לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |

בכנס השנתי של איגוד רופאי השיניים, אני מניח, החבר'ה מתרשמים מאיזשהו חוט דנטלי חדש שאחד מהחברים הביא, ואחר כך חולקים בדיחות שיניים מעופשות, כאלה שרק מי שיצא לו להתמסטל מגז צחוק מסוגל להבין. המסע לבית השנטי, שהתקיים לאחרונה, הוא מעין כנס שנתי של רוכבי האופניים בישראל. 1,500 רוכבים מתגלגלים להם מתל אביב ועד בית השנטי במדבר, במסע לא תחרותי באורך של 180 ק"מ, ובזמן הזה מתנהגים בדיוק כמו בכנס השנתי של איגוד רופאי השיניים: מתרשמים מציוד חדש שאחד מהחברים הביא, ואחר כך חולקים בדיחות מעופשות, כאלה שרק מי שיצא לו להתמסטל מג'ל אנרגיה מסוגל להבין.

בדיחות של רוכבי אופניים | צילומים: באדיבות עמוס שביט

כדי להיכנס קצת לאווירה, הנה בדיחה שנקלטה במסע הזה, בזמן רכיבה, בדיחה שסיפר אחד הרוכבים לחברו: "אבא", פונה ילד לאבא שלו, "תגיד, מהי 'העלייה הראשונה' ומהי 'העלייה השנייה'?" האבא חושב לרגע, ואז מסביר לבנו: "העלייה הראשונה היא במושבה כנרת, והעליה השנייה היא שני קילומטר לאחר צומת מעגן". כמו בבטאון איגוד רופאי השיניים, גם כאן יהיה זה אידיוטי להסביר את הבדיחה. מי לא מכיר את שתי העליות שבמרתון טבריה? מה שכן, יש בבדיחה החבוטה הזאת כדי לעורר בך מחשבות. מחשבות על האבולוציה של איש הברזל. אבולוציה אמרתי? אפשר אולי לקרוא לתהליך הזה אסקלציה, או חלילה, "התמכרות".
מי לא עבר את המדרון החלקלק הזה? בשלב כלשהו של חייך אתה רץ חצי מרתון, ככה בכיף, בתל אביב, עם מכנסי אתא בצבע חאקי שנשארו לך מהצבא וחולצת טריקו שמתעללת לך בפטמות. ואז, איפשהו באמצע הדרך, אתה עובר חוויה מטלטלת: עוקפת אותך בקלילות סבתא עגלגלה, שלמרבה האימה בכלל עושה את המסלול המלא. "תראה את הסבתא הזאת!", אתה חובט בפרצופך, "אין לך בושה"? כבר באותו הרגע, בחצי הדרך, כשהחשמל עדיין זורם בשרירים, אתה מגדיר לעצמך מטרה: לעשות בשנה הבאה מרתון מלא. נכון, בסוף חצי המרתון הפרצוף שלך נראה כמו סקודה ביציאה ממשחטת רכב בשטחים, אבל היי, יש לך עוד שנה להתאמן.

להיות שמעון פרס

אז אתה נרשם הרבה זמן מראש למרתון מלא (טבריה) ויוצא למסע ארוך. אתה מתחיל לרוץ עם טייץ במקום מכנסי החאקי, מצטייד בבגדי דריי פיט ובנעליים ממותגות, אוסף חברים חדשים, ויבלות, רץ שעתיים רצוף ולא מאמין שעשית את זה, איכשהו עומד בריצה המסכמת (36 ק"מ), מגיע למרתון המלא הראשון של חייך נרגש ומלא חששות, ואז שוב עוקפת אותך בקלילות סופר-סבתא אנרגטית עם חגורת מים ותוכנית ריצה שכתובה לה על פרק היד.
"הגודל שלך", אמר פעם הנשיא לשעבר שמעון פרס, "הוא כגודל המטרות שאתה מציב לעצמך".

מעמיק את הקשרים. שביט

אחרי שאתה מסמן וי על המרתון הראשון של חייך, אתה נשאב לעולם של מטרות: לשפר תוצאה, לעשות מרתון בחו"ל, לרוץ 10 ק"מ בזמן שיא (פחות מ-43 דקות), להעמיד פנים כאילו התוצאה ממש לא חשובה לך, וכן, לעשות את כל זה כשאתה משפר את איכות חייך, מעמיק קשר עם המשפחה והחברים, ומקדם את הקריירה המקצועית שלך. אתה כבר ממילא רץ קדימה, אז למה לא?
ואז, בעקבות תהליכים לא לגמרי מפוענחים, אבל בלתי נמנעים, אתה מוצא את עצמך ישוב על אופניים. "אופני כניסה", קוראים לזה. מישהו משדרג ומוכר את אופני הקרבון שלו, ואתה אומר לעצמך – "למה לא בעצם? נרכוב בפארקים על שבילי אופניים מסודרים באופן הכי זהיר שיש, בחיים לא נעלה על כבישים ובשום מצב לא נרכוב עייפים".
ברור. חודשיים לאחר הנדר הזה, תוך כדי קרקוש גלגלי שיניים בשבת בבוקר על כביש 3, בזמן שאתה חולף על פני האנדרטה שהוקמה לזכר שלום גרוסמן ויצחק סימון ז"ל, שני רוכבים שמצאו את מותם במקום, מסתננת לך לראש מחשבה זדונית: "אם חושבים על זה באופן רציונלי", מנקרת לך מחשבה לא רציונלית, "לרוץ אני יכול, לרכוב 90 ק"מ אני כבר מסוגל, בוא נניח לרגע שאני שוחה 1.9 ק"מ…", כך מגיח לעולם הרעיון לעשות חצי איש ברזל.

דמעות בהרי אילת

הגודל שלך הוא כגודל המטרה שאתה מציב לעצמך, וככל שהמטרות שלך גדלות כך נדמה לך שאתה גדל. קצת אמנם, אבל גדל. לפחות אתה עומד במשימות שלא העלית על דעתך שאתה מסוגל להן. הכל טוב ויפה אבל אז, ברגע האמת, כשאתה ממטיר שובל של דמעות על האספלט של הרי אילת, פתאום חולפת על פניך בקלילות סבתא חורקת, ועל הרגל שלה אתה מזהה קעקוע מקומט בצורת האות M.
M? רגע, מה זה הקעקוע הזה?

מסטול מג'ל אנרגיה

בטור הבא: מחשבות על היום שאחרי