מביטה בשיפוע שמולי, בדקות שעברו עוד טיפסתי אותו בהנאה, שרתי בקול את "אצלך בעולם" עם היהודים המתנגנים באוזני וחייכתי
מאת:הילה לביא
שייטתי בקצב שלי, בקצב שנוח לי. הכנתי כל איבר בגוף למאמץ המתקרב, שיתרגל לרעיון. שיתכונן. בפעם האחרונה שביקרתי את אותה העלייה, זה נשמר בזה ששבוע שלם לאחר מכן הלכתי כמו אמא אווזה. לא סתם היא נקראת בקיבוצי "עליית הלימונים" (גובלת בפרדס הלימונים) גם חמוצה מזיעה וגם סוחטת לי את המיץ…עם הגרעינים!
חושבת לעצמי שהפעם אהיה חכמה יותר. אהיה מחושבת יותר. אהיה זהירה יותר.
הגעתי שוב לתחילת העלייה, מותחת את גבולות הדופק שלי. וכך שוב ושוב. רצה ועולה הכי גבוה שאפשר, מרגישה איך חום גופי עולה, הריאות דרוכות והלב מתכווץ ונמתח. הרגלים עפות, משיגות את מהירות הנשימה, השעון מציג את הדופק שעולה כמו היה מד מהירות בסוסיתא לבנה.
עולה, מגבירה, עולה,יורדת, נושמת, שותה, מסתובבת, עולה, מביטה קדימה, גבוה למעלה, נאנחת, הגוף משתולל, מבקש עוד חמצן, השרירים מהירים מהנשימה, הנשימה מהירה מהמחשבה, מהירה מהשאיפה, ויורדת, מאטה, שואפת ונושפת, מביטה על השעון, הדופק יורד ונרגע, מתכונן לאתגר הבא.המד שלי 163 בפיק הגבוה… 121 בקצה הירידה.
ושוב חוזרת ועולה.
אימון שלא מאפשר זמן למחשבות.זמן להרהורים, לתהיות. אימון איכות מהיר מלא בכוח. מלא עוצמה.
אימון שמפרק ומגרד ממני את שאריות השבוע שעבר. וכבר מרגישה קלה יותר, "נקייה" יותר.
מי יכול עלי עכשיו?
חודש עבר
אמא חוגגת יום הולדת. מתעוררת לבוקר שמח במיוחד. שולחן עם מפה לבנה, ברכה, ועוד ברכה, ועוד ברכה.
כמה גמדים וגרגמל אחד היו ערים בזמן שישנתי, ושוב הצליחו להפתיע ולרגש אותי כמו שטרם ידעתי.
יושבת על החול החם של חוף האקוודוקט בקיסריה.
החוף כמעט ריק, רק רחש הגלים על החוף נשמע.
שעת השקיעה, ערב שישי, העננים נצבעים בקרני השמש האדומות, קצף הגלים מדגדג את קצות רגלי. כמה עצמה טמונה ברחש הגלים, כמה מרגיעים הם, כל כך שונים, שוצפים וקוצפים.
יצאנו לחופש. בן זוגי ואני. ללא ילדים, ללא דאגות, ללא מחשבות. צימר נחמד ומפנק בקיסריה.
אמנם חופשה, אבל זוגית, כזו שמאפשרת לשמור על שיגרת אימונים רציפה.
מכוונים שעון, ומתעוררים לריצת בוקר ברחובות קיסריה, עיר נמל יפיפייה.
ריצה שונה הפעם. ריצה בזוג.
מחליטה להשאיר את השעון בבית. לא לרוץ נגד הזמן, לא לספור את הקילומטרז' – לרוץ יחד. ליהנות מהדרך. ליהנות מהביחד שלנו.
בחלוקת התפקידים שבן הבית לבן האימונים, ריצה משותפת היא משהו שקשה מאוד לקיים על בסיס קבוע או משתנה.בטח מוכר מאוד לציבור ההורים, שמעוניינים במקסימום זמן עם הילדים ובמינימום שעות בייביסיטר שגורעות מהתקציב השבועי.
שעת בוקר מוקדמת, וישנה נוכחות ערה של רצים והולכים בשבילים. יש מסורת שאיננה כתובה, לברך לשלום את הרץ הבא מולך. גם שם, במקום זר, במקום חדש. כל כך נחמד לפגוש בדרך אנשים, שמרימים את הראש מחייכים ומברכים. אין לי ספק שזה משהו שייחודי רק לנו, למדינה שלנו. תחושה של משפחה אחת גדולה.
או שזה בכלל קשור לסוג הספורט בו אנו עוסקים.
