אחרי החגים, בדרך למרתון ווינר טבריה 2013, נאלצה הלביאה להתמודד עם פציעה ראשונה. לעזרתה היא גייסה את ה- M.I.C.E ואפילו את הכרוב
מאת:הילה לביא
• הילה של לביאה – פרק א' – כאן
• הילה של לביאה -פרק ב: בואי נימלט מן האספלט- כאן
• הילה של לביאה – פרק ג' – כאן
• הילה של לביאה – פרק ד' – כאן
• פרק ה- מאמן לחיים
M.I.C.E
M – Movement – תנועה או הפעלה מוקדמת
I – Ice – קרח
C – Compression – תחבושת לוחצת
E – Elevation – הרמת הרגל הפגועה
כבר אחרי החגים, תקופה ארוכה וכל כך מבלבלת שמגיעה לסיומה. תקופה של חופש ורגעים מיוחדים עם המשפחה והחברים. תקופה של החלטות והתחלות חדשות. ימים של חשבון נפש, בהם מוצאים פורקן ובמה להתמודדות עם סערת הרגשות. הימים מתקצרים והלילות מתארכים. טיפות ראשונות של חורף, מרטיבות את המסלולים היבשים, מטהרות את האוויר מנקות את האווירה. השמיים מתקדרים והעננים פוצחים במחול כובש של צבעים מאפירים, צבעים מאדימים, כחול שמשתלב בכתום, אל תוך האפור, מסונוור מהצהוב. השמים אפורים והימים שקטים (כמובן שרק במידה והגשם לא גורם לפקקים) קרן שמש מציצה ומסתתרת חזרה, כאילו מבקשת להגיד, תנו לי עוד רגע…עוד דקה של זריחה חמה.
אני לא חזאית, וגם לא נביאה…לא בורכתי בחוש שישי, לא עוקבת אחרי ציפורם נודדות, ולא בודקת את כיווני הרוח והרכב האדמה. אבל אם יש משהו שמגיל צעיר אני יכולה לומר בבטחה, הוא שבחג סוכות, תירטב לנו הסוכה. תמיד זה כך, אין פספוס. הגשם תופס אותנו בערבו של החג השני או הראשון. אפילו חנויות הבגדים ערוכות מבעוד מועד, ומציגות בחלונם את הקולקציה החורפית החדשה.
שתי ריצות מצוינות היו לי בסוף השבוע. ביום שישי 11 ק"מ של דיונות, כורכר, פרדסים, מטעי אבוקדו, גויאבות ותאנים בקרבת קיבוצי. בשבת ריצה קלה וחברתית בנחל אלכסנדר, ובסיומה תרגילי שחרור ומתיחות בארומה רופין.
מתעוררת לבוקר חורפי של חג שמחת תורה, ריח האדמה הרטובה מערפל את חושי. מתארגנת ליציאה, לקראת אימון אינטרוולים באצטדיון שבגבעה. מחויכת מפזזת בדרכי אל הרכב שיר שלפני רגע נוגן בגלגל"צ. משלבת להילוך אחורי, יוצאת מהחנייה, ומהר מאוד מרגישה שהתחלתי את הבוקר עם פנצ'ר לא מתוכן שמעקב לי את היציאה. מחליטה לא לוותר, אוספת את חפצי, וצועדת לרכבה השני של המשפחה. צירוף מקרים מוזר?! אולי…להפתעתי הרכב עומד עם טיפת הדלק האחרונה.
זה לא מה שישבור אותי,למרות הנסיעה הארוכה. ניגשת לתדלק וחושבת על "איחור אופנתי". אבל אין לי שום כוונה לוותר על האימון ועל ההתקדמות בתוכניתי העמוסה. מגיעה לאצטדיון, בעיצומו של החימום. נושמת נשימה עמוקה, שותה כוס מים ויוצאת באיחור קל לריצת החימום, המשימה הראשונה.
אם בצירוף מקרים עסקינן, לאחר 600 מטרים, בשלב בו בלוטות הזיעה עדיין היו בשלב של דחיית ההשכמה…מחשבה שנדדה, ואבן קטנה על מסלול הריצה, גרמו לי לעקם את הקרסול החוצה, ולתחושה של דקירה כואבת ודוקרת עד למעמקי הנשמה. עוצרת ונושמת רגע את הכאב החד הזה החוצה. מצליחה, למרות הרגישות, לסובב את הקרסול ולדרוך.
