סוף נובמבר. הימים כבר קרים, הלילות מקפיאים. השמים משתנים מיום ליום. זורחים מחומה של השמש בצבעים עזים, צבעים חזקים. משחירים ומאפירים ברגע,עת מפציע מעיל הגשם ורוחו הקרה. התחזית תזזיתית, משתנה, לא קבועה.חם, קר, גשם, רוח, שמש, בוץ…והריח…אחחח…איזה ריח משכר!
מאת:הילה לביא
סוקרת את תכנית האימונים, ובמקביל לה גם את התחזית השבועית. מבינה שאת ריצת הנפח השבועית שלי כנראה שאצטרך לעשות ביום סוער במיוחד. מתכננת כבר בתחילת השבוע את המסלול שיתאים ליום שכזה. קופצת על הצעתה של חברתי הטובה מור ללוות אותי עם אופניים. וזהו. סגור.
יום שישי גשום וקר במיוחד הגיע. מור מגיעה לאסוף אותי מקיבוצי, אנחנו מעמיסות כשגשם שוטף אותנו, וחבר קיבוץ שעובר לידנו מעיר: "יוצאות ביום כזה!? יורד גשם!" ואני עונה בלי לחשוב אפילו שאחטוף את זה בזרם עז חזרה: "זה רק מים!".
ככל שאנחנו מתקרבות לת"א השמיים נהיים אפורים יותר, מעוננים יותר, טיפות גדולות של גשם. ברק גדול אחד משבית את הרמזורים ובן רגע פקקים ארוכים. מזדחלות לאיטנו עד למציאת מקום חנייה בנמל. מביטות לשעון ותוהות איך נסיעה שהייתה אמורה לקחת חצי שעה, התארכה לה ליותר משעה.
והזמנים כל כך חשובים, ביחוד ביום שישי שצריך לשוב בזמן לילדים. אז במקום להתחיל בתשע את הריצה, התחלנו אותה באיחור אופנתי של מעל לשעה. מתארגנות בזריזות ויוצאות אל הדרך.
ריצה רטובה
הגשם ממשיך לרדת והרוחות על קו החוף חזקות וקרות יותר. מתחילה את הריצה מהנמל, שבאופן חריג ריק מאדם לכיוון דרום, יפו באופק. מתכננת לרוץ 5 ק"מ הלוך, לשוב לנמל ודרך פארק הירקון עוד8 ק"מ מזרחה לרמת גן. לא עברו חמש דקות וכבר רטובה לגמרי. פעם ראשונה שרצה בגשם כל כך חזק ומבינה את יתרונם ותרומתם של הבגדים והכובע המותאמים לכך.
מגלה בשמחה שאני לא המטורפת היחידה. שמחה לפגוש בדרך רצים רבים ומחוייכים כל כך, המברכים אותי לשלום.
נהנית מהים המשתלב בצבעיו עם השמיים הסגריריים, מוקסמת ממפגש הגשם עם הגלים, מצבעי החול הרטוב והמים הזורמים דרכו לים, מחוף הים הריק מאדם, מביטה בטיפות הצבע של המטריות בצידי הדרך,ממשיכה מקשיבה לצליל תיפוף נעלי על המסלול הרטוב והנקי.
רצה נקיה, לוקחת לגימה ועוד שאיפה מהאוויר הצלול כל כך הנקי כל כך בתוך העיר הסואנת הזו.
ליווי רכוב ומושר
מנשקת לשלום ליפו הלבנה ומסתובבת חזרה והפעם מתחזקת בעליה. כבר עברה שעה 11 ק"מ נפלאים מאחורי. ונדמה שרק עכשיו התחלתי.
לצידי רוכבת כל הזמן מור, חייכנית
ועליזה, שרה ומבדרת אותי ללא הפסקה. מבצעת קאוורים נועזים לפלייליסט של
גלגל"צ, מפזזת ברינה את כל שירי הילדות שלנו שמזמן כבר נזרקו לפינה. אם
הראש קצת נופל נשמעת שריקה, ובתזמון מושלם היא את המים והג'לים מוציאה.
ממשיכה בריצה, כבר כל כך רטובה שמחליטה להחליף חולצה. החלטה נבונה, שאפשרה לי להמשיך בחדווה. מביטה בשעון – שעתיים עברו, הקצב יציב, ללא נפילות, ללא מעידות, כבר 20 ק"מ מאחורי והתחושה נפלאה. הריצה טובה. ריצה מרגיעה. ועכשיו כבר נמצאת בדרך חזרה.תמיד כאשר המסלול ידוע מראש, והסוף נראה קרוב, פתאום הכול קל יותר, מהיר יותר.
מתמקדת בתנועות הידיים והרגליים, מרימה את הראש ומחייכת קדימה.
שומעת את מור שרה לי "להרים רגליים, מאמץ אחרון לפני…" מחייכת כל כך, איזו שמחה בלב, על חברתי הטובה, על הריצה הנפלאה.