אחרי שעה וחצי של ריצה נוחה, חוזרים אל הצימר, ובמקום להתארגן לעבודה…איזה כייף! אפשר לחזור ולהשלים שעות שינה.
"לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים…"
החיים שלנו מלאים בעשייה, מלאים במשימות. אין לנו זמן לקחת חופש. לעצור רגע. תמיד יש משהו חשוב יותר לעשות, משהו שאי אפשר לדחות.
ומשום מה…תמיד יש לי את התחושה שחופש תמיד אפשר לקחת. אז מה בוער?!
גם מי שלא נמצא בתכנית אימונים, שמעמיסה על סדר היום האינטנסיבי, חשוב שיעצור רגע.
ולי באופן אישי מאוד קשה להיות בחופש…כמה עוגות יכולתי לאפות בזמן ששכבתי על החוף…
כל כך הרבה מחקרים, כל כך הרבה מאמרים העוסקים בתגובת הגוף לסגנון החיים הלחוץ, מאמרים המספרים על חשיבותה של ההתאוששות והמנוחה.
ולנו, העוסקים בפעילות גופנית, המנוחה חשובה שבעתיים, על מנת לאפשר לגוף לחדש רקמות ולבנות את השרירים שבמשך האימון אנחנו מפרקים.
והנה זימן לנו הלוח העברי, חודש שכולו צבוע בימי חג וחופשה. הזדמנות נהדרת לכולנו לקחת פסק זמן, מי עם בני ביתו ומי לבד. תקופה מצוינת להתחדש ולאגור כוחות לשנה החדשה, לאתגרים שבדרך, לתחרויות הסתיו הקרבות.
תקופת החגים, שמחזירה אותי הביתה, אל ריחות הבישולים, המאכלים המסורתיים, הנרות הדולקים, השולחן הערוך, השירים, הבגדים החגיגיים.
ועם הדבש הרב שיזרום בשבוע הבא, מגיע גם עוקץ לא פשוט שדוקר בדיוק בבטן הרעבה.
והנה לכם אתגר לא פשוט בכלל, לצלוח בשלום את אחוזי השומן העולים בשולחן החג.
אצלי, התזונה היא כבר דרך חיים. מניסיון, כשמתכננים מראש, שואלים ובודקים מה בתפריט, לא מופתעים, גם נהנים מארוחת החג וגם יכולים להמשיך ולהתנהל בתוך המסגרת הקלורית שהגדרנו לעצמנו.
בילדותי, הייתי מטביעה את החלה המתוקה, ברוטב השומני והפיקנטי של החריימה שאימי בישלה.
היום אני מחושבת יותר. את החלה המתוקה מחליפות הלחמניות שלי, ואת המתכון הבא לחריימה שמאפשר גם הנאה וגם שמירה על רמה קלורית סבירה, אני מגישה באהבה.
חריימה
6 חתיכות דג נסיכה/לוקוס/טונה למי שאוהב
זר כוסברה
10 שיני שום מקולפים ופרוסים
2 עגבניות חתוכות לרוחב
2 גזרים חתוכים לאורך
4 פלפלים מתוקים(אדום/ירוק) חתוכים לרוחב
1 פלפל חריף קטן (מאוד) – חותכים בו חתך קטן
חצי כוס שמן זית
כוס מיץ לימון טרי
כף מלח
כפית פלפל שחור
כפית פפריקה
יאללה לעבודה:
– שוטפים היטב את הדגים. מניחים בקערה, מפזרים חצי כף מלח וחצי כוס מיץ לימון, מערבבים ומשאירים בינתיים בצד
– מחממים סיר מחבת רחב ועמוק
– שוטפים את כל הירקות. מפזרים בתחתית המחבת את הכוסברה, מניחים מעל את העגבניות, הפלפלים, הגזר, השום והפלפל החריף.
– מערבבים את השמן עם כל התבלינים ומוזגים מעל.
– מכסים ומבשלים כ-10 דקות.
– מסדרים את הדגים מעל התערובת. מכסים במים. מבשלים עד לרתיחה. לאחר שהסיר רתח פעם אחת, מסיטים קצת את המכסה ומבשלים עוד כשעה, עד שהמים מתאדים כמעט לגמרי ונשאר רוטב סמיך.
– טיפ קטן: הבישול ממלא את הבית בריח של דגים… לרגישים מביניכם כדאי לדאוג מראש למאוורר/ונטה.
אז נכון, זה לא בדיוק המתכון התוניסאי המקורי, אבל לא פחות טעים, והרבה יותר בריא.
אז שתהיה לכולנו שנה מתוקה מדבש, ושכל יום אימונים יהיה מיוחד וחדש.
שנה טובה,
הילה
17.9.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
