לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |

כבר חודש עבר, ואני עדיין לא מסוגל לכתוב. לא מרגיש בשל לסיכומים. עדיין לא לגמרי קולט את מה שעבר עליי. המחשבות מבולבלות. המעבר החד מתקופת האימונים, הכל כך אינטנסיבית, לרגיעה המשונה שאחרי – מטלטלת אותך.

חוץ מהמדליה שעדיין תלויה ליד המיטה, התחושה היא שזה משהו שהיה ונשכח

מה עושים עכשיו? הגוף עדיין חד, היכולות שלך אינסופיות, אבל בצד השני של הגיהינום-הנפלא הזה שנקרא ישראמן-נגב אילת מחכים לך החיים, ואתה ממש, אבל ממש, לא מרגיש איש ברזל.

בשישי האחרון השתתפתי במרתון תל אביב. תכננתי לנצל עד למקסימום את היכולות שבניתי לישראמן-נגב אילת ולמרבה הפלא זה עבד. ארבעה קילומטר לסיום ניסיתי לבלוע ג'ל אחרון, כדי לעמוד בתוצאת היעד, אבל הגוף התקומם וכמו זעק "אתה לא באמת רוצה להקיא כאן, בכיכר רבין, לעיני כולם". זרקתי את הג'ל, ואולי זה נשמע אידיוטי עכשיו, אבל אמרתי לעצמי: "במקום הג'ל, אתה מכניס עכשיו להילוך איש ברזל". עם אפס אנרגיה הגברתי מהירות, ולקו הסיום הגעתי עם תוצאת שיא: 3:18 שעות.

סיכום מצב: ישראמן-נגב אילת ומרתון סמסונג תל אביב כבר מאחור, עוד רגע מרתון ירושלים ובפנים אני מרגיש כאילו הסוללה עומדת על 40%. סטטוס מסוג "אתה הולך לעשות את הבלתי אפשרי" הוא מטען רב עוצמה ששומר לך על סוללה מלאה ועכשיו הוא כבר איננו. אז מה הלאה? לשפר תוצאת איש ברזל? לחזק את השחייה? לקום בשבת מוקדם רק כדי לרכוב בסבבה? נראה שהכי נכון כרגע זה לשקם את חייך. לחשב מסלול מחדש.

צריך להודות, אף פעם לא הייתי ספורטאי גדול. הייתי מהילדים האלה שחיממו את הספסל בזמן משחק כדורסל, כי איש מנציגי הקבוצות לא בחר בהם. נכון, רצתי לא רע, אני חושב שהייתי הרץ למרחקים הכי טוב בבית הספר, אבל את איש זה לא עניין. הגעתי ראשון בריצות ארוכות לא בגלל שהייתי אתלט מוצלח, אלא מסיבה פרוזאית אחת: רציתי יותר מכל אחד אחר.

אז כן, הילד הרזה והשברירי מבית הספר בן צבי פתח-תקוה, "ילד מרגרינה" שיותר מדי פעמים הופיע בכיתה עם גבס, הוא עכשיו "איש ברזל". עדיין, חוץ מהמדליה שעדיין תלויה ליד המיטה, התחושה היא שזה משהו שהיה ונשכח. עכשיו, תסלחו לי, אני צריך לחתוך סלט לילדים.

מלה על התחרות, ישראמן-נגב אילת, שנדמה כאילו שאבה ממני חיים שלמים. יום לפני התחרות נתקפתי חרדה. אתה מדבר עם אנשים, ספורטאי עילית בנויים כהלכה וקולט שהם הגיעו לאילת רק כדי לגמוא את חצי המרחק, או להשתתף כחברים בשלישייה. הם לא מעזים להתקרב למרחק המלא ובמבט שלהם אתה ממש לא מזהה הערכה למה שאתה עומד לעשות – אלא רחמים. מי אתה? 65 ק"ג של רכיכה גנטית, שתחליט שאתה מזנק בבוקר מוקדם אל מי הים וחוזר מאוחר בלילה אחרי שעות רבות של פעילות נמרצת ובתנאי אקלים קשים? מה חשבת לעצמך?

על החולצות הם כתבו "אבא שלי עשוי מברזל"

היתה לי גם חרדת ציוד. פחדתי שמשהו קטן – שפיץ באופניים העייפים, כבל הילוכים ישן – פתאום יישבר, ושנה שלמה של אימונים תלך לאיבוד. בזווית העין קלטתי שהוונטיל באופניים קצת עקום ומיד החלפתי פנימית. לא אתן שוונטיל אחד קטן יגזול לי את החלום.

