אוכל, קדימה אוכל…מכל הצבעים, מכל הסוגים, מכל המינים, בכל העדות. הרבה ניחוחות, מגוון טעמים. א.ו.כ.ל. זו המסורת שלנו. זו השיטה. נלחמנו, ניצחנו…עכשיו בואו נאכל משהו
מאת:הילה לביא
וככה זה מתגלגל, מחג לחג, מאירוע לאירוע, כל ציון של דבר מה, קטן כגדול, סובב תחת ריפודה ועינוגה של הקיבה.
זה מעסיק אותנו, או יותר נכון את ההורים שלנו, עוד כשאנחנוו בני 4 חודשים, בטקס היוקרתי והראשון של טחינת הירקות בבלנדר. מה להכניס ומה לא, מה יגרום לעצירות, במה יש הרבה ברזל, מה לא אלרגני…ממשיך דרך הפתי בר היבש, או המרוח בשוקולד השחר בתקופת הילדות שככל שיעברו השנים נטבול בקפה… דרך השאלה השגורה בפי כל ילד וילדה, "מה אוכלים היום?!" או צרחה מבהילה של "אמא, אני רעב!" ומסתיים בחיפוש אחר המסעדה שטרם גרמה לפרפור חדרים בחך התחתון שלנו.
אוכל. האנרגיה של הגוף שלנו. ה"דבר" הזה שמעסיק כל כך הרבה ספורטאים וכאלו שבדרך.
ההפרעה הזו שמגיעה בכל מיני צורות וצבעים. פוגעת ומשביתה בגופנו איברים שונים.
אז מה אוכלים?! מתי אוכלים?! למה?! כמה?!
לא רק האימונים חשובים
בהתחלה, המחשבה היא לא על הדרך, המחשבה היא על התוצאה. מידה 38 שתחליף את כל המלתחה.
וההיגיון הפשוט של כל יורד במשקל בפוטנציה – נאכל פחות, נתאמן יותר, והרי לכם נוסחה שתנצח את הגנטיקה, שתנצח את הזמן, שתנצח את השנים, ובעיקר…שתנצח את השומן.
ברור, לא?
כל אחד מאתנו נמצא שם, או שהיה שם, או שהוא בדרך לשם.
מבלי להבין באמת מה הגוף צריך. בלי הדרכה נכונה. שבויים בתבנית, במסגרת, בדמות שמוכרים לנו בכל פוסטר שמוצב בכל פינה. ולא מבינים באמת מה תהיה התוצאה.
לא פעם בתחילת הדרך, הקפדתי על דיאטה חריפה, במקביל לשגרת אימונים שהחלה ונבנתה.
לילות רבים חזרתי הביתה מריצה, חסרת תאבון אחרי המאמץ (אלא מה?),בצרוף עם תחושת האופוריה המדהימה, מתקלחת ונכנסת למיטה…
שאני אוכל?! מה, השתגעתי? הרי בדיוק עכשיו שרפתי כל כך הרבה..
מי בכלל ידע או חשב שאחרי האימון אני צריכה לדאוג למילוי מאגרי הגליקוגן בשריר ובכבד כדי לאפשר התאוששות וריפוי רקמת השריר?
ומה זה בכלל הגליקוגן הזה? ואיפה לעזאזל נמצא החלון הזה…(חלון ההזדמנויות?!)
אני בכלל חשבתי שאני שורפת את השומנים…
וזו בדיוק הבעיה שלנו. תרבות האינסטנט של השנים האחרונות.
מחממים או מקררים ברגע, מצלמים – ואחרי שנייה כל העולם שותף, הכל כאן ועכשיו. כבר לא כל כך כיף ומשתלם לעבוד קשה.
אז למה להשיל קילו בחודש אם אפשר חמישה?
יש את אלו שמעמיסים פחמימות…יש את אלו שמעמיסים חלבונים…יש את אלו שנלחמים באחוזי השומן.
כמעט ואי אפשר למצוא היום ספורטאי/ת שרץ, ולא עסוק בצורה אובססיבית בכל רמה שהיא בתפריט היומי שלו.
בדרך שלי למרתון, באותה מידה שחשובים אימוני הכוח, ריצת הטמפו, הפארטלק, האינטרוואלים והעלייה בנפחים, חשובה ההכנה התזונתית שלי.לא שבוע לפני קו הזינוק, אלא כבר היום, מספר שבועות רב לפני.
הגוף נמצא כבר בתהליך מתקדם של בניית השרירים והכנתם למאמץ, עכשיו אני צריכה להתמקד גם בתמיכה הסביבתית לה הוא זקוק.
