"יום יום וליל כל הזמן ,בנתיב אחד ,לא מסומן. יום יום וליל, כל הזמן יחד ולבד לך לעצמי נאמן" (ברית עולם – אהוד מנור)
מאת:הילה לביא
מביטה אל הדמות הנשקפת מולי במראה. אני חזקה. אני יכולה. אני מצליחה.
מצאתי את המסלול שלי.
את האדמה שמאתגרת, מחשלת, ושומרת על זוג רגליי. את הריחות לאורך הדרך שחורטים בי זיכרונות. את התמונות הקטנות, הרגעים הגדולים שנצרבים בדמותי. את ההבנה. ההשלמה. ההכלה. טובלת את העוקץ וממתיקה עם הדבש. מכסה בחום ומשכיבה על מצע חול ים את הדאגות, החששות והפחדים. שוטפת אותם מתוך סערות ליבי אל סערות הים.
חודש אחרון
מרבד דשא ירוק. שמש חמה מאירה מנקה. שוכבת על הגב, נושמת נשימות עמוקות. שואפת אל חלל הבטן מלא ריאות, נושפת באיטיות. עיני סגורות, ידי עוברות מלטפות ומסרקות את קצוות הדשא הרך. מחשבתי שלווה. זו רק אני. רק הילה ונעלי הריצה.
42 שבועות יסתיימו להם בעוד חודש על קו הזינוק. 42 קילומטרים שעכשיו אני כבר נושמת לתוכי. מתכננת. מדמיינת. מטיילת במסלול. מביטה לצדדים. בוחנת את הרצים. שותה. מחייכת. מרימה יד ורגל. מחברת את התנועה. הראש מביט קדימה. העיניים ממוקדות. הלב מלא. הנשמה רגועה. הראש משוחרר. אני שרה את שירי, שרה אל עצמי, ושוב רצה אל עצמי.
עתה המסלול ברור. המסלול מוכר. בעוד חודש המסלול הנוכחי נגמר.
צילום: עופר ביידה
אני הולכת לבית שאן
נקודת המבחן שלי למרחק חצי המרתון הגיעה. שבועיים אחרי תאונת הדרכים. ליבי מלא בחששות, בתקוות. זוהי נקודת מבחן עבורי, עבור הגוף שלי, עבור הראש שלי.
מתרגשת ובקושי ישנה. מבקרת בשירותים כמעט בכל שעה. כל כך רוצה להצליח. לסיים. ולא רק לחצות את קו הסיום, אלא ממש לחייך ובהנאה גדולה.
גרי אקשטיין כתב בשירו: "אין חשמל ואין אפילו מים 'ואין גם אף אחד שמתקן לי ת'גרביים, אבל יש מקום אחר והוא הרבה יותר יפה האוויר נקי וזה ממש שווה זהב, אהה"
גרי, קבל עדכון שנים קדימה, מחבורה שמחה של רצים בכניסה לעמק הירוק והמואר הזה.
השכם בבוקר טיפטופים של רכבים, של אנשים, עדיין סגרירי וקר בחוץ. ברגע השמים מתבהרים והשמש מחממת. החשמל מתחיל לזרום מרץ לרצה, בן החבורות השונות אל הבודדים, עובר לאלו על האופניים וממלא גם את האנשים והילדים הצופים. יש חשמל באוויר. יש חשמל ברגליים. ההתרגשות והשמחה ניכרים בכל פינה.
צילום: צלם הבית
עוד רגע ההזנקה. נזכרת באזהרה, בגוף המתאושש מתאונה. רצה עם שעון אבל לא מבצעת מדידה.
מתמקדת בריצה נוחה, מאוזנת, רגועה. ברצף של תנועות ממושכות. בנחיתה רכה ושקטה. שואפת ונושפת בחדווה.
רצה ריצה נינוחה (מסתבר שיש מושג כזה) בקצב דיבור – מה שנקרא בפי הנשים שביננו "קצב המאפשר החלפת מתכונים".
לא מתוחה. לא לחוצה. מתייחסת לתחרות כריצת אימון חשובה בדרך למטרה הגדולה. מסלול נוח ומישורי, בעמק ירוק בין בריכות הדגים. שרשראות של ילדים פרוסי ידיים לצידי הדרכים. מברכים בשמחה להצלחה והנאה, ואני מביטה בהם ופשוט מוקסמת משמחתם התמימה.
הדאגה לגופי לא מרפה, ומדי פעם משחררת אל המסלול תזכורת חביבה. ואני מייד מיישמת, מתיישרת, מתייצבת, ממשיכה ושומרת.
והנה הגעתי אל העלייה המפורסמת שחוצה את רחובות בית שאן, עם ריחות השבת באוויר והמוזיקה הים תיכונית הנשמעת מתוך הבתים. תושבים רבים שעצרו לרגע את מרוץ יומם ישבו בצידי הדרכים וקיבלו את פנינו במילות עידוד חמות ומציאות כפיים מרימות.
איזה כיף! איזה אנרגיות. אני מרגישה נהדר. הלב מחייך והגוף שר. הידיים והרגליים רוקדים את תנועות הריצה, מלווים ודוחפים קדימה בחדווה ושיתוף פעולה.
צילום: עופר שחורי
קו הסיום כבר באופק, וכבר קשה להסתיר את החיוך על פניי.
מתיישרת. נמתחת. מזדקפת.
נכנסת לשרוול ומביטה על השעון התלוי בצד 2:03. קשה לי לעצור עכשיו את הדמעות. זרם עז שוטף את כולי, דמעות גדולות ומלוחות של שמחה. דמעות הטומנות בחובן את כל השבוע שהיה. מפרקות ומסירות ממני את הכאב והחששות. מלטפות ואומרות "עשית את זה", "היה טוב".
עשיתי את זה. רצתי בקצב שלי. הקשבתי לגוף ותמכתי בו. הוא השיב לי בחזרה. הגב התחתון והצוואר הרגישו בטוחים ולא גרמו לי לתחושת אי נעימות וריצה עם כאבים. ושוב מזכירה לעצמי שהדרך הזו נפלאה על הדבש ועל העוקץ שטומנת בחובה. כן, אני יכולה, וזו כבר לא קלישאה. לא עוד משפט לעוס ושחוק שנאמר בנימה צינית בקרב בני המשפחה.
כן, אני יכולה. כי אני רוצה. כי אני מאמינה. כי אני שלמה.
והסיום כל כך חגיגי, והריצה כל כך טובה שמשילה את בגדי וקופצת אל הסחנה לשטוף מעלי את שארית הדמעות וסימני הזיעה.
מחליטה מיד לשוב בשנה הבאה, ואולי אפילו להפוך את זה למסורת קבועה.
ברית העולם שבינו לבינה
הברית שלי עם מסלול הריצה
הזמן עוצר מלכת על הרגבים החשופים
הדופק עולה ומחזק את הנשמה הפצועה
היד אל הרגל מושטת בסינרגיה מופלאה
נושמת לתוכי את השקט והשלווה
מסדרת את מגירות ליבי
מנקה את האבק מהחדרים האחוריים
חושפת את היפה והנפלא
מאירה בקרני השמש אותי. את הילה.
18.12.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
