לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |
תקציר הפרק הקודם: נרשמתי לישראמן נגב אילת 2015, למקצה המלא, לקיר המוות שבשנייה של חולשה יגרום לך להתדרדר כל הדרך לאחור עד לנקודת הזינוק. לעינוי הזה שיגרום לך לזכור את אילת באחד משני אופנים: לפי הנקודות שבהן עצרת להקיא, או לפי המקומות שבהן השארת את דעתך בצד הדרך.
ניקוי רעלים, גילוח רגליים. בקיצור, כל מה שגבר עושה לפני שניגש למבחן הגדול של חייו
הישראמן מגדיר מחדש את המושג "רצח עם". שילוב בין עליות שסביר יותר לגלוש בהן בסנפלינג, לבין רוחות פנים שבמעשה פינצטה תולשות לך את הגבות, זה רצח עם! עכשיו, כשאני כבר רשום והטור הראשון שהתפרסם עורר תגובות נלהבות בנוסח "כל זה בשביל פיליפינית שתנגב לך יום אחד ריר מהפה? אידיוט!", הגיע השלב שבו אתה תופס את הראש וכן, גם את ברך שמאל קרועת הסחוסים.
כצעד ראשון, עשיתי את מה שכל גבר עושה לפני שהוא ניגש למבחן הקשה והמאתגר של חייו: דיאטת ניקוי רעלים וכמובן – גילוח כל שערות הרגליים. עם כל הכבוד לחגיגת הטסטוסטרונים שכרוכה באירוע כמו ישראמן, בתכלס, זה מין אירוע טראנס-מגדרי שבו נשים עומדות בפישוק ומגרבצות בטבעיות, שלא לומר משתינות וגברים קופצים למים ברגליים מגולחות, מטופחות עד ציפורן, עם כובעי ים וחליפת סקיני שמשטחת להם את האשכים, כשבאיבריהם הפנימיים משתקשקים חומרי סיכה יוקרתיים.
כשהזהות הגברית אובדת
"למה לעזאזל החלטת לעשות את זה?", נזפה בי שרית קליין, המורה לספינינג, "אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה גבר?". "אפילו נמוך מזה", לחשתי, "אני רוצה להוכיח לעצמי שאני חי".
בהמשך אותו יום, השאלה של שרית הטרידה אותי. חשבתי, "פאק, יכול להיות שזה נכון, שיש לי צורך להוכיח לעצמי שאני עדיין גבר". אני נשוי, בן 44, שני ילדים וכלב, שלושה חדרים וחצי, תריס חשמלי, עבודה במשרה מלאה, ערימת כלים בכיור, רשימת קניות לסופר, בקיצור, שום סיכוי להנות מסקס דחוק בשעת לילה מאוחרת.
כתבות נוספות בנושא:
> הישראמן נגב הראשון שלי I למה?
> "אנשי הברזל" סרט הישראמן 2014
> מה אתם יודעים על CELTMAN?
באיזה מובן אנחנו – מוטציות גנטיות שנקראות "הגבר החדש" – באמת גברים? עם יד על הלב, כמה מהגברים כאן מרגישים גברים בבית? גברים במובן האמיתי של המילה, במובן של לצקת תוכן אותנטי לתיבה הפלואידית הזו שנקראת "גבר".
אחרי כל זה, פלא שיש לנו צורך להוכיח שאנחנו עדיין גברים? "היו לנו שנים יפות שבהן מימשנו את הגבריות שלנו", אמר לי באחת הריצות חנן רייך, השותף שלי למסע הארוך הזה, "שנות ציד נשים ואוכל טוב, אבל אז התחתנו והזהות הגברית שלנו אבדה".
זה היה בשישי מוקדם, בריצה על טיילת תל אביב – מסלול הבית של "החברים של שניאור", חבריו של שניאור חשין שהסתלק מאיתנו ברוח סערה, אנשים אהובים שאיתם אני רץ כבר ארבע שנים. "כולם רצים אחרי האושר", כתב פעם ברכט, "כמה חבל שהאושר רץ אחרון…".
הקעקוע מיועד לרגל השניה, כי לכו תדעו מה יקרה לזו
בזמן שאני רץ אחרי האושר וכמעט משיג אותו, מתגנבת לי מחשבה ערמומית לראש: צריך להחליט באיזו רגל נקעקע את סימן ההיכר של אנשי הברזל, האות M עם העיגול למעלה. האם לפרגן לרגל שמאל הפצועה? או אולי לרגל ימין, שאמנם מצמיחה רעמות שיער כמו פודל מיוחם ובכל זאת מפגינה חוסן ודבקות במשימה?
ואז, שניה לאחר שהאושר הגיע לקיר והסתלק מהדרך, נפלה הכרעה: ימין. למה? ההסבר פשוט: אם יום אחד יורידו לי רגל, בגלל סוכרת או משהו כזה, סביר שזה יהיה שמאל. כמו קפסולת זמן, את הקעקוע הזה אני חייב לשמור עד יומי האחרון!
בפרק הבא: הגיע הזמן לספר לאשתי.
עמוס שביט