כבר רואה את הנמל, קרובה לגשר המעבר, ומורי בשלה,
שרה את שירה "מי שטוב לו ושמח…" ואני מוחאת כפיים, עוד רגע זה נגמר, והיה כל כך נהדר.
|
 |
השעון נעצר. 2:30 ש' 25.700 ק"מ. צעקת אושר ענקית לשמיים. לא כי סיימתי – כי אני מסוגלת להמשיך. לראשונה מסיימת ריצה בתחושה של עוד. מלאה באנרגיות. ללא כאבים. וזה ההישג הגדול עבורי בריצה הזו.
וכמו בסרטים, בדיוק שהסתיימה לה הריצה, השמש הפציעה וחיממה. מתייבשות ומתיישבות להתחמם עם כוס קפה וארוחה קלה, וממהרות לשוב הביתה לארגוני שבת המלכה.
מודה. מוכנה להתחיל כל סופשבוע עם תחושה כזו של סיפוק והנאה. כזו שמגיעה אחרי עבודה קשה.
שבוע אימונים חדש מתחיל
הכול מתוכנן וידוע מראש. כמעט הכול.
תכנית המרתון שלי היא לא רק תוכנית אימונים וריצה, היא תכנית מאוד מדויקת של תזונה, תוספים וויטמינים לפי צו השעה. שעות מנוחה וטיפולי פיזיותרפיה והרפיה. כל כך משתדלת. כל כך דואגת לעשות הכול כדי לא להיפצע… והנה זה קרה. לא בשליטתי. לא באשמתי. ותחושת התסכול פשוט לא מרפה.
יום שני, 26 לחודש ביומן, מסיימת את עבודתי ומתחילה את מסלול הנסיעה הביתה. 15:50, בום גדול ומכה כואבת וחזקה. ילדה נחמדת שנוהגת וגם מסמסת, בעצמה רבה ברכבי נכנסה והשאירה אותי רועדת והמומה.
תמיד יש פעם ראשונה. וזו הגיעה בהפתעה ובעוצמה רבה. מחליפה פרטים ומתפנה, וכל הדרך הראש חושב, הלב בוכה, הגוף דואב והנשמה שותקת. פתאום שום דבר כבר לא נראה חשוב. רק רוצה שהכאב יפסיק, רק רוצה שתחושת אי הנעימות בפרקים תעבור. רק רוצה להניח את הראש ולישון.
אבחנה מפחידה
מתקבלת בזריזות בחדר המיון, נמדדת, נבדקת, מצטלמת. תחילה אבחנה מבהילה. חשש לשבר בחוליה צווארית c3. אבל עדיין אין החלטה ברורה. וכאילו שלא די לי עם מזל הביש ליום אחד, החשמל במכון הCT נפל ואבחנה מדויקת לקבל לא ניתן.
לאחר התייעצות של המומחים והבכירים ביותר, משתחררת הביתה למנוחה.
חוזרת למחרת ומבצעת את הבדיקה שנדחתה. התשובה שמתקבלת טובה, אין שבר ואת מה שראו, רק עם הזמן נדע בדיוק מה.
זהו. משתחררת בשמחה. והתרופה – מנוחה.
מנוחה?! יש חיה כזו???
כל הגוף כואב, עייף, מותש. נכנסת למיטה ולא מצליחה לקום. זה הקול שמדבר עכשיו ואני לא רק שומעת אלא גם מקשיבה. הגוף שלי צועק לי די. Stop עכשיו הזמן שלי לבחור.
מנוחה כפויה
לא רגילה להיות בחוסר מעש, לא לרביצה מול הטלוויזיה ולא לשינה ארוכה. לא רגילה לימים ללא תנועה, ללא ריצה. והנה עכשיו זה נכפה עלי ואין לי אפשרות בחירה.
רק אלו שהריצה היא דרכם יזדהו איתי עכשיו, ובעצמה. כי איך, איך? איך אני יכולה להסביר לחברי ולבני המשפחה, שאפילו שכל כך כואב לי ואני עייפה, הדבר שאני הכי צריכה עכשיו זה את מסלול הריצה. לצאת לאיזה שעה, לפרק ולהתפרק טוב, טוב. להשאיר שם את כל הרגשות, לנקות את הנשמה ולחזור ולהתחיל את תקופת המנוחה.
יומיים לאחר התאונה, כבר מתעוררת לבוקר חדש. מבינה את ערכם של אימוני הכוח והחיזוק של התקופה האחרונה.
הגוף שלי (חמסה חמסה שום בצל) היה מספיק חזק כדי להכיל את הזעזוע והטראומה שחווה. כואב אבל פחות, וחוזרת לשגרה כמעט מלאה. כמעט?! כי איך תהיה מלאה איך תוכל להיות שלמה ללא שתשובץ בתוכה גם המשבצת של אימוני הריצה.