אז בא הזינוק. אני עומד בקו המים, השעון מוכן ללחיצה ופתאום אני קולט את המשפחה האהובה שלי. הילדים, בהפתעה, קמו מוקדם, ועל החולצות הם כתבו "אבא שלי עשוי מברזל". מתחת לכיתוב שובצה תמונה שלי. ראיתי את זה ומיד נשטפתי דמעות. זה היה רגע מיוחד, באופן מוזר מיוחד יותר מרגע הסיום.
לשמחתי שחיתי מצוין. האימונים עם מיטל חיימוביץ' ואריאל הלר הוכיחו את עצמם. נכון, חליפת השחייה קרעה לי את הצורה, פצעה אותי בעורף ובבית השחי, אבל ברגעים כאלה אתה לא מרגיש כלום. אתה במין ריחוף, בתודעה כמעט מעורפלת, חושב אך ורק על הצעד הבא. אבל אז קרה בדיוק מה שחששתי מפניו. בעלייה לנטפים, כשאני מדווש בנוחות במדרון שיגרום למאזדה שלכם להיתקף בהלה, פתאום התפרקה לי הנעל. הסוליה נשארה מחוברת לקליט, בעוד שגוף הנעל המשיך הלאה, בנפרד, משל היו יודה ונינט טייב.

מה עושים?! מצד אחד, זה לא משהו שאמור לגרום לך לפרוש. מצד שני, איך אפשר לרכוב את 170 הק"מ הנותרים עם כמעט רגל אחת?! הקטע המדהים הוא שבאיזשהו מקום הייתי מרוצה. נעל specialized תקנית לא מתפרקת סתם. זה היה האישור הסופי לכך שעבדתי טוב וחזק, לאורך תקופה ארוכה. רק לעזאזל, למה דווקא עכשיו?

המשכתי לדווש ובאיזשהו מקום האמנתי שנס יציל אותי. אז, באופן כמעט מיסטי, נס מגודל וקולני באמת הופיע. מאחור אני שומע את קולו הרועם של אריאל הלר, המאמן שלי. מה הוא עושה כאן?! "אריאל", אני אומר לו, "התפרקה לי הנעל". כשהוא הבין את גודל הבעיה, צץ לו רעיון: לטוס קדימה לכיוון נטפים, ולנסות למצוא שם סלוטייפ. ובאמת, כשהגעתי לנטפים הוא חיכה לי שם, עם סלוטייפ רחב בידיים. ניצלתי! הוא ליפף חזק סביב הנעל, וכששאלתי בדאגה "איך אשתחרר?!" הוא הרגיע "אל תדאג, זה לא תפוס עם הקליט".

14:50 שעות לאחר הזינוק פגשתי שוב את המשפחה, הפעם בקו הסיום. מה הרגשתי? מין סלט של שמחה

10 קילומטר מאוחר יותר הייתי חייב להשתין. עצרתי וניסיתי לשחרר את הרגל מהאופניים, אבל אז התעוררה בעיה: אני לגמרי קשור לקליט. לא רציתי להיאבק, כדי לא לפרק את החיבור, וכך כל מי שעבר שם ראה תופעה משונה: בנאדם משתין בצד הדרך, כשלרגל שמאל שלו קשורים אופניים.

כשעברתי לריצה ידעתי שזהו, מכאן כבר כלום לא יעצור אותי. 14:50 שעות לאחר הזינוק פגשתי שוב את המשפחה, הפעם בקו הסיום. מה הרגשתי? מין סלט של שמחה, אובדן חושים, גאווה, חולשה, בחילה, אופוריה, תשישות, פורקן, בלבול וכיוצא בכל אלה. הייתי איש חי-מת מרוסק, שמחייך למצלמות ומרגיש שעוד רגע כל הגוף שלו יגלוש החוצה מתוך עצמו. חודשים דמיינתי את הרגע הזה, רגע הסיום, וכשהרגע הגיע נדמה היה כאילו הוא תפס אותי לא מוכן.

חודש עבר מאז, ונדמה שרק שרירי הארבע ראשי זוכרים. התואר הזה, "איש ברזל", הוא תואר בעל משמעות כל זמן שאתה נמצא לפני. שניה לאחר מכן הוא נראה לך חסר כל זוהר ומשולל משמעות. זה נכון, לא עשיתי קעקוע. לא יודע אם אעשה קעקוע בעתיד. מי צריך את זה, בעצם?

רשימת תודות קצרצרה:
אשתי ליאת, הילדים וכל המשפחה – אוהב אתכם.
השותף שלי לדרך חנן רייך – בלעדיך לא הייתי עושה את זה.
החברים של שניאור – אין עליכם בעולם.
אריאל הלר – מאמן על.
ד"ר דני גולדשטאוב – תודה על הסונטו ועל העידוד המוטרף.
אילן אגאי הכהן – תודה על הכל.
שוונג – הבמה כאן היתה תמריץ אדיר.
שוקו היקר – תודה על חליפת השחייה.
עמית לוי – איש ברזל אמיתי.
הספר "הסוד טמון באנשים" מאת מורטון מנדל – שימש לי אחלה תחתית לטריינר.