מתחילה לחשוב על השפעתה של התזונה על הביצועים שלי. באימון אני גורמת להרס השריר, הרס הרקמות.מה אני עושה עכשיו כדי להעניק לגוף שלי את רכיבי המזון להם הוא זקוק כדי לאפשר לו להיבנות מחדש, כדי לאפשר לו להתאושש, כדי לאפשר לו לשפר את הביצועים, להגיע להישגים טובים יותר?
בקורס מדריכי הריצה למדנו תזונה ממש על קצה המזלג. שוחחנו על רכיבי התזונה, על ההרכב, סוגי מזונות, צרכי הגוף, משקאות ספורט, תוספי חלבון, אנרגטיקה, מקורות אנרגיה, הרכב גוף, השמנה, דיאטות ובקרת משקל, קבוצות המזון, משק הנוזלים, ויטמינים, מינרלים, וקצת על תוספי התזונה.
ממש הבסיס שממנו מתחילים הלאה…לחקור ולהתפתח. וזה בדיוק מה שקרה לי.
והנה לכם הפתעה (אני לפחות לא האמנתי בהתחלה)…
פחמימות זה טוב! בפעם הראשונה קראתי את השורה הזו מספר פעמים.
כאן לא מדובר על הרצים הסוכרתיים שבינינו. שימו לב לעובדות:
– כדי לנצל את החלבונים והשומנים כמקור אנרגיה – הגוף צריך פחמימות.
– בגופנו תאים שלא יכולים לנצל מקור אנרגיה אחר מלבד פחמימות.
– כאשר חלה ירידה ברמת הסוכר בדם המגיע אל המוח הגוף משדר מצוקה.
– הגוף יצמצם את צריכת הקלוריות (אנרגיה) ויתרגל לכך מהר מאד.
אז מה בעצם? האם השגנו את מה שרצינו? התשובה היא, לא. הימנעות מפחמימות כדי לרזות, תאט/תפסיק את ההרזיה.
והרי לכם המסקנה המפתיעה: פחמימות זה טוב! לאחר דיאטות קיצוניות, מופחתות מדי בקלוריות ובפחמימות, הגוף "המורעב" מתגונן ומצמצם את שריפת הקלוריות ומתרגל לצרוך פחות ופחות.
החלטתי לבחון את התפריט היומי שלי, והפעם לא לפי "מה משמין ומה לא", הפעם התעמקתי ברכיבים, התעמקתי בערך הגליקמי (דירוג הפחמימות במזונות בהתאם להשפעתן המידית על רמת הגלוקוז בדם) של המוצרים, הרכיבים בהם השתמשתי, ובעיקר התבוננתי על התפריט שלי לטווח הרחוק.
איך אני דואגת כבר היום למלא את כל המאגרים להם הגוף שלי יזדקק בהמשך?
איך אני מרחיקה ממני את אותו "קיר" (Hitting the Wall) מדובר, ואם לא מרחיקה אז לפחות מקטינה את הסיכוי להיתקל בו?
מתחילה לאכול נכון יותר, מכניסה לתפריט היומי שלי מזונות עם ערך גליקמי נמוך, משנה את הרכב הלחמניות שלי ומכינה אותן כעת מבלילה של קמח שיפון, קמח כוסמין וקמח מלא.
עוברת לפסטה ואורז מלאים במהלך השבוע. מאמצת את המג'דרה כתוספת שתופסת ליד מנת הבשר (חלבון) שלי.
מחזיקה תמיד כלי עם פירות או ירקות חתוכים לנשנושים במהלך היום.
מהר מאוד התחלתי להרגיש שיפור בתחושה הכללית, הבטן נרגעה והפסיקה להטריד, הליחה שהייתה חלק בלתי נפרד מהריצה שלי כמעט ונעלמה, האנרגיות התרוממו, יכולת הביצוע שלי עלתה והשתפרה.
וכמובן, שתוצאה נוספת לתהליך במקביל לאימוני הכוח, היא ירידה באחוזי השומן שמתבטאת אצלי כרגע בעיקר באזור המותניים והישבן.
פריסה אחרי ריצה
קיבלתי בטחון בתפריט היומי שלי. נרגעתי. אני יודעת שהגעתי היום לאיזון שמאפשר לי להתקדם ולהשתפר, מבלי שאעסיק את הראש כל היום במה לאכול ומתי, מבלי שארגיש תחושת פספוס על אותם מזונות בהם אינני נוגעת.
הימים מתקצרים, הלילות מתקררים, תחושה של התחלה חדשה באוויר. ריח החגים עדיין כאן.
