יש נשים שמתרגשות משמלה חדשה על המדף, יש כאלו שנעל משובצת סברובסקי גורמת להן לפרפור חדרים.ואני…מעדיפה אימון ריצה על מסעדה טובה
מאת:הילה לביא
הבוקר השמש יפה שבעתיים,
וכל הלבבות רחבים ופתוחים
שנה חדשה בפתחי שערינו,
מפועמת תקווה, מעוטרת פרחים.
(פניה ברנשטיין)
שלושה שבועות עברו, ובידיה של האופה מתכון חדש, מתכון מרגש שטרם נוסה. עוגת בריאות של 97 ק"מ, הפרוסה לחתיכות של אימוני אינטרוולים, פארטלק, רצף, טמפו, נפח. עוגת בריאות שבמרכביה ניתן למצוא ולטעום תרגילי כוח, גמישות והרפיה. כדי שלא תיפצע, כדי שלא תישרף, שתהיה מוכנה בדיוק במידה הנכונה, הקילומטרים נמדדו בקפידה, לפי המתכון, לפי הוראות ההכנה. עדיין בתחילת האפייה, תהליך התפיחה איטי ומחושב. חום התנור מתגבר. פעם ראשונה שהמילים הכתובות הן הדרך, ולא תחושת היד.
שומעת סביבי את השפים המנוסים, האופים למרחקים ארוכים. אלו שאפו כבר פעם אחת מוצלחת, ואלו שאפו יותר. כל אחד והטיפ הקטן שלו לשיפור, כל אחד וניסיונו האישי. מה לקחת מהם? האם רק לשמוע או גם ליישם?
שלושה שבועות
הדופק עולה, הלב מתרחב, מתחיל להתרגל. הרצועות מתחזקות, השרירים מתעבים. אחוזי השומן במגמת ירידה, החיוך עולה ומציף, ונראה כי האופה מחזיקה בידה את המתכון המתאים, והיא בדרך הנכונה.
"הננו מודים לך על הרשמתך למרתון ווינר טבריה הבינלאומי ה36" היד רעדה והנשימה פסקה לרגע. לחצתי ENTER. עשיתי זאת. אמנם רק נרשמתי, אבל מעכשיו זה שחור על גבי לבן. המטרה סומנה. השם שלי שם. מספר חזה 670.
יש נשים שמתרגשות משמלה חדשה על המדף, יש כאלו שנעל משובצת סברובסקי גורמת להן לפרפור חדרים.ואני…מצחיקה שכמותי. מעדיפה אימון ריצה על מסעדה טובה; במקום לעיין בקטלוג האופנה שעודכן לאחרונה, משוטטת ומחפשת אביזרים משלימים לריצה.. ובכלל…הודעתי למשפחה ולחברים הקרובים, שסופי השבוע בחודשים הקרובים מוקדשים למסלולי הריצה במקום לרחבת הריקודים.
מתבוננת על התקופה הקרובה, מנסה לסדר את משחק הלוח החדש שלי, משחק שרובו מורכב מקוביות גדולות ומעוגלות של משפחה ועבודה. אל תוך כל זה אני שופכת עכשיו מלוא הסל. קוביות. קוביות צבעוניות, גדולות, מחודדות הנקראות "שעות אימונים וריצה".
אז למה אני עושה את זה?! איך אני עושה את זה?!
הסרט שלנו
כמו כל ההתחלות, הסרט של החיים שלנו מבוים היטב. יש בו שני שחקנים ראשיים, שמשכילים ליהנות מכל מה שמגישים להם החיים היפים. סרט האהבה ממשיך ומתפתח, מבקש להתעצם, מבקש להתרחב…ולאט לאט מקבל גוון של סרט לכל המשפחה.
נולד בננו הבכור, כעבור שנתיים מצטרף אחיו האמצעי. כולם מחייכים. כולם שמחים. משפחה שכזו, זוג הורים שני ילדים. הכול בשליטה "הורה לכל ילד". אחד מהם הולך ודועך, אחד מהם נעצר במקום ולא גדל. אחרי תקופה לא ברורה, תקופה לחוצה, תקופה ובה לילות רבים ללא שינה, נמצאה האבחנה – צליאק. "מחלה" ידידותית לסביבה.
קיבלנו באהבה. הבנו את יתרונה לבריאותה של כל בני המשפחה. כבר אז המטבח שלי נחשב לבריא, הרגשתי שזה לא מכשול עבורי. (היום אפילו מרק קובה וקוסקוס אני מצליחה להכין מתחליפים, וזה אפילו טעים!). כמה שלא הבנו עוד כלום אז…כניסה ראשונה לחנות טבע שמוכרת מוצרים ללא גלוטן השאירה אותנו עם גוש גדול בגרון ובהמשך חור גדול בכיס שהלך ותפח…
תמימים היינו. נאיביים. לא חשבנו שדווקא על חשבון ה"מחלה", מישהו יחליט לגזור עלינו קופון, לקטלג את המוצרים על מדף הנישה הבריאה לכלל האוכלוסייה. מאז ועד היום אנחנו חיים בתוך סקר מחירים תמידי. (ככה זה כשכיכר לחם עולה 19 שקלים). בהמשך נולדו אחיהם התאומים, ההוצאות גדלו, הלילות הפכו לימים, והימים נראו כלא נגמרים.
