שוב נועלת את נעלי הריצה ורצה אל עצמי על מסלול שלא נגמר. המקטע הנוכחי מגיע אל שיאו ואיתו מתרחק קו האופק. השבילים צבועים, מברכים, יפים, מכילים, משלימים. לא רוצה שייגמר. רוצה שיימשך. רוצה שיישאר
מאת:הילה לביא
ארוכה הדרך ונפלאה היא. המסלול בו בחרתי מאתגר. מחשל, מעצב, מחטב. הדרך עצובה. הדרך מרגשת. הדרך כואבת. הדרך שמחה. הדרך נעימה.
רצה ובוכה
רצה וצוחקת
רצה עייפה
אבל רצה. ממשיכה.
|
בדרך קוטפת אנרגיות חדשות. מלקטת קרניים של תחושת סיפוק והנאה. אוספת חופן בטחון עצמי ותחושת העצמה.
מכשולים
גבוהים ונמוכים מעליהם דילגתי.(לא תמיד בקלילות האופיינית לי) הספק שקינן בי ואותו ביטלתי. פציעות קטנות מהן התאוששתי והתחזקתי. מפלסת את דרכי הארוכה בין עיניים מדברות. עיניים בוחנות. עיניים בודקות. עיניים ביקורתיות. עיניים צרות.
אבל רצה. מצליחה. ממשיכה. מחייכת ושלמה. מביטה באהבה על הדרך המופלאה.
והלב
מתמלא. השריר מתכווץ ומתרחב. כל פעימה משחררת כוחות חדשים הזורמים ועוטפים בחמימות כל חלק בגוף. הגוף חזק. מקבל באהבה את העומסים. מפנה בכל פעם עוד פינה קטנה לאתגרים החדשים.
|
 |
ממשיכה לרוץ, וכבר לא לבד. ממשיכה לרוץ את שירת חיי – ובכל יום מגלה ומקבלת באהבה, את המסלול שנשאר מהיום שעבר.
וכשהשמש שוקעת, מביטה בחיוכה של הלביאה שבהילה האדומה. חיוך קטן סמוק, מתרגש, ומלא בגאווה.
הלב מלא והנשמה שלווה.
אני. הילה לביא. בת 36. בחורה מבית טוב עם שורשים עמוקים בצפון אפריקה. אימא לשגיא בן ה-12, עידו בן ה10, ונעמה ודניאל בני ה6. מנהלת משרד בבוקר. מדריכת ריצה בערב.
גם אני, בדיוק כמוך, כמו כל בחורה אחרת, אישה אחרת, אמא אחרת. קמה בבוקר לילדי.מארגנת, מסדרת, מחבקת ונפרדת. יוצאת לעוד יום עבודה (במשרד הכי טוב בארץ). חוזרת לארגוני הערב, הכנת שיעורים, משחק אחד או שניים, כביסות, ארוחת ערב, סיפור לילה טוב, נשיקה…ועוד יום עבר. בקושי מצליחה לפעמים להכניס אימון אירובי אחד או שניים בשבוע.
צילום: רפי כחלון
ועוד יום עובר. ועוד שבוע. ועוד חודש. ועוד שנה. כבר אין טיטולים בבית וגם לא בקבוקים. שנת הלילה רציפה ולא מופרעת. הקריאה "אמא" כבר לא מפלחת את האוויר עם או בלי סיבה.
אפשר לנשום. לנשום למרחקים ארוכים יותר. להביט במראה ולהחליט שעכשיו… גם בשבילי.
המקום שלי
כמו רבות ורבים כמוני זה התחיל בצעידה יומיומית והתגבר לכדי ריצה.
תחרות אחת למרחק של 10 ק"מ והתמכרתי. אז המשכתי וטיפסתי.
לפני שנה החלטתי לעשות מעשה. להציב מטרה. מטרה ראויה. כזו שתמלא אותי בכוחות חדשים. כזו שבתוך גידול הילדים תזכיר לי שיש גם מקום וביטוי לאני האישי בשגרת החיים.
התחייבתי לעצמי שבתאריך 10.1.2013 אעמוד על קו הזינוק בטבריה.