מחליטה להמשיך את האימון לפי התוכנית האישית שלי. מסיימת את ריצת החימום, עוברת לתרגילים הדינאמיים בתנועה בצירוף 4 מתגברות, וניגשת למנה העיקרית:
1500 כפול 4 פעמים בקצב של 5, 5:10 דקות וביניהם 800 מטרים בקצב 6, 6:10 דקות.
אימון קשה ומאתגר ממש, לא משאיר לי זמן לחשוב אם כאב, כואב, יכאב… כל כך עסוקה בהרמת הרגליים, תנועות הידיים והנשימה, שבכלל שכחתי מאותה מעידה, וכאב הקרסול שהשתיק אותי לפני דקה. רטובה לגמרי מסיימת את האימון, כמה תרגילי גמישות, כוס מהתה המהולל של איתי, ורצה הביתה, לעוד יום של חופש עם המשפחה.
נכנסת הביתה, חולצת את הנעליים, ובדיוק אחרי דקתיים, כבר לא מצליחה לעמוד וכאב חד ונפיחות מפלחים את הקרסול וגורמים לי לדמעה…נו…טוב שתים.
נקע ראשון בתוך תוכנית האימונים שלי. תחושת חנק בגרון. לא רוצה לעצור עכשיו. מצפה כבר לאימון העליות ביום רביעי. מיד נזכרת בשיעורי הפיזיולוגיה (מזל שבשיעור על נקעים הקשבתי), אי אפשר שלא לפספס את צמד המילים MICE ו RICE.
ממש לפי הנהלים, ניגשת לעבודה, זוכרת כמה דיברנו על חשיבותו של הקרח, חשיבותה של ההגבהה, של ההמשכיות בתנועה. מגביהה את הרגל ועוטפת עם מגבת וקרח. קומפרסים של כמה דקות כל פעם ושוב מההתחלה. הכאב חד כל כך. והמגבת קרה כל כך…
מחליטה לגוון, גם ככה כבר שוכבת, מה יש לי להפסיד? חוזרת למקורות, מוציאה את הכרוב הלבן מהמקרר, עוטפת עם העלים את הקרסול…סיפורי סבתא או לא?! אחרי כ 40 דקות עלי הכרוב הפכו מבושלים (רק למלא בבשר ולדחוף לסיר עם רוטב), הנפיחות ירדה מעט, והכאב כמעט ונעלם. והנה לכם, סידרתי לי יופי של יום חג במיטה, במקום לנצל את יום החופשה.
ככל שחולפות השעות, הכאב נעלם, הנפיחות יורדת, עוד אמבטיה קטנה לרגל עם חומץ ומלח, מורחת מלא החופן טראומיל, עוטפת בחום עם התחבושת האלסטית, ומגביהה את הרגל בחזרה.
כזה טיפול, כזו השקעה. אין בכלל מצב שמחר לא אהיה מוכנה לחזור לפעולה. ואכן, כמו במטה קסם, מתעוררת בבוקר עם תחושת הקלה, דורכת על הרגל כמעט ללא כאב וללא מגבלה בתנועה. מוותרת בימים הקרובים על נעלי המסיבה, ומאמצת את נעלי הספורט גם לשעות העבודה במשרד. מתייעצת עם ליאור לגבי ההמשך. את אימון העליות של יום רביעי כבר לא אוכל לעשות, מבינה שכרגע אקח כמה צעדים אחורה כדי שאוכל בעוד מספר ימים להמשיך ולרוץ עם תוכנית האימונים ללא רגישות שנשארת וללא כאבים.
יוצאת בערב שלישי ל- 20 דקות ריצה קלה קלילה ממש, חושבת על תנועת הרגל, שומרת עליה, שומרת לא למעוד. חוזרת הביתה ומתחזקת עוד קצת עם תרגילי ליבה. מעדכנת את ליאור בתחושותיי שלאחר המאמץ, ומקבלת הנחיות לבוקר שלמחרת.
קשה להסתיר את תחושת התסכול מפציעה לא מתוכננת.
הכאב הפיזי לא בא לידי ביטוי רק ברגל, אלא בכל הגוף. אני כרגע בשוונג של עשייה, של אימונים, מתקדמת, מתפתחת, מתחזקת…למה זה קרה לי פתאום?! מה?! לא יכולתי להיות זהירה יותר? מרוכזת יותר? ממוקדת יותר?
• תמונות של חברי לקבוצת RUN4IT (צילום:אבי בטיטו)
הילה לביא- אימא ברוכה בשלושה אינדיאנים ופוקהונטס
