כל הטורים של מירי בויום לקראת ישראמן נגב 2015: טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 |

4:45 השעון מצלצל, אני מכבה אותו וחוזרת לישון.
5:00 השעון מצלצל שוב, עדיין חשוך בחוץ, רק המואזין ותרנגולות "ביצי החופש" של השכנים שוברים את הדממה. נכון, התכוונתי לזה אמש כשהחלטתי להצטרף לרכיבה בקבוצה הבוקר, אבל איכשהו ברגע זה ממש האפשרות הזאת לא עוברת חלק. בעודי חצי ישנה, אני מוצאת את כל הסיבות לוותר על הרעיון המגוחך, ועם זאת מגרדת את עצמי מהמיטה ותוך 8 דקות שלמות מתארגנת ליציאה.

"אני מגיעה למקום ההתכנסות, כולם לבושים בכתום, ורק אני בשחור, הייתי הילדה החדשה בכיתה"

אני אינדיבידואליסטית נונקונפורמיסטית
כל הדרך אני מדברת אל עצמי, לרכוב בקבוצה? אני אינדיבידואליסטית, נונקונפורמיסטית, בעלת אינטרפטציה אישית, מה פתאום לרכוב בקבוצה? אני הרי זקוקה למרחב, לשליטה. וכשנגמרים לי כל הטיעונים בעדי, אני מסכימה להודות, אני עדיין מסוכנת לעצמי, מה אם אני מסוכנת גם לרוכבים אחרים?

אני מגיעה למקום ההתכנסות, כולם לבושים בכתום, ורק אני בשחור (הרגשתי קצת כמו הברווזון המכוער, אולי הקונוטציה עלתה רק במקרה). בכל אופן, הייתי הילדה החדשה בכיתה, כאילו זה היה היום הראשון במחנה קיץ, שכולם כבר יודעים איפה כל דבר נמצא, מה עושים ומתי, חוץ ממני.

מיד צירפו אותי להקבצה ד', עם המדריכה ליאת (מה? ככה הקבצה ד'? בלי מיונים, ועדת קבלה ובדיקה גרפולוגית?). "היום נצא לרכיבה קלה, 65 ק"מ במישור ובקצב נוח, כי יש לנו רוכבת חדשה", ליאת מכינה את הקבוצה, כולם מעבירים מבטם אלי, סוקרים את התלמידה החדשה בכיתה. אני בקושי מצליחה לסחוט מעצמי חיוך מתנצל שהרי אני הסיבה לכך שהיום הם יאלצו לרכוב בנוחות יחסית.

יוצאים לרכיבה, אני בוחרת להתמקם בסוף הקבוצה, נזכרת בהמלצתו של גיל המאמן שלי, לשמור מרחק, לא לבלום בפתאומיות וללמוד מרוכבים מנוסים.
מיד שני רוכבים פרשו עלי את חסותם, אחד רכב לפניי והציע לחסום לי את הרוח, והשני רכב לצידי ונתן לי טיפים לרכיבה לאורך הדרך (לא לפני שתיחקרתי אותו והבנתי שהוא רוכב משנת 2005 מה שמגדיר אותו "רוכב מנוסה", כפי הנראה). נותני החסות טיפלו בי יפה, וחסר היה שרק ינפנפו בעלי בננה ויגישו לי ענבים ותמרים, אבל גם שאר חברי הקבוצה גילו סובלנות כלפי הילדה החדשה שמעכבת אותם, ובגללה הם לא יכולים להתקדם בחומר.

"כבר ראיתי את קו הסיום באופק, כך חלפו להם 67 ק"מ בתוך שעתיים וחמישים דקות, כל החרדה שלי התפוגגה"

בעלייה ליאת נצמדה אלי, פירגנה לי על הרכיבה ובדיוק כשהתחלתי להרגיש טוב עם עצמי, בנשימה אחת היא אמרה שלדעתה אחרי העלייה כדאי שאכנס קצת לרכב הליווי כדי לנוח, "אין טעם לגמור את הגוף ברכיבה הראשונה". אבל אני בכלל לא הרגשתי עייפה, לכי תסבירי לה שאני משתרכת מאחור בגלל שאני זקוקה למרחב עם ארבעה כיווני אוויר ונוף לכנרת (עם זאת אני מודה שההצעה להכנס לרכב ארבה לי בפינה והיתה מפתה למדי).

67 ק"מ בתוך שעתיים וחמישים דקות
כשסיימנו את העלייה, בחרתי להמשיך ברכיבה, משתרכת מאחור ומפטפטת עם נותן החסות שרכב לצידי. ליאת חתכה לתחנת הדלק הקרובה, עצרה והודיעה לנו (בעצם לי. היא פשוט היתה מנומסת מידי) שההשתרכות מאחור מסכנת את כל הקבוצה כיוון שרכב הליווי רחוק מדי. היא העבירה את נותן החסות שרכב לצידי קדימה, ליד המורה, אני הבטחתי להיצמד לקבוצה (זה היה במקום לכתוב 100 פעם "לא לפטפט בשיעור"). נצמדתי. עד סוף הרכיבה, התנהגתי יפה וויתרתי על טריטוריה אישית ועל נוף פנורמי (וזאת לאחר שקיבלתי נזיפה והערה לתיק האישי עם העתק לברוך, המנהל).

כבר ראיתי את קו הסיום באופק, כך חלפו להם 67 ק"מ בתוך שעתיים וחמישים דקות, כל החרדה שלי התפוגגה והתחלפה בתחושה של גאווה וסיפוק. החלטתי שאת הק"מ האחרונים אני רוכבת בתוך הקבוצה ופתאום הרגשתי אחת מהם.
בסוף הרכיבה ליאת הודיעה לי חגיגית שיש מחיר להצטרפות- בשבוע הבא עלי להגיע עם תלבושת אחידה ועוגה לכולם (ועכשיו לכי תסבירי לה שאני לא בדיוק איך אומרים, מהאופות).

כשנכנסתי לאוטו הכי רציתי לסמס בהתלהבות לגיל המאמן ולספר לו על הפלטון הראשון שלי (שהוא כמעט כמו הנשיקה הראשונה), רציתי שהוא יהיה גאה בי כמו שהייתי גאה בעצמי, אבל בחרתי להפסיק להתנהג כמו הילדה החדשה ולנהוג באחריות ובבגרות, כיאה לאישה בגילי, סיכמתי באיפוק בשתי מלים "היה אחלה".