קשה לקום בבוקר, לפקוח את העיניים, והמיטה חמה , וחושך בחוץ. אני בכוח מתמתחת, את הכרית זונחת, והשמיכה צונחת… זהו. אני בחוץ. במסדרון, על קצות האצבעות…מתלבשת, מחממת מים לקפה, נועלת נעליים. הבית שקט. הבית ישן. רגעים קסומים של בוקר שמתעורר. השקט המיוחד רק לו
מאת:הילה לביא
אני רצה לבד. כשרצים לבד, זה קשה שבעתיים. חסרה התמיכה, חסרה התחושה שמישהו מחכה לך מחוץ לדלת. משהו שימשוך אותי לצאת. משהו אחר, נעים יותר, חברתי יותר. משהו שהוא לא רק המטרה. בימים כאלה, הריצה עצמה היא אתגר נוסף בדרך.
עד שנכנס בי הג'וק הזה לרוץ מרתון, נהניתי לרוץ עם חברי קבוצת הריצה בקיבוצי, ועם חברתי הטובה ג'נט שמלווה אותי כבר דרך ארוכה באימונים ובתחרויות. עם הזמן אני המשכתי בחיפוש אחרי האתגר הבא, בעוד הם הסתפקו בריצה החברתית עד למרחק של 10 ק"מ. היום אני מדריכה אותם באהבה והנאה רבה פעמים בשבוע, כאשר חלקם עוברים מהליכה לריצה ועבור החלק השני היעד הבא שסימנו הוא מרוץ הלילה של נייקי בתל אביב.
התרגלתי לרוץ עם החבר'ה, השיחות הקלות לאורך הדרך, הדאגה, והשיתוף. פתאום לרוץ לבד זו משימה בפני עצמה. לא תמיד זה כך. יש ימים שאני מחפשת את הריצה לבד, את השעות הנקיות שלי עם עצמי, את החיבור אל כל תנועה ונשימה. היום יש יותר ימים בהם אני מחפשת מישהו לרוץ איתו. מחפשת שיאתגרו אותי, שימשכו אותי, שיהיו לצידי על המסלול.
לפני מספר שבועות סיימתי קורס מדריכי ריצה בוינגייט. חברתי מהקורס חגית, הזמינה אותי להצטרף לריצות השבת של הקבוצה שלה, קבוצת RUN4IT המתאמנת בעמק חפר.
השכמתי קום בשבת בבוקר, והתייצבתי בשעה 5:30 בקיבוץ מעברות. פגשתי בחבורה של כ- 35 רצים ורצות, נשים וגברים, מגילאי ה- 20 ועד 80. כזו סינרגיה, כזו עצמה, מיד היה לי ברור שמדובר בקבוצה מיוחדת במינה.
לאחר שקיבלנו הסבר מפורט על תווי המסלול שסומן בקפידה על ידם ערב קודם, מבלי לשכוח תחנות מים, להם דאגו עוד יותר השכם מאיתנו בבוקר…יצאנו לריצה משותפת על הגדה המזרחית של נחל אלכסנדר, כל אחד לפי תוכנית האימונים שלו, כל אחד בקצב שלו, ועדיין ביחד.
שבת ראשונה של ריצת נפח קבוצתית. היעד האישי שלי 15 ק"מ.
מהר מאוד מצאתי חברים לריצה, במקום חדש, בשביל שהיה חדש לי, לאורך הפרדסים ושדות הכותנה, בשעת בוקר נקייה כל כך מריח אגזוזים, בה צבעי השמים משנים את גוונם ככל שהשעה מתקדמת, מחשכת הליל, לדמדומים ראשונים של בוקר, משחור, לאפור, לכחול, לצהוב… קרניים ראשונות כתומות ואדומות. חבורה של רצים על דרך הכורכר הלבנה.
וכשהדרך פורסת את שתי ידיה, ומקבלת באהבה את הרצים בשבילה, שמים לב לכל פרט ממתנתה. צבע המים, חיות הבר, הטל על העלים, הפרחים הזוקפים ראשם. נושמים פנימה את ריחות השדה, ממלאים את הריאות הורידים והעורקים באנרגיות נקיות, אנרגיות טהורות ליום שבדרך. וכשנגמר המסלול, מגיעים לשטח ההתכנסות, שהפך בינתיים לשטח הפריסה…
אין דרך נהדרת יותר לסיום ריצה שכזו מאשר מפגש קולינרי חברתי וטעים. רגע לפני מרוץ היום שבפתח, לעצור שניה למפגש חברתי לא מחייב, להתאושש מהריצה בדרך טעימה ונעימה. ומאז אני איתם. פעם בשבועיים מתייצבת בשמחה(עם הלחמניות והלבנה) לפגוש את כל החבורה המקסימה. לאחרונה בעלי (שעד עתה רץ עד 10 ק"מ בלבד) החל להצטרף לריצות השבת הארוכות, אמנם הוא עדיין לא ממשיך איתי לאותם המרחקים, אבל מי יודע?! אולי בסוף גם הוא, מבלי שהתכוון בכלל, ירוץ את המרתון לצידי.
באחד ממפגשי הריצה, פנה אלי אחד ממאמני הקבוצה, ליאור, ובדרכו השקטה והנעימה, , התעניין בריצה שהייתה לי, בתוכניות להמשך הדרך, ואז פשוט אמר: "אני רוצה לאמן אותך". הופתעתי תחילה מהפנייה, מהמחשבה, מהנכונות. אך ככל שהשיחה התקדמה, הבנתי שלהצעה כזו אני לא יכולה לסרב.
תוכנית האימונים שלי עד המפגש איתו, הייתה מורכבת משישה אימונים שבועיים. כל הפאזל השבועי שלי הותאם לכך.התוכנית התבססה בעיקר על ריצות נפח ופחות על אימוני כוח ואיכות. היום אני מבינה שהיו בתוכנית שלי הרבה קלפים מיותרים. כאלו שמעמיסים ושוחקים, כאלה שלא מתאימים.
וזה מה שנהדר כל כך בדרך הזו, לא חשוב מה אני יודעת, או יותר מדויק חושבת שאני יודעת, לא משנה מה אחרים אומרים, לא באמת קריטי איזה ספר או מאמר קראתי,והאם בכלל חשוב עם מי התייעצתי…? הדרך יכולה להשתנות ברגע. מספיק שלמסלול שלי נכנסת גישה אחרת, זווית ראיה שונה עליה טרם חשבתי. וכל הקלפים נטרפים מחדש וזה מרגש. כי לפתע פתאום המשחק נכתב מהתחלה. מבוסס על חוקי המשחק הקודמים, על הניצחונות הקטנים שהושגו בו, אבל עדיין…חדש. חדש ומרגש לא פחות. וכשאני חושבת על זה, הסיפור שלי הוא בעצם הסיפור של הדרך שלי עד לקו הזינוק בינואר.
שישי בבוקר נפגשנו לקפה בביתי, בן הסירים וריחות השבת. התבוננו שוב, הפעם יחד על השבוע שלי, על המשימות, על המחויבויות. ליאור ישב ורשם, ורשם, ורשם, ורשם… לא פספס אף מילה, אף שורה. אף מטלה, כל משימה. התייחס לכל מילה שיצאה. הסביר במקצועיות רבה על התהליך, על הדרך, על המשקל הנכון של הדברים, היכן חשוב להשקיע עכשיו…במה להשקיע מאוחר יותר. ואני, ישבתי מולו, התפעלתי מהאדם שבו, מהשקט, מהמקצועיות, מהניסיון, ובעיקר מיכולת הנתינה והרצון לעזור, לתמוך ולהדריך.
קיבלתי תוכנית אימונים חדשה. ארבעה ימי אימונים המותאמים לי, יומיים בהם אני מדריכה את הקבוצה בקיבוצי שלא נחשבים כחלק מתוכנית האימונים, ויום מנוחה. תוכנית מאוד נוחה. כזו שמאפשרת לי להתחזק ולבנות את הגוף בצורה מבוקרת ונכונה, והכי חשוב, תוכנית תחת הדרכה צמודה. וכמה שזה קשה לי פתאום מחשבתית…הידיעה שיש משהו שמתבונן מהצד, מחשב קילומטרים, מחשב עומסים. שומר עליי. פתאום אני צריכה לדווח למישהו.
ואתם יודעים מה?! זה פשוט נהדר! מלאך שנמצא שם, ממתין שאכתוב איך היה האימון היום? שולח התייחסות בהתאם, מציע מה לעשות באימון הבא. פתאום אני לא צריכה לחשוב לבד. לתכנן לבד. יש יד מכוונת, מקצועית יותר, מנוסה יותר, והכי חשוב יד חמה שגם מלטפת כשצריך. ואני חושבת לעצמי…איך בכלל חשבתי לעשות את זה לבד?!
