השבוע רכבתי בשטח, הייתי צריך להיפגש עם חבר, מיהרתי, לא רציתי לאחר, בדיוק ב-9:00 עדיין הייתי בדרך, קילומטר מהיעד, עצרתי לסמס שאני מאחר וראיתי שהוא כבר כתב שתקוע בפקקים. שמחתי ולקחתי פנייה שבחיים לא פניתי בה אבל תמיד קרצה לי, אני אדם סקרן וזה מרגש אותי לגלות מקומות חדשים. דקה לאחר ההחלטה לפנות אני פוגש חבר שממש רציתי לפגוש ולא התראינו זמן רב.
נסיבות חיינו אינן מקריות, מעגלים נפתחים ונסגרים סביבנו וזה גורם לי להתרגש כל פעם מחדש, לגלות כמה קטנים אנחנו בני האדם בתוך היקום הזה שאנו מנסים לשלוט בו.
אור, גדלנו באותו הנוף, למדנו באותו בית ספר, הסתובבנו באותן המסדרונות, אדם אחיך היה איתי כבר בכיתה א' ואחרי זה בבריכה במרכז קוסל אני והוא נלחמנו על הכדור בקבוצת הכדורמים.
אור אשכר בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
היית ברקע של החיים שלי, ידעתי על קיומך אך לעולם לא הצטלבו דרכינו – עד החדר שחלקנו באליפות העולם באיש ברזל בהוואי…
הציוד פרוש על המיטה, האופניים מוכנים שעונים על הקיר, נוף של שקיעה בהוואי, בדיוק כמו שדמיינו שזה יהיה. עוד כמה שעות בקו הזינוק ורף הלחץ מתחיל לעלות. היית לידי בחדר, באותה הסכמה: ציוד על המיטה, אופניים, רשימות. לפני השינה התיישבנו לאכול איזו פחמימה פשוטה, עוד אנרגיה לפני מחר ואולי עוד נחמה להרגיע את הנפש.
"אשכר, הכל מוכן? צריך עוד ג'ל? בקבוק מים לזינוק? מה דעתך, אחרי הרכיבה, להחליף לבגדי ריצה? השארת את הנעליים מחוברות לאופניים?"
אור אשכר בישראמן 2019 | צילום: צלמי שוונג
איך התרוצצנו בין החדרים לבדוק שלא שכחנו כלום, נעזרים אחד בשני להפיג את הלחץ, אחרי שבוע ביחד, אני אתה ומיקי בדירה בהוואי בשבוע, יום, דקה, שנייה שנחרטו לעד.
ברגעים האלו, כשכל כך הרבה עומס רגשי נמצא באוויר, כל כך חשוב שמי שיחווה איתך את הקושי הוא אדם שרואה אותך, שמאפשר, מרגיע ומוציא ממך את הטוב, אתה היית המלאך שהיה שם, אפשרת לי לעשות את התחרות שאני הכי גאה בה בחיי.
תודה.
עכשיו אני שוב רוכב בשטח, הפעם בהרי ירושלים, במקום שגדלנו, רוכב שוב לנס הרים, הפעם כדי להיפרד.
