משהו נפלא התרחש בנמל תל אביב בשבת השלישית של חודש ניסן. עת אביב הגיע, רגע לפני ליל הסדר, אירוע מיוחד נולד ופרח – מרתון בוטיק. מסלול שנתפר באופן אישי. הציע מספר רב של תחנות שעוצבו ומולאו בטוב טעם ובנדיבות, מסלול עם נשמה
מאת:הילה לביא; צילומים: עומר מנוס "צלם הבית"
לא חולקו כאן פרסים כספיים. הבוקר הגיעו לרוץ חבורה מיוחדת של רצים. מי שהגיע, הגיע לרוץ.
חלקם הגיעו כדי להגשים חלום, חלקם כדי לשפר תוצאה, חלקם בשביל הדרך וההנאה.
אנשים איכותיים המחדדים ומעצימים עבור כולנו את ההנאה שבריצה.
היה לי ברור עוד ברגעים הראשונים בהם התחילו לרקום את חלום מרתון הישראמן, שאני מעוניינת לקחת חלק בעשייה. להיות חלק מהחוויה, לתרום ככל שאוכל להצלחת האירוע הזה.
לאחר שניתן האור הירוק, גייסתי לצידי מספר חברים קרובים, שאנצל את הבמה המיוחדת הזו להודות להם על שהשכימו קום והצטרפו אלי לשמח את הרצים ולחגוג איתם את ניצחונם. ענת חיימוב, דרור כמון, קרן הרץ, אראל כפיף, איילת טל – פשוט ת ו ד ה. בלעדיכם זה לא היה אותו הדבר.
דמדומים של בוקר, רחבת החנייה מתמלאת אט אט בראשוני הרצים. מרחק הליכה קצר אל נקודת הזינוק.
בעודי פוסעת על הגשר המפריד בין היום שהיה לחדש שמתעורר ברגעים המיוחדים האלו, התרגשות אוחזת בי. הגעתי היום במיוחד בשביל הרצים. חבריי לדרך שעבור חלקם, הבוקר הזה יחיד ומיוחד. הבוקר כולם יחצו לראשונה את קו הסיום של מרתון ישראמן. הניצן החדש שהפציע בלוח התחרויות השנה.
בבוקר המרגש הזה, שעריו של הסופר הענק היו סגורים. אותו אחד אותו אנו פוקדים מדי עונה, זה המציע לנו מספר מסלולים. אותו האנגר גדול המיוחסת לו המולת המשתתפים. זה המלווה בהפנינג ענק, עם שלל מוצרים על המדף, שלל צבעים וניחוחות, מגוון רחב של קונים.
לא הבוקר. הבוקר משהו אחר. קטן, צנוע, מקורי, מיוחד.
עוברת בין הרצים המתכוננים לדרך. מצליחה להזדהות עם החשש שמלווה אותם, מזהה את ההתרגשות, את הציפייה.
יובל מזמין את הרצים לקו הזינוק, שלט קטן ומזמין על עמוד תאורה – "זינוק".
בלי הדי פיצוצים, בלי תחושת דוחק ועומס.
"זינוק". יוצאים לדרך.
חבריי ואני מתמקדים תחילה בנקודת חלוקת הצמידים. הרוח מנשבת קרירה. אני נזכרת במרתון טבריה, בקטע הדרך חזרה מעין גב לצמח. ליבי עם הרצים. 4 סיבובים כאלו. רק שבטעות חוני לא יעשה את עבודתו נאמנה והשמים ייפתחו מעלינו בשמחה וצהלה.
ראשוני הרצים מגיעים לנקודת החלוקה. תחילה בטפטופים. דבוקות קטנות. אפשר ממש לדבר איתם. לחבק אותם במילים. אנחנו מוחאים לכולם כפיים, מקבלים את פניהם בקריאות שמחה.
אני מתקדמת ונעצרת ליד עמדת הרישום. הצוות שישב בה וחלק מתפקידו היה לרשום את מספר הסיבובים לרץ, הציע לומר לי בכל פעם את שמו של הרץ המתקרב. אימצתי בשתי ידי.
ומאותו רגע, כל רצה ורץ שהגיעו אל נקודת החלוקה זכו מאיתנו לפנייה אישית בשמם, עידוד מסיבי ומחיאות כפיים.
הרגשתי שבעצם הפניה אליהם בשמם, הפכתי לחלק מהדרך שלהם. התרגשתי בשבילם. הרגשתי אותם.
פניהם המופתעות והשמחות עת שמעו את שמם, השיבו לנו בחזרה חיבוק ותודה ענקית.
אדום, לבן, ירוק. חלק מהרצים כבר נמצאים בעיצומו של הסיבוב הרביעי, חלקם התחילו את השלישי.
מתארגנים במתחם הסיום.
מביטה בשעון 2:30 כבר עברו. עוד מעט כמעט והמתחם השומם יתמלא בדמעות של שמחה, דמעות של אושר. בבני משפחה וחברים.
ואז נולד לו היום הזה.
הזכות הנדירה שניתנה לנו הבוקר, להיות בצד השני. בצד שמקבל, שמחבק, שעוטף.
עמדנו שם, נרגשים ומצפים לרצים. מקבלים כל אחד שמגיע באהבה, עוטפים בשמיכה ומעניקים בגאווה את מדליית סיום הריצה.
ברגע התעורר המתחם. התמלא באנשים, בצחוקם של בני המשפחה, בדמעות, במחיאות כפיים.
כל אחד מכם שחצה את קו הסיום היה חלק מאתנו. ההתרגשות שלכם הייתה שלנו, אלופות ואלופים.
ועכשיו הגיע גם תורנו, המתנדבים להגיד לכל הרצים תודה.
על שאפשרתם לנו להיות חלק מהדרך שלכם. להיות שם ולעודד אתכם.
החוויה ענקית היא ומשותפת לכולנו.
שאפו ענק לצוות שקם ועשה. החליט לקיים וביצע.
ואולי, יותר מהכול, הוכיח לכולנו שדברים טובים באים במנות קטנות שמשאירות אצל כולנו כזה טעם של עוד…אנחנו כבר בודקים בלוח השנה ומחפשים את התאריך של מרתון הבוטיק הבא!
חג אביב שמח ופסח כשר,
הילה
25.3.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
