אלופת ישראל בריצה, נילי אברמסקי, מספרת על מסעה החדש אל מרחבי האולטרה מרתון. לקראת מרוץ "הארץ המובטחת", היא נותנת טיפים וגם פונה לנשים הרצות לבוא ולהשתתף במרוצים

מאת:נילי אברמסקי

לפני יותר משלושים שנה התחלתי את צעדי הריצה הראשונים שלי. כבר מתחילת הדרך הרגשתי שנכנסתי אל עולם שלם מורכב ומופלא. כבר מההתחלה, התייחסתי אל הריצה כאל מסע מרתק מעצים מספק ומעשיר. לכל אורך המסע, הדבר בעל החשיבות הרבה ביותר מבחינתי היה ההמשכיות של המסע, להיות בתנועה מתמדת.

כמו נמלה קטנה רצתי בדרכים, עליתי על גבעות שנה אחרי שנה עד שלמדתי לטפס על ההרים. את השיא הישראלי הראשון שלי קבעתי לאחר 15 שנה בדרכי המסע ואחריו באו עוד ועוד שיאים ועוד ועוד פסגות. היו גם עמקים אבל גם הם היו יפים והאושר הגדול ביותר היה תמיד בעצם המשכיות המסע, התחושה שכול צעד וצעד בשבילים הוא זכות והגשמה.

המסע שלי בשנים האחרונות שינה כיוון, עכשיו אני מובילה אנשים נוספים בשבילי המסע, תומכת מעודדת ומסייעת.
אנשים שואלים אותי מתי אני חוזרת? ואני עונה להם שאני כאן, אני לא צריכה להיות עם הצ'יפ על הנעל או מספר על החזה בשביל להיות בדרכי המסע, אני ממשיכה במסע בדרכים אחרות שהן לא פחות מעצימות ומספקות.
 
במשך כל שנות המסע שלי, זכיתי לרוץ בתחרויות כמעט כל מרחק אפשרי מ-400 מטר ועד מרתון וכל מה שמעל תמיד נראה לי מופרך לא הגיוני ומוגזם. בשנתיים האחרונות, פתאום בלי להרגיש, כבר רצתי 4 ריצות מעל למרתון (45,50,52,55) והשתתפתי בתחרות רישמית אחת של 61 ק"מ בסובב עמק.
פתאום התעורר בי יצר הסקרנות והכמיהה לחקור משהו חדש ולא מוכר. בשנה שעברה רצתי את מרוץ המדרגות של עזריאלי וגיליתי שהמרוץ הזה הוא הרבה יותר קל ממה שחשבתי עליו כל השנים. לפעמים אנחנו לא מעיזים לאתגר את עצמנו במשהו חדש מתוך הפחד והקושי מהאפשרות לכישלון. גם באולטרה יש מרכיב גדול של פחד שמונע מאנשים ובעיקר נשים להגיע אליו. פחד שמושתת על חוסר בידע. למרות שאני עדיין חדשה ביותר בתחום, כבר עכשיו אני יכולה לספר שמרחקי האולטרה שרצתי הם הרבה פחות קשים ממה שנדמה.

אז מה בעצם כל כך מתגמל ומסקרן באולטרה?
המיקום, טבע, טבע ועוד טבע. חווית הריצה בטבע מאז ומעולם מילאה אותי ברוגע. הטבע תמיד מלמד אותנו להסתכל על עצמנו מנקודת מבט אחרת. הכל לובש פרופורציות שונות כאשר רצים בטבע. והאולטרה מספק את מנות הטבע הגדושות ביותר.

ניתן לרוץ לבד אך הרבה יותר נחמד וכייף ביחד עם שותף או שותפה וכמובן הרבה יותר בטיחותי. כאשר רצים כל כך הרבה שעות יחד עם עוד רצים, ניתן לדבר ולדבר וגם לרוץ ולשתוק, לחוות, פשוט לרוץ ביחד.
 
רוב מרוצי האולטרה בישראל, הם בתחילת העונה או בסופה, הדבר מאפשר לכלול אותם במארג של מטרות העונה מבלי שזה יבוא על חשבון מטרות הישגיות. ניתן להשתמש באולטרה בתחילת העונה כדי להיכנס לכושר לאט וכדי להתיחס בפרופורציה אל המרחקים שמתחת. נפחי ההכנה אומנם מרובים אך בעוצמה כול כך פחותה שהם פחות מתישים. אחרי שרצים אולטרה אחד, הריצות הארוכות לקראת המרתון מקבלות מימד מוקטן יותר ופחות מאיים.

כתבות נוספות בנושא:
> תחרות התחפושת הקבוצתית המקורית ביותר
> תזונה לאולטרה מרתון
> כיצד לחלק נכון מרוץ באורך 144 ק"מ

שעון הגי.פי.אס. הופך להיות חבר טוב מלווה ומפרגן במקום שהוא ינהל את חיינו. חוקי האולטרה בבסיס שלהם מחייבים הפחתה ניכרת של קצבי הריצה, מה שהופך את חווית הריצה ליותר נינוחה וחברתית. אם בריצות הקצרות יותר צריך להתחיל בכל המהירות ולאט לאט להגביר (כמאמר הטיפ האלופים ב"מבצע סבתא" ) באולטרה החוקים שונים לחלוטין. הריצה צריכה להתחיל בנינוחות בסבלנות עד אין קץ התמדה ונחישות. כן ,כן ,נשמע מאוד שהאולטרה מורכבת בעצם מהמון תכונות נשיות, אין כאן מפגן אגרסיבי של כוח אלא מי שזהיר יותר סבלני ובעל אורח רוח ויכולת התמדה מגיע קודם לנקודת הסיום. כאן הצב לעיתים קרובות מנצח את המירוץ.
 
מרוץ אולטרה בעונת האביב יכול לשמש כדרך נפלאה לסכם עונה ארוכה ומרובת הישגים ודרך נוספת לעוד מפגן עמידה באתגר לא פשוט. רגע לפני שהקיץ נוחת פה ואתגרי הריצה הופכים להיות בעצם רק היכולת לשרוד את הלחות והחום.

האולטרה הישראלי נמצא בפריחה, לאט לאט הוא שובה את לב האנשים. כמו פטריות אחרי הגשם יותר ויותר אנשים מעיזים ומאתגרים את עצמם. הפאן הנשי של האולטרה הישראלי הוא אפילו עוד יותר התחלתי מה שצריך להוות תמריץ לנשים נוספות לבוא ולהתנסות. הבונוס כאן הוא כפול, גם אתגר אישי וגם להיות מהראשונות שביצעו והצליחו.

להיות חלק מהחוויה הראשונית היא עוד יותר מתגמלת ומעצימה, לדעת שאת היית שם בשנים הראשונות, כאשר הכל התחיל, ממלא את הלב בתחושה מחממת ומלאת גאווה. להיות בין פורצות הדרך לבאות, זו זכות שבשאר המרחקים כבר מזמן לא קיימת וכאן היא ממש מתבקשת.
 
בוקר בוקר קם הגבר הדתי ומתפלל "ברוך שלא עשני אישה", ואני לאורך כול חיי התפללתי בוקר בוקר את אותו הדבר רק הפוך "ברוך שלא עשני גבר". דווקא ההכרה שהחברה באופן כללי