מעטים הספורטאים אשר ניתן להגיד ששינו משהו בענף שלהם. שדרכו במקומות שאף אחד לא דרך לפני כן ופתחו את הדרך עבור אלו שבאו אחריהם. השחיינית הדנית גרטה אנדרסן, שהלכה לעולמה השבוע בגיל 95, עונה במדויק לתיאור הזה.
אנדרסן החלה את דרכה כשחיינית בבריכה. כילדה בכלל פחדה מהמים ולמדה לשחות רק בגיל 15, אולם תוך זמן קצר ניתן היה להבין שהכישרון שלה הוא מיוחד במינו. כמי שגדלה בבית עם אבא מתעמל אלוף אולימפי (במשחקים האולימפיים הלא רשמיים שנערכו באתונה ב-1906), שאפה הכי גבוה שאפשר, וגם הצליחה להגיע לשם במהרה.
בגיל 21, במשחקים האולימפיים בלונדון 1948, היא הדהימה את הבריכה כשזכתה בזהב במשחה היוקרתי ביותר, 100 חופשי. היא הקדימה את אן קרטיס האמריקאית בשתי עשיריות השנייה ועצרה את השעונים על 1:06.3 דקות. בהמשך, הוסיפה גם מדליית כסף באותם משחקים יחד עם נבחרת דנמרק, בשליחים ל-4X100 מטר חופשי.
שנה לאחר מכן, היא כבר הפכה לשיאנית עולם במשחה ל-100 יארד חופשי. שיא שהחזיק מעמד 7 שנים. למאזן המדליות שלה הוסיפה עוד 3 מאליפות אירופה בווינה ב-1950, כולל הזהב ב-400 חופשי, ולמשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 הגיעה אחרי ניתוח בברך, מה שמנע ממנה לעלות שוב על הפודיום, אך לא מנע לעלות לשני גמרים ולסיים את קריירת הבריכות בסטייל.
עוד כשהייתה האלופה האולימפית ב-100 חופשי, תמיד גילתה אנדרסן כישרון במשחים הארוכים יותר. אחרי פרישתה מהבריכה, עברה בהדרגה לעולם המים הפתוחים האתגרי, ושם הפכה לאגדה של ממש. היא קבעה שיאים בצליחת תעלת למאנש בשני הכיוונים – מצרפת לאנגליה ב-11:01 שעות ומאנגליה לצרפת ב-13:10 שעות ככלל, צלחה את התעלה שש פעמים, הכי הרבה לאישה וגם עשתה זאת הכי מהר עם שיא עולם של 10:59 שעות ב-1958.
אך זה לא הספיק לה, היא תמיד חיפשה את האתגר הבא ובהמשך הפכה לשחיינית הראשונה בעולם שצלחה את תעלת סנטה קטלינה בשני הכיוונים. אנדרסן קבעה עוד שלל שיאי עולם אתגריים יוצאי דופן: ב-10 מייל בימת סלטון שבקליפורניה, ב-25 מייל מסביב לאטלנטיק סיטי שבניו ג'רזי וב-50 מייל משיקגו לקנושה שבוויסקונסין.
בשנות ה-60 גם פתחה בית ספר לשחייה יחד עם בעלה, וידועה כאחת החלוצות בשיעורי שחיית תינוקות, שהיום נפוצה מאוד בכל רחבי העולם. היא הייתה מדריכת שחייה הן בבית הספר שניהלה במשך כ-20 שנה, והן לאחר מכן כשנסגר. בשנת 1969 נכנסה להיכל התהילה של השחייה העולמית וב-2015 זכתה לתואר נוסף על מפעל חיים.
היא זכתה להכרה עוד בחייה כאחת השחייניות הגדולות בהיסטוריה, ולאחר שהלכה לעולמה השחייה העולמית הרכינה ראש וידעה לכבד את זכרה. וכל זה התחיל, מנערה שפחדה ממים.
סייע בהכנת הכתבה: ברק עטר