במקביל לתוכנית, החלטתי להצטרף לאימוני האיכות של הקבוצה. שהם בעצם האימונים החשובים ביותר כרגע. האימונים מתקיימים בגבעת חיים(איחוד), מרחק לא פשוט עבורי בשעת בוקר כה מוקדמת, אבל… מהר מאוד הבנתי שההשקעה משתלמת.
כך אני מוצאת את עצמי היום, מתעוררת פעמיים בשבוע עם החולבים, מקשיבה בדרך לפרקי אבות ומתייצבת על המגרש ב5:15. נכון, זה פשוט לא נורמלי…לקום באמצע הלילה, אפילו שכבר שעון חורף עדין בחושך… מפספסת את החיבוק והנשיקה ששולח את הילדים ליום נעים. אבל…שאני יודעת לאיזו קבוצה משפחתית וחמה אני מגיעה, חושבת על סוג האימון ועל הצוות המנצח שמעביר אותו. ההשקעה פשוט משתלמת. ופתאום המרחק מתקצר ממש. כאילו נעלם.
כבר שבועיים איתם. רצה מתחת למטרייה צבעונית וססגונית ששומרת עלי, שדואגת לי. שבועיים מדהימים שמחזקים אצלי את התחושה שאני מסוגלת לעשות את זה. שבחרתי אתגר ראוי לי.
אז מה היה לנו?!
שבת אחרונה לשנת תשע"ב
ריצת נפח 15 ק"מ בנחל אלכסנדר ובסיומה הרמת כוסית חגיגית ושמחה במיוחד.
יום שני, בוקר החג
אימון תחנות כח ראשון, בניצוחו של הקפטן איתי.30 דקות אירובי, ויאללה בלגן… כל שריר בגוף מתרגל למאמץ…ומאיפה?! מאיפה?! לעזאזל הבאתם את התרגיל הזה עם הצמיגים????(צמיג קשור לחבל שבקצהו פנימית…ועכשיו, תלבשי את הפנימית, תרוצי עד הקונוס…ותחזרי. אבל 4 פעמים!!)
יום רביעי
אימון עליות. הפעם במגרש הביתי שלי, עליית הלימונים המפורסמת. 20 דקות חימום. 40 דקות לעלות ולרדת, לרדת ולעלות. 10 דקות שחרור. נכון שהתעייפתם רק מלקרוא את השורה הזו?!
יום שישי
1:35 שעה ריצה. "זורקת" את חברתי ג'נט ובעלי עודד בחוץ מציצים באירוע port to port המקסים, רצה רגע לגלילות וחוזרת בדיוק בזמן לצלם אותם יוצאים מהמים.
יום שישי
שעה ריצה קלה ומשחררת בכביש ההיקפי של קיבוצי.
יום ראשון
מנוחה, אלא מה?!
יום שני
20 דקות אירובי, אימון כוח שני בניצוחו של הקפטן איתי (המכרעיים הרגו לי את המקסימוס)…מתקלחת, קפה קטן וטסה לעבודה.
שלישי רביעי(כיפור)
מתאמנת ב"לישון יותר מ6 שעות" בבית ההורים בקצרין…גם חשוב…מה… לא?! וסוף השבוע לפני…מחכה כבר לריצה הקבוצתית בשבת.
הפעם, המתכון הפשוט שלי, ללבנה הביתית, שמנצחת כל פעם מחדש במפגשי הריצה בשבת:
חומרים:
• כד יוגורט 5 ליטרים של אחת מחברות החלב.
• כף מלח גס
• חצי כוס שמן זית
• 3 שיני שום כתושות.
יאללה לחביצה….
מערבבים הכול עם כף פלסטיק (פעם דרוזית אחת אמרה לי שלא טוב מתכת, מאז זה חוק ברזל אצלי), פורסים מעל מסננת חיתול בד (כן, כן…כמו של התינוקות), שופכים פנימה את התערובת. קושרים את ארבעת הקצוות.
עכשיו הלילות קרירים, מי שלא סובל ממתקפת חתולים לילית, יכול לתלות במרפסת (מעל דלי), עד הבוקר כל הנוזלים נוזלים החוצה, ונשאר גוש לאבנה משובח.
מי שכמוני, לא יכול להשאיר שום דבר בחוץ…קושר חזק, משאיר במסננת, מניח את המסננת בתוך קערה, ומכניס למקרר.
חשוב כל כמה שעות לרוקן את הנוזלים שמצטברים בקערה.
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