ילדה טובה. חונכתי לצניעות, אהבת וכיבוד הזולת. בת בכורה מבין חמישה. רכשתי בילדותי כישורים רבים בכל מה שקרוי "ניהול משק בית". אבל שום דבר, שום דבר לא הכין אותי לבאות. צללתי ללא הכנה מוקדמת למרוץ החיים כמו שלא הכרתי קודם.הרגשתי ללא אוויר, על דופק מקסימלי. ללא קו סיום ומבלי לעשות אפילו שני צעדי ריצה.
מצאתי את עצמי נושמת עמוק בן הנקה להנקה, מכווצת כל שריר בגוף בשטיפת הכלים, בבישולים וקיפולי הכביסה. מבזבזת הרבה כוח וסיבולת, בניסיון להישאר בשליטה. להישאר שפויה.להמשיך ולעשות הכול בשביל כולם, ועל הצד הטוב ביותר. כי עבורי הנתינה היא בעצם קבלה. קבלה של החיים האלו. קבלה של עצמי. והם גדלו. הנטל הפיזי פחת, הכלכלי נשאר.
כולם מסביבנו מוחים ,מדברים, מתווכחים, מספרים. ואנחנו, אנחנו הפנים שמאחורי המספרים. לא מתביישים. לא מסתתרים. גאים! גאים שלמרות הכול מצליחים. נלחמים אבל בדרך גם מחייכים, מייצרים הכנסה נוספת ועוד קצת מתרוממים, ובעיקר מרגישים מבורכים במשהו שיש רק לנו, שלא כולם בו זוכים. זכות יקרת ערך העונה לשם הורים לארבעה ילדים.
כשרצה חושבת על יופיים. חושבת על סיפורי הלילה. התמימות שלהם, השאלות הקטנות, המילים המבולבלות. סיפורי השינה. חושבת על הבוקר שהתעורר עם חיבוק ונשיקה. מביטה על הבטן שנעלמה, 4 ילדים שגדלו בתוכה. פלא. מעשה הקסמים של הבריאה.
כמה כוח יש בטבע הזה שמקיף אותנו. שהיום אני רצה שעות מוקסמת מיופיו.
חזרה לשגרה
פריחתו המוקדמת של החצב בגינתנו, מסמלת עבורי את סופו של החופש. מחול הקיץ המטורף מגיע לקיצו. שנת הלימודים קרבה, וכבר עוד רגע, שוב אוכל להשתמש בצמד המילים "חזרה לשגרה".
ה"חזרה לשגרה" שכל כך מאזנת ומרגיעה אותנו. את כולם סביבנו.
אני מוצאת את עצמי מנסה לתכנן בילוי עם חברים…התשובה הכמעט מידית של כולם "נחזור לשגרה ונדבר…נחזור לשגרה ויהיה יותר קל להתארגן" נדהמת כל פעם מחדש, איך התבנית הזו, ה"שגרתית" הזו, לא פסחה על אף אחד מאתנו. אנחנו, האנשים סביבנו, כולנו… נאחזים בה כגלגל הצלה. אבל בעצם ממה? ממי? מאובדן הגבולות שלנו? השפיות שלנו?
והנה…עוד שנה מתחילה
ושוב הקלפים נטרפים. זונחים את "שגרת" הקיץ הגמישה, ומתחילים להתנהל בתוך "שגרת" תקופת הלימודים הנוקשה. ושוב רצים…אחרי התיק המושלם, החולצה המודפסת, היומן ה"מאגניב"…איך אפשר בלי זוג נעליים של השחקן הזה…והמכנסיים של השחקן ההוא… ואני מביטה בהם, בשני בני התלמידים, ונזכרת גם כן באותה התחושה, באותה ההתרגשות של תחילת השנה…שרוצים שהכול יהיה חדש ויפה, פגישת כל החברים לאחר החופשה הארוכה (ואולי אפילו היום הכי כייפי בשנה…).
סוף השבוע האחרון לפני תחילת השנה. יום שישי ראשון מזה תקופה שאני פנויה. קורס מדריכי הריצה הסתיים לו. למרות הגעגועים לחברי המדריכים, אני נשאבת וצוללת לארגון הבית,אל המטבח ובישולי השבת שאותי כל כך מרגיעים.
שני אימונים מתוכננים לי. יום שישי אימון כוח בחדר כושר, שעובר בהנאה. וריצת רצף ארוכה בשבת…ושם יש מוקש. עוד צפויה לי הפתעה.