חלפו שלשה ימים, מתאוששת פשוט נפלא. האנרגיות חוזרות, הכאב נסבל ולא מפריע לתנועות הגוף.
הרופאה בודקת ומאשרת שכבר בשבת אוכל לשוב ולהתאמן בהדרגה.
חוזרת קצת אחורה ומתחילה בריצה קלה.
מתחילה מחדש
מודיעה מיד לליאור (המאמן שלי, שבורך באינטליגנציה רגשית וקריאת המפה) את הבשורה,ושצריך עכשיו לטרוף את כל הקלפים מחדש, לתכנן ולהתאים תוכנית המשך מבלי לשכוח את הטראומה שהגוף עבר.
בתוך תוכנית האימונים העמוסה, זכיתי ולא מבחירה, בכמה ימים מיוחדים של מנוחה. פתאום יש לי כל כך הרבה זמן. הרבה משבצות ריקות בתוך היום שלי.
ומבינה עכשיו עד כמה תוכנית האימונים שלי אינטנסיבית ומעמיסה.
שמחה שבחרתי בה עכשיו. שמחה שזו הדרך והיא לא עוברת בצורה חלקה. כל מהמורה כזו, כל שריטה, כל פצע שנפתח. עוזר לי לעצור דקה. לחשוב. להתבונן פנימה. להבין מדוע הדברים קורים בזמן המדויק. לאסוף כוחות חדשים , להתרומם, לחייך ולהמשיך הלאה.
לומדת כל פעם מחדש שלמרות שהגוף נפגע, המורל נשאר והתחזק. וכל עוד הראש שלי במקום הנכון, כל זמן שהאנרגיות מתועלות במסלול הנכון, הכול אפשרי.
והדרך הזו עד קו הזינוק בטבריה כל כך מהנה, כל כך טובה לי, שאת כל מה שהיא מזמנת לי בדרכה אני מקבלת בברכה, מתמודדת וממשיכה.
שבוע חדש בפתח.השמש זורחת ומחממת. האנרגיות צומחות ועולות. תוכנית האימונים משתנה, אבל ממשיכה.
יוצאת בשבת לחצי שעה ריצה קלה, מקשיבה לגוף, ערנית לסימנים, חושיי מחודדים, מריחים שומעים, מקשיבים. הריצה עוברת בנחת, אף שריר לא צועק, שום מפרק לא כואב. נצמדת לשעון ועוצרת אחרי חצי שעה, למרות שבתחושה רוצה להמשיך את הקצב, להאריך את הריצה.
מסיימת את הריצה בתחושה טובה, הגוף לא אכזב ואני מלאה באנרגיות חדשות מחזקות להמשך.
מעדכנת בשמחה רבה את ליאור וחוזרת לשגרה. חוזרת לאימונים. ממשיכה להקפיד על מנוחה ותזונה.
יום שישי כבר מתקרב, ההתרגשות מתחילה. חצי מרתון עמק המעיינות בפתחי. תחרות שהמתנתי לה זמן רב. עוד נקודת ציון בדרך. מקבלת בהבנה שהפעם התחרות תהיה שונה, איטית יותר, זהירה, מחושבת ומדודה. עדיין מתאוששת. עדיין מתחזקת. הגוף עבר ניעור והראש למד עוד שיעור.
טבריה עדיין באופק.
זוכרת שהדרך היא המטרה הנפלאה ולא התוצאה.
שבוע גשום ומיוחד. דצמבר כבר כאן. וכשהגוף כואב, אין כמו מרק עוף אמיתי לשחרור כל הצ'אקרות. Pure אנטיביוטיקה לגוף ולנשמה.
מגישה באהבה את המתכון שלי לגרסה של הדודה הפולנייה:
מרק עוף
עוף שלם מס' 2
4 גרונות הודו
סיר עמוק גדול
2 כפות מלח
כף פלפל שחור
כפית כמון
כפית קינמון
2 בצלים
ראש שום
סלרי
כוסברה
שורש פטרוזיליה
פטרוזליה (עלים)
כרוב לבן
4 גזרים
4 קישואים
רבע דלעת
אופן ההכנה:
חותכים לקוביות את כל הירקות.
מטגנים את הבצל והשום עד הזהבה. מוסיפים את העוף הנקי והגרונות. מערבבים יחד כעשר דקות. מוסיפים את כל העלים הקצוצים, שורש הפטרוזיליה והכרוב הקצוץ. מערבבים יחד עוד כ5 דקות ומכסים במים.
לאחר שהמים רותחים, מוסיפים את שאר הירקות, מכסים במים ומביאים שוב לרתיחה.
מוסיפים את התבלינים וממשיכים לבשל עוד כשעה וחצי על אש נמוכה.
מוציאים בזהירות את העוף והגרונות שלא יתפרקו.מבשלים עוד כחצי שעה.
ובתאבון.
שבוע נפלא, הילה
4.12.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
