"בואי נמלט מן האספלט, ומן הערים המקומטות, בואי נמלט אל הלגונות השקטות , בואי לאילת לאילת"
מאת:הילה לביא
בשלהי אוגוסט החם השיר הזה הביא איתו את ריח החופשה המשפחתית אל סף ביתנו. הגיעו "ימי היערכות", מושג שרק קיבוצניקים יבינו ורק הם יקטרו עליו. אנחנו מהמעטים שעדיין זוכים למסגרת חינוך (מה שנקרא בפי העם בתי ילדים) שפעילה כל השנה, פרט ליום כיפור, ו-10 ימים באוגוסט. ועדיין חושבים שזה ארוך מדי…
וכשהגברת אוגוסט הנכבדה מודיעה שהיא בסביבה, כבר ברור לי שאני צריכה ממש להילחץ מביקורה של אותה דודה פולניה. יש לי עכשיו עשרה ימים שלמים להשתמש בכל התחבולות והטריקים הידועים, וכל זאת, רק כדי שאוכל להעסיק ולהעביר ימים מהנים עם זאטוטיי הקטנים והמתבגרים, שמשכילים להשתמש נבונה בשורשיהם המזרח אירופאים בכל מה שקשור למקצוע מבקרי הורים וקיטורים.
החופשה כתוכנית ריצה
וכשמתכננים חופשה משפחתית, ממש כמו תוכנית ריצה, לפני הכול מגדירים את המטרה. בוחרים מכל המגוון המוצע במקום, חושבים מהי השעה הנכונה להתחיל, מהו המרחק אותו נרצה לעבור, מתכננים חלוקת עומסים ברורה לקילומטרים שנעבור, תחנות שתייה והתרעננות שממוקמות בדרך, לא פחות חשוב – תזונה,והרי אי אפשר בלי מוזיקת רקע, וכמובן, לבוש מתאים בסוף בסוף, משאירים איזו משבצת הכרחית, אבל עדיין לא כל כך ברורה, שנושאת בגאווה את רצף האותיות התאוששות ומנוחה.
עכשיו אני ממוקדת מטרה. מודיעה על חופשה במקומות העבודה, ומתחילה את מלאכת הרכבת הפאזל הזה שיקרא השנה "נופש בקיבוץ יטבתה". כשנמצאים בתוך תוכנית אימונים, התוכנית עצמה הופכת לסדר יום/שבוע/חודש, וכל שאר הדברים שבדרך מצריכים התגמשות והתאמה, כדי לא לפגוע ברצף הבנייה.
אז אחרי שבדקתי את כל מסלולי הריצה שחבל אילות מציע, ארזתי את נעלי הריצה הביגוד המתאים לתחזית החמה הצפויה, אני מתפנה לארוז את שאר הדברים הנמצאים ברשימה הארוכה. אצלנו במשפחה נושא התזונה תופס מקום עיקרי. בני הבכור שגיא אובחן בגיל 3 כסובל מצליאק. מכאן, שכל יציאה מהבית מצריכה התארגנות מיוחדת, שתאפשר לו ליהנות כמונו בכל מקום אליו נגיע. כך שיומיים מראש אני מוצאת את עצמי מטגנת כמות של שניצלים שלא תבייש אף מסעדה, אופה עוגות ועוגיות, מכינה את הלחם שלו, הקורנפלקס שלו, הפסטה שלו, הוופלים שלו…ואז מתפנה להכין את שלי.
אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים, זה שאי אפשר אף פעם לסמוך על המטבח המקומי. תמיד חשוב להגיע עם משהו מהמטבח שלנו, שיאפשר לנו להמשיך ולהתחייב לתוכנית התזונה עליה אנו מקפידים.
יש שני דברים שאני לא עוזבת את הבית בלעדיהם. הלחמניות שלי, איתן אני מתחילה את הבוקר, ולפעמים גם סוגרת את היום. לחמניות העשיות מקמח שיפון וקמח כוסמין, מתובלות בזרעי צ'יה ופשתן, מריחות משמן הזית והשמרים. הן המקום הבטוח שלי. כשהן בתיק, לא מטרידה אותי השאלה אם יהיה לי מה לאכול.