עוד שבוע עבר…הימים עדיין מבולבלים, השבתות בתוך החגים, כן עובדים, לא עובדים.
נוסעים, מטיילים, משחקים, מספרים, בונים, מציירים, שרים ורוקדים.
מתקדמת בתכנית האימונים. נעזרת, מתייעצת, מתחזקת.
מתעוררת בבוקר החג הראשון, מגיעה לאימון באצטדיון בגבעת חיים, ועדיין לא מפסיקה להתפעל מכמות המתאמנים הרצים, שגם בבוקרו של החג לא מתעצלים, לא נכנעים לכרית ומגיעים.
בוקר לח במיוחד, יוצאים לריצת חימום קלה לצד שדות הכותנה, וחוזרים לאימון טמפו המתאים לשבוע של הורדת עומסים.
אל תכנית האימונים שלי נכנסות השבוע חזרות גנרליות למופע גדול שיהיה בקיבוצי ביום שבת. רמת הכובש חוגגת 80, ואני לקוחת חלק בשניים מהריקודים.
וחוץ מזה איך נראה השבוע האחרון שלי?
יום שבת 29.9 – 18 ק"מ על נחל אלכסנדר. לראשונה מצליחה לרדת מ5:45 לק"מ. תחושת סיפוק אדירה. מתחילה להרגיש את התוצאה של האימונים.
ואם באוכל עסקינן…בסיום הריצה פריסת יומולדת…ואנצל את ההזדמנות לאחל מזל טוב לאיתי.
יום ראשון 30.9 – ערב חג, יוצאת בבוקר לריצה קלילה קצת לנקות את הראש…ונכנסת ישר למטבח לארגוני ערב החג שבדרך.
יום שני 1.10 – אימון טמפו 1000 בינוני 1000 קל * 4. חוזרת מהאימון, מתארגנים ונוסעים לים. חוויה של גשם וסופת ברקים כשיושבים בתוך המים….
יום שלישי 2.10 – יום מנוחה. יש!!!!
יום רביעי 3.10 – אימון כוח. איכשהו מתחברת הכי לאימוני הכוח. אוהבת את הגיוון, את התחושה של השרירים המתאמצים, ובעיקר את האנרגיות שיוצאים איתם ליום שאחרי.
יום חמישי4.10 – יום מנוחה שני השבוע, בעקבות החזרות….
יום שישי 5.10 – 1:15 ריצה בקצב נוח
יום שבת 6.10 – שעה ריצה בקצב קל ואימון מתיחות לסיום.
חשבתי על מתכון מתאים אחרי פוסט שכזה שעוסק רובו ככולו באוכל, מתכון למאכל שכולם יתחברו אליו, ולא ירתיע בגלל מילים כמו קינואה, דוחן או זרעי צ'יה שיופיעו בו.
בחרתי הפעם במג'דרה הביתית שלי. האורז עם העדשים שהילדים כל כך אוהבים.
אז אם כבר בישלתם כוס אורז לבן פעם אחת או יותר במהלך השנים. מה שאתם צריכים זה את התוספת הבאה:
חומרים:
2 כוסות אורז לבן/מלא/פרא מבושלים ללא מלח או תבלינים.
1/2 כוס עדשים כותמות שהושרו במים כשעתיים
1/2 כוס עדשים שחורות שהושרו במים כשעתיים
1/2 כוס עדשים חומות שהושרו במים כשעתיים
2 גזרים בינוניים חתוכים לקוביות קטנות
2 גבעולי סלרי חתוכים לקוביות קטנות
בצל בינוני חתוך דק
5 שיני שום קצוצות
כף מלח
כף כמון
כפית פלפל שחור
כפית פפריקה
מעט קינמון
שמן זית/קנולה
לעבודה ולמלאכה
מחממים בסיר כף שמן לבחירתכם, מטגנים את הבצל עד שיצהיב, מוסיפים את השום, הגזר והסלרי, מערבבים את הכל יחד מעל אש גבוהה מספר דקות.
מוסיפים את העדשים לאחר ששטפנו אותם ממי ההשרייה. ממשיכים לערבב עוד מספר דקות.
מוסיפים את התבלינים וחוזרים על פעולת הערבוב.
מכסים במים עד גובה העדשים. מדי פעם מערבבים קלות ונזהרים שכל העסק הזה לא יהפוך לעיסה…
כאשר המים התאדו, מוסיפים את האורז המבושל, מבשלים יחד עוד כ 5 דקות.
ובתאבון…תהנו!
7.10.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