כביסת החיילים
מגיעה בשישי בערב בשמחה אל עבודתי השנייה, כביסת החיילים. גם כן משהו שרק קיבוצניקים מבינים… משערת שבוודאי אסיים במהרה. 14 חיילים שימחו את משפחתם ויצאו השבת, מה שהשאיר אותי לכבס, לייבש ולקפל .3.5 דוודים מלאים בחוויות השבוע שעבר. (בכל דוד 30 ק"ג. תעשו לבד את החשבון). אני מבינה שלקום ב-4 לפנות בוקר לריצה זה משהו שיפה לחלום עליו, אבל לא היום, לא להילה. מסמסת לבטל הגעתי ומתפנה למלאכת עבודתי. תוך כדי קיפול הכביסה חושבת ומתכננת מסלול חליפי, אקום קצת מאוחר יותר ואצא לרוץ בפרדסי קיבוצי. ושוב…מנסה להיות כל כך מתוכננת ופשוט לא מצליחה.
חוזרת הביתה עייפה, מוצאת את כולם ישנים שינה ערבה. מתקלחת, מכוונת שעון (אלא מה?!) וצוללת למיטה….
אמא, אמא…כואבת לי הבטן" נעמד אחד החמודים לצד מיטתי.וכך מצאתי את עצמי ב2:35 לפנות בוקר, עם בן זוגי היקר, מטפלת בבננו הקט, שמסרב להירגע. ושוב…חולמת ריצה…נושמת ריצה…ומכבה את השעון, כי להתעורר בבוקר, כבר לא רוצה!
וההתמכרות, בלי קשר לתוכנית האימונים, היא קשה…איך בכלל אפשר לוותר עליה, על הריצה?! את ריצת הנפח הארוכה שתוכננה לבוקרה של שבת המלכה, החליפו 12 ק"מ קלים במוצאי השבת.
להיות קשובים לגוף, זו סיסמה כל כך נכונה.כל כך נבונה. רוצה לרוץ, רוצה לצאת, אך לפני הכול אימא, רעייה לעודד, שמנסה ולא תמיד מצליחה לתמרן בין כל המשימות והאתגרים שמזמנת לנו שגרת היום יום והחיים. מקבלת באהבה. מקבלת בהנאה.
וזוכרת תמיד שהעיקר זה לחייך, תמיד. בכל צעד גם כשמועדים.
יום שני הגיע, השנה מוקדם מהרגיל. בקול ששון ושמחה נפתחה שנת הלימודים, והביאה אל סף ביתי את תחילתה של עונת הסנדוויצ'ונים. עוד משימה לכאורה פשוטה, כשצריך לארגן בבוקר את כל ארבעת חבריי הכנופיה העליזה. ואם יש משהו שהילדים שלי ממש אוהבים, זה את הלחמניות של אימא…ובעיקר כשמתעוררים בבוקר ומריחים את ריחן הטעים…ישר חותכים חתיכה וטובלים בלבנה החמצמצה. ואם אצטט את בני היקר (שאיננו רגיש לגלוטן) "אימא, כולם בכיתה מבקשים ביס מהלחמנייה החומה שלך, הם אומרים שזה הכי טעים"
מגישה לכם באהבה רבה, מתכון פשוט להכנת לחמנייה שבעיני היא הכי מושלמת לארוז לכיתה או לכל נסיעה.
מתכון ללחמניות
1 ק"ג קמח מלא
כוס קמח לבן
25 גר' שמרים טריים
2 כפות סוכר חום/דמררה
חצי כוס שמן זית
כף מלח
כ 4 כוסות מים פושרים.
ממלאים קערה קטנה במים חמימים והסוכר, מערבבים ומוסיפים את השמרים. מכסים בניילון ומשאירים בצד לתפוח.
בינתיים, מערבבים את הקמח עם המלח, מוסיפים את שמן הזית והשמרים, מתחילים לערבב את הבצק ולאט לאט מוסיפים כל הזמן מים. עד שמתקבלת עיסה דביקה, אמנם דביקה אבל כזו שנפרדת מדפנות הקערה.
מתפיחים כשעה, לשים שוב, בעזרת ידיים רטובות מאוד קורצים מהבצק כדורים ומסדרים על מגש. לא לשכוח כל הזמן להרטיב את הידיים. מתפיחים את הלחמניות עוד שעה, לאחר שעה "מלטפים" את הלחמניות עם ידיים רטובות ומפזרים מעל שומשום.
אופים כחצי שעה ב150 מעלות.
ולאלו מביניכם, שסובלים מחוסר זמן תמידי כמוני – אני מכינה את הבצק יום קודם. מכניסה אותו לישון לילה במקרר. בבוקר כשמתעוררת מתפיחה ואופה כמה בודדות שיהיו לביה"ס. וכשחוזרת מהעבודה מטפלת בשאר.
בתיאבון…ותיהנו!
22.8.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