בריכת יטבתה
חטיף האנרגיה הביתי שלי (מתכון בהמשך), הוא השני ברשימה.לפני אימון או סתם כשמתחשק משהו מתוק להתעורר איתו, אני פשוט שולפת ואוכלת בהנאה. זה מאפשר לי לא להתפתות למתוקים האחרים שהסביבה מציעה ולהמשיך ביתר נוחות את תכנית התזונה.
אז זהו! הגיע המועד. בשעת בוקר מוקדמת, אותה אני מכירה טוב מריצות הבוקר המוקדמות, הערנו, ארגנו את כל הכנופיה, ויצאנו אל הדרך. האוטו שלנו גדול ולבן, באוטו שלנו יש מקום לכולם. אז איך זה, תסבירו לי בבקשה, שרק מדברים על הנסיעה – עוד בטרם יצאנו דרך דלת הכניסה – והילדים כבר רבים על מקומות הישיבה?! יש משהו שרואים מפה ולא רואים משם…?
בעודנו ישובים ברכב, קשה שלא להתפעל מכמות הרצים והרוכבים שפוגשים לצידי הדרך. בטח רובכם מכיר את התחושה, הדחף להפסיק את הנסיעה ולהצטרף לחברה שרצים לאיזו חמישייה…
חופש בשבילי…?
כל השבוע הראש כמו מכונה משומנת היטב, המחשבות עוברות ממקום למקום, המשימות מקוטלגות לפי סדרי עדיפויות, שכל הזמן ובהתאם להספקים שלי משתנות. תמיד יש משהו TO DO. לתאם, להזמין, להתקשר, לקבוע, לקחת…לזכור, ולזכור,ולזכור…מפעל שלם שלא נח לרגע.
יש סצנה הזכורה לי טוב מאחד הסרטים של הארי פוטר, סצנה בה הפרופסור דמבלדור אוחז בשרביט, ובעזרתו "מושך" החוצה מהראש מחשבות מיותרות,מעיף אותן לחלל החדר שימתינו שם…עד שיצטרך אותם שוב. ואני…מחפשת את הגלימה, מחפשת בכל החנויות את המקל הזה, שבאמצעותו אפשר להעביר הלאה את כל מה שמיותר כרגע. את כל מה שלא צריך.
המקל הזה, באופן זמני, התחלף בדרך הקסומה דרומה, יש משהו במסלול הזה, שככל שהתרחקנו מהכרך הסואן, והנוף המדברי עטף אותנו מכל כיוון, משהו בתוכי נרגע, משהו שקע. המחשבות על מה שמחכה בעבודה, בבית, עברו למצב המתן. האנרגיות שבמשך השבוע מתועלות לריצה ממקום למקום, לעבודה, לטיפול ולדאגה, קיבלו גוון אחר, שקעו לאט, נרגעו, ואפשרו למשהו בי להירגע.
ריף הדולפינים באילת
מטפסים, שוחים, רוקדים ושרים, מספרים סיפורים, קופצים ונופלים, שוחים וצוללים, רצים ומתחבאים, פוגשים חברים טובים, מכירים אנשים חדשים, מספרים בדיחות וצוחקים…כל כך הרבה צוחקים…וברגע, כל מה שחשבתי שיהיה, כל מה שתכננתי שיקרה פשוט לא קרה.
מצאתי את עצמי חושבת ריצה, חולמת ריצה, מרגישה את מגע הגבעות החוליות במפגש עם הסוליה… אבל עייפה מהקרקס של היממה האחרונה. לא מוצאת את הזמן והכוחות כדי לצאת לריצה.
אין דבר יותר מתסכל מהתחושה הפנימית והרצון לעשות, לצאת לרוץ, וזה פשוט לא מצליח. ואם אתאר את זה דרך עיניו של בן זוגי: "אם הילה לא יוצאת לרוץ פתאום מסתובבת בבית מרוקאית עצבנית". נכון שאתם מבינים אותי?! מצאתם פעם פסיכולוג טוב יותר…?
וזה לא מצליח מהסיבות הכי נכונות. חופשה עם בן הזוג והילדים, שכל השנה תומכים ועוזרים, ועכשיו זה הזמן שלהם.לוקח זמן לקבל את זה, לוקח זמן לכבד את זה. אבל זה הדבר הנכון לעשות. הבנתי שלרוץ לא אצליח בימים הקרובים. אבל…יש דברים שאפשר לשמור במקביל.לחזק במקביל.