מה שלא הבנתי אז הוא שהתחייבתי להשכמות המוקדמות כשקר ואפילו כשקפוא. לשגרת האימונים שנכנסה לחלק בלתי נפרד מהשבוע שלי. לסופי השבוע שהוקדשו לריצות הנפח. לתרגילי הליבה שתפסו חלק גדול מהיום שלי. לשינוי בהרגלי התזונה. חס וחלילה, אני לא מקטרת. הכי כיף פסטה. ופסטה עם רוטב עגבניות. ופסטה עם שמן זית. ופסטה עם סלט. ופסטה עם רצועות עוף. ופסטה עם שום, ופסטה עם פסטה. ואם נגמרה הפסטה? מה הבעיה? לחם עם קוטג'.
התאמנתי לבד. קראתי קצת, למדתי קצת, שמעתי קצת, ראיתי קצת. אי אפשר להגיע לתוצאות ולמרחקים בלי תמיכה. בלי לווי מקצועי. בלי יד מכוונת. זה מתכון בטוח לשחיקה או פציעה.
הצטרפתי לקבוצה ומצאתי עוד משפחה. כזו שתומכת ומלווה. חברים נהדרים השותפים לחוויות, לכשלונות ולהישגים. שותפים לתחושות. לתסכולים. למכשולים.
התחלתי להתאמן בצורה מסודרת ומדודה. לפי תוכנית אימונים שהותאמה (על ידי ליאור מאמני המקצועי הראוי להערצה) לסדר היום והשבוע האינטנסיבי שלי. 4 אימונים שבועיים שגם אם בהתחלה היה לי ספק, הביאו אותי היום, שבוע לפני, מוכנה לריצה.
את הדברים שלא היו כתובים בשום מקום למדתי בדרך הקשה. מדיטציה ותחושת ריחוף שהגיעו תמיד אחרי שעתיים של ריצה.
תחושה חדה ששתי רגלי מתחממות עד כדי שריפה, החום הרב מטפס למעלה ככל שהדקות עוברות וגורם לנשמה להגיע למצב של רתיחה מה שאיפשר בדקות הרבות של הריצה לאחר מכן שחרור של אדי מחשבות, אדי אכזבות, אדי רצונות.
ועד שהריצה הסתיימה לה, הצלחתי לעשות סדר בראש. להעמיד דברים על דיוקם. להחליט על צעדיי בהמשך.
לא פעם הגעתי לקו הסיום בוכה בכי תמרורים. מנקה. מקנחת ומשליכה לפח.
וזו הריצה עבורי. המשמעות העמוקה שלה. ככל שהדרך ארוכה יותר. ככל שהדקות מתארכות להן. אני מתקלפת ומתחדשת.
שום קיר לא יעצור אותי
שבוע אחרון. עדיין לא מאמינה. אני מסוגלת לרוץ 42.2 ק"מ. ההישג אליו הגעתי היום עצום. וגם קיר מבטון מזויין לא יעצור אותי בדרך לקו הסיום. אני ממוקדת. אני חדה ולא פחות חשוב אוהבת את הדרך ולא חושבת על התוצאה.
במבט לאחור מבינה שכל אחת שרוצה יכולה. צריך רק לרצות. זו מתנה ששווה להשקיע כדי לקבלה.
צריך לבחור ולהביט על החיים דרך שתי זגוגיות אופטימיות. חונכתי שלכל דבר שנקרה בדרכי ,לטוב ולרע ,יש סיבה. מי שנכנס לחיים גם אם לרגע, בא להעניק או לקחת משהו קטן להמשך. הקבלה והנתינה מבורכים הם. חשוב ללמוד מהטעויות וההצלחות של העבר כדי לשפר את העתיד.
וגם אם את אמא, גם אם את עובדת במשרה מלאה, גם אם ביתך מלא בצחוקם של ילדים. קחי בשבילך. תעשי לעצמך ולא רק לביתך.
אז קדימה…לא חשוב הגיל, לא חשוב המשקל וגם לא המיקום הגאוגרפי. גם אם לחמישה ק"מ וגם אם לחמישים. אין משמעות למרחק אין משמעות לזמן.
צריך לאהוב ולהתענג מהדרך. לסמן מטרות קטנות ולהשתכר מהאדרנלין שבהשגתן.
סופרת את הימים לאחור ומתרגשת.
שוכבת במיטה, מדמיינת את קו הסיום ונרדמת רגועה.
זה שלי. של הילה.
3.1.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
