנאים קשים, ובתוך חצי שעה מקפלים אותנו בחיפזון לספינה. הכל קשה, האצבעות קפואות. הזודיאק מאיץ כדי להגיע לספינה לפני שהגלים עולים.
ליווי של לווייתנים ומרוץ עם פינגווינים
היום השני ב-Demoy point היה יום מוצלח יותר בכל הממדים. גם מזג האוויר וגם הפקת הלקחים שלי מהיום הראשון. מושבת פינגווינים, אור וצל והשמש על ההרים והמפרץ, משבי שלג יבש על משטחי הקרח. הפעם החלפתי את הצורך לאכול בזודיאק בהכנת תמיסות פחמימות לפני הריצה ושתיתי את הקלוריות מהפלאסקים בתרמיל הריצה. הפעם החזרה לספינה קשה. אחרי המאמץ הגוף מתקרר מהר עם הרוח ונתזי המים. טמפרטורת הליבה שלי צנחה ונאלצתי לשכב לישון עם המעיל תחת השמיכה עד שהפסקתי לרעוד.
אחרי המאמץ הגוף מתקרר מהר עם הרוח ונתזי המים | צילום: Thiago Diz
התעוררנו לקראת השלב השלישי בליווי לווייתנים ולהקת פינגווינים ששחתה ליד. השלב על האי Orne היה מהיפים במרוץ עם פינגווינים רבים סביבנו שבאו להביט בסקרנות באורחים המוזרים. שלא אחת נאלצתי לעצור עד שיצורים המקסימים האלה יואילו בטובם לפנות את הדרך. מרחוק ניתן לראות כמה הספינה זעירה מול קרחוני הענק.
לשלב הרביעי יצאנו ל-Danco Island בצהריים. מזג האויר הקשה, שתואר על ידי מנהלי המרוץ קשה ביותר שזכור להם במרוץ, המשיך לרדוף אותנו דרומה וגם כאן הנחיתה, ההתארגנות והמרוץ התנהלו תחת שלג בלתי פוסק ורוחות עזות. אחרי כמה מאות מטרים אני מרגיש דריכה על עקב שמאל, והרגל שוקעת עד מעל הברך. הקרסול מתעקם וכף הרגל נחלצת מהנעל. אני פושט את הכפפות ובאצבעות קפואות ורועדות מסיר את הספייק ו את הגייטר כדי להתקין הכל מחדש. התוואי והשלג העמוק גובים מחיר וההתקדמות איטית מאד בקצב של קצת יותר משלשה קילומטר בשעה. כולם מותשים ורטובים עד העצם, עושים את דרכנו חזרה לספינה אחרי תשע בערב רק כדי לקבל את הבשורה שנצא לשלב 5 בחמש בבוקר…
"מרגיש כמו גמד בין ענקים"
המשכנו להדרים ושלב 5 מתקיים על Pittermann Island, הנקודה הדרומית ביותר שרצו בה אי פעם ומה שהיה בעיני השלב היפה ביותר במרוץ. ליד האי קבוצות לוויתנים ועליו המוני פינגווינים. הרגליים עייפות ולוקח זמן להיכנס לשטף תנועה, ובשני הסיבובים מלווה את סומאנט, רץ הודי שמחלים מקורונה ומגלה סימני תשישות.
מודיעים לנו שמחר יום מנוחה והספינה תעלה צפונה. אני שמח עם מה שצברתי ומרגיש גמד בין ענקים כמו סילביה ההונגריה שסיימה את הספרטאתלון שבע (!) פעמים שמתוכן ניצחה אותו בשלש (!!!). אלה באמת ספורטאים יוצאי דופן.
בגלל הרוחות העזות עלינו עד לאי בדרום איי שטלנד שהוא בעצם קלדרה של הר געש שקרסה לתוך עצמה ונקרא Deception iceland. הקלדרה היתה ענקית ומים שחדרו מצידה מילאו אותה והיום האי הוא בעצם טבעת עם פתח שספינות יכולות להיכנס דרכו. הדרך לשם היתה סוערת מעד עם גלי ענק ורוחות שטלטלו את הספינה מכל הכיוונים ורובנו לא ישנו. אל השלב השישי יצאנו מוקדם בבוקר לרוץ במסלול עם שלג לא עמוק והצלחתי סוף סוף גם לרוץ ממש. באמצע הריצה עלה אריה ים ענק לחוף ושוטט בסקרנות בין עמדות הציוד שלנו. חבורה של פינגווינים החליטה להשתזף ליד הדגלים של קו הסיום.
את הריצה עצמה התחלנו בשש וחצי, והקפידו להגיד לנו שלא ברור מתי נסיים, ושיש לנו זמן אולי עד 1,500 אם מזג האויר ירשה. כדי להימנע מתסכול החלטתי לא לשחק משחקי הימורים מתי המרוץ ייגמר ולקחת סיבוב אחר סיבוב. החלטה מוצלחת שעזרה לי לצבור עוד 33 ק"מ ולהגיע ל-127 מצטברים. השגתי את היעד שלי! מאט, לקראת אחת מעדכנים אותי שזה הסיבוב האחרון. וכמה מאות מטרים לסיום שלפתי את הדגל. כולם עומדים נרגשים, לא מעכלים את הרגע. בספינה כמיטב מסורת המרוץ הכינו לנו פיצות ובירה. כולם חיוכים מקיר אל קיר, השלמנו את המדבר האחרון – אנטרקטיקה! לחיי המרוצים שבדרך!
אחרי יומיים מטלטלים מאד במעבר דרייק שאיימו להשליך אותי מהמיטה וחייבו את הקפטן לסגור סיפונים, הספינה בפתח תעלת ביגל ועושה את דרכה לעבר אוסואיה. אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך בכלל לתאר את עשרת הימים האחרונים. אנטרקטיקה ומעבר דרייק, היופי, העוצמה, החיים, הטבע, האנשים שהיו לצידי, מתחרים וצוות כאחד – ייקח זמן רב לעכל ולהפנים. השלג, הקרח, משבי הרוח המטלטלים, צעד אחרי צעד, סיבוב ועוד סיבוב. פיגנווינים, אלבטרוסים, אריות ים, לווייתנים ואורקות. אור יום אינסופי ומרחבי הקרח.
מי שבאמת מכיר אותי יודע שעל כתפי בכל קו זינוק וקו סיום של מרוץ חוצה יחד אתי הילד בן השמונה שהייתי. זה שלא ידע אם ואיך ילך על רגל שמאל. אז עד המרוץ הבא, קחו לכם עוד רגע ופתחו את הלב ואת היד ללוות עוד ילדים:
תרומות לידיד לחינוך
תרומות לפרטס ישראל: טלי בן-דרור 050-2340003