וכך, בכל כניסה לים עם הילדים, מצאתי את עצמי, תוך כדי שמירה והתבוננות בהם, מאמנת ומחזקת את הידיים והרגליים בתרגילים שונים. שכיבה על קו החוף, בנקודה בה הגלים נשברים (מקום אותו הילדים כל כך אוהבים), נוצלה לתרגיל סטאטי לחיזוק הבטן תוך כדי השענות על האמות. וכנראה שככה אנו, ברגע שמתמכרים למשהו – מוצאים פתרונות יצירתיים.
התזונה, שבימי החופש היא מוקש לא קטן, גם נזקקה להתייחסות והתאמה. יש כאלו שאומרים שהאוכל הוא חלק בלתי נפרד מהחופשה. נכון, פעם גם אני בתהליך ההכנות לחופשה, הייתי בודקת את מיקומן של המסעדות הטובות בסביבה. לשמחתי, אני מזמן כבר לא חושבת ומרגישה כך, ולמען האמת גם לא מוצאת הצדקה להוצאה כספית כל כך גדולה, בסך הכול על ארוחה (טוב, אצלנו כל הוצאה מתורגמת ישר ל "כמה כיכרות לחם ללא גלוטן יכולנו לקנות בסכום הזה…"). היום האוכל עבורי הוא דלק, המזון הוא אנרגיה לפעולה תקינה של המערכת הזו, העונה לשם הילה.
הסתיימה לה החופשה
וכמו כל דבר טוב שנגמר מהר, הסתיימה לה החופשה. מתגלגלים צפונה, אחרי 5 ימים מופלאים בחברת אנשים וחברים טובים ומיוחדים, שפתחו את ביתם וליבם וארחו אותנו כמו שרק הם יודעים. תמיד נעים לחזור ולבקר במקום שבמשך שנה היה לנו לבית, בשמורת הטבע הזו שנקראת יטבתה, שמצליחה לצעוד קדימה ויחד עם זאת לשמר את ערכי הקיבוץ השיתופי שמשאיר געגוע בלב.
וחוץ מזה מה היה לנו?! 2136 קריאות של "אמא הוא מציק לי!”, 1352 "אמא הוא הרביץ לי!”, 546 "לא בא לי”, 547 "בא לי”, 1453 "אבא תגיד לו!”, 8 שעות של "מתי מגיעים?”, שעתיים שכולם באוטו ישנים (שששש…) 1000 ק"מ, שוקו כשמתעוררים, שוקו כשהולכים, שוקו כששוחים, שוקו כשמשחקים, שוקו רגע לפני שנרדמים. והכי חשוב עוד הרבה חוויות ורגעים מיוחדים.
הגיע הבוקר שאחרי, השעון צלצל 4:30, קפה קטן, 2 תמרים, וזהו… אני יוצאת בחזרה אל הדרך.חוזרת אל עצמי, אל המסלול המוכר, התחושה הממכרת. אל הריצה. 5 ימים, וכל כך התגעגעתי. נזהרת לא למהר. הבוקר לא מותחת את גבול היכולת שלי. מתאוששת ונחה. רצה ריצה קלה מאוד של 40 דקות. מקשיבה למוזיקה, מביטה על צבעי קרני השמש הנזרקים וצובעים בזריחתם את השמים. ומרגישה איך הלב מתמלא, הנשמה שוב קורנת.מרגישה את ההילה שלי צומחת ונרגעת.
חוזרת אל תוכנית הנסיעה. התאוששות ומנוחה.
מתכון לחטיף אנרגיה:
3 ביצים
1/2 כוס סוכר חום/ סוכר דמררה
כוס קמח כוסמין
2 כוסות שיבולת שועל
כוס זרעי צ'יה
כוס זרעי פשתן
חצי כוס תמרים חתוכים לקוביות (עדיף מסוג דקל נור)
חצי כוס שזיפים מיובשים חתוכים
חצי כוס חמוציות
כף קינמון
2 שקיות סוכר וניל
2/4 כוס שמן קנולה
כפית סודה לשתיה
1/4 כוס מים קרים
מערבבים את הביצים, המים, הסוכר והשמן. מוסיפים את שאר המרכיבים ומערבבים לעיסה אחידה.
מסדרים בתבנית גביעי נייר (מנג'טים), בעזרת שתי כפות רטובות ממלאים את הגביעים.
אופים כ 20 דק' בחום בינוני.
לאחר צינון, מאפסנים בכלי סגור, עד שבועיים.
תיהנו!
30.8.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
