לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |

טוב, הגיעו תוצאות בדיקת הדם שלי. למרבה האירוניה, אני סובל ממחסור חמור של ברזל. יש לי אנמיה שתלטנית, עם ערכים של קיר גבס. אני על רמה 61, כשהמינימום צריך לעמוד על 70. אימוני איש ברזל, כך נראה, יונקים ממך ברזל. ״במיוחד אצל אדם כמוך", אמר לי הרופא, "שכבר הרבה שנים צמחוני״.

התוצאה: כדור, 325 מ"ג ברזל, פעם ביום.

עוד ארבעה חודשים נותרו עד לקו הזינוק. עמוס שביט

האמת, רק עכשיו אני מתחיל להבין מה זה בכלל אומר, איש ברזל. זה אומר שאין יותר לצאת ככה סתם לריצה, בשביל הכיף, כי אתה אוהב לרוץ. כשאתה יוצא לריצה, אתה יוצא לעבודה. ככתוב בתכנית, ״אינטרוולים, מבנה פירמידה, חזרה 4 פעמים, שעה ועשרים, קצב מתגבר״.

התקופה הזו, בטווח של ארבעת החודשים עד למרוץ, סדר היום שלך נע במשולש בלתי אפשרי – משפחה, עבודה, איש ברזל – עם עקרון גאומטרי ייחודי: ככל שנפח האימונים גדל, כך שתי הצלעות האחרות נשארות באותו הגודל בדיוק. ואוי לך אם לא!

״חביבי״, אמר לי שוקו, איש ברזל מדופלם, ״איש ברזל זה ממש לא יום התחרות. שכח מזה! איש ברזל זה עכשיו, כשאתה חוזר בשבת מאימון ממושך ומיד זורק תיק על הגב ויוצא עם המשפחה לטיול. בלי לצייץ ובלי למצמץ״.

רק עכשיו אני מתחיל להבין מה זה בכלל אומר, איש ברזל

עוד ארבעה חודשים נותרו עד לקו הזינוק, אי שם באילת. קצת פחות עד ל"טייפר" – עד לרגע הזה, שאתה מוריד את נפח האימונים ומתייחד שוב עם אהבה נשכחת שלך: המיטה. כרגע אני עובד בקצב של מאפיית פיתות, שנייה לאחר פסח. כך נראה השבוע שלי: ראשון חדר כושר, עם "ריצת שחרור"; שני ריצה – אימון אינטרוולים, ובערב שחייה; בשלישי אימון טריינר, שעה ועשרים, ולאחר מכן 30 דקות ריצת מעבר; ברביעי ריצת 10 ק"מ, ומיד לאחריה 2,500 מטר של "שחייה ברצף"; בחמישי אימון שחייה – עבודה על סגנון, ובערב אימון טריינר; בשישי ריצת נפח, 30 ק"מ; בשבת, 130 ק"מ, עם 20 דקות "ריצת מעבר".

לך תכניס לתוך זה הזמנה לחתונה שהונחה ברוב חגיגיות על שולחן העבודה שלך, או מפגש היסטורי שחברי הילדות שלך מכיתה א' משום מה החליטו לארגן!!!

ולחשוב שלפני שנה כל זה היה בגדר חלום. "יש להצטייד בקביים או בהליכון", נאמר במכתב שקיבלתי לפני שנה מבית החולים הדסה הר-הצופים. זה היה חודש לפני הניתוח בברך, חודשיים לפני חצי ישראמן השני שלי. קרע במיניסקוס, קבע ה-MRI. "קרע הוריזונטלי של המיניסקוס המדיאלי", בלשון מקצועית.

בתוך הברך בזמן הוצאת הסחוס הקרוע

כשהתעוררתי מההרדמה, חיכתה לי הפתעה: ״ידידי, הקרע במיניסקוס הוא החלק הקל בסיפור שלך״, אמר המנתח, ויישר את שפמו. ״יש לך גם קרע בסחוס ברמה ארבע מתוך חמש".
"מה זה אומר", לחשתי מעורפל.
"זה אומר שאם היית בדרגה חמש, הייתי עושה לך בזמן הניתוח דרילינג: קידוח לתוך העצם כדי לעורר דימום, ובכך לעורר את המקום להחלמה. במקרה הזה, משך חצי שנה היית צמוד לקביים״.
כמה שהוא מרגיע, האיש הזה.

לא לקחתי לבית החולים קביים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אוכל ללכת. עוד באותו ערב התעקשתי לצאת עם המשפחה לטיול עם הכלב. הלכתי לאט וצולע, אבל הלכתי. חודש אחר כך כבר חזרתי, איכשהו, לרוץ.

לפני חודשיים חזרתי למכונה הקרירה הזו, ה-MRI, שמשמיעה חריקות של מרמיטה מחושמלת. "מודגם סדק לכל עובי הסחוס", קבעה הבדיקה, "עם בצדקת לשדית בסמוך". לקחתי את הבדיקה וחזרתי אל המנתח שלי, עם שמפו המטופח, כדי לשאול, ככה בביישנות, אם אני יכול לחזור לרוץ (חלילה לא דיברתי על איש ברזל). ״תקשיב״, עיקם שפם, ״בוא נציץ שוב בתמונות. אם הקרע שלך בצד, כלומר לא בדיוק בנקודת המגע בין העצמות בזמן ריצה, אז אני מאפשר לך לרוץ – אבל רק עד 10 ק"מ״.

הוא העלה שוב את התמונות על מסך המחשב, ואני החזקתי אצבעות. ״מצטער״, קבע, ״הקרע בדיוק באמצע״.
אז למה לא הפסקתי לרוץ? קשה להסביר. אולי כי אדם הוא סך כל איבריו, והאיברים האלה אמרו לאדם דבר אחד נחרץ: רוץ!!!

בטור הבא: איפה הכסף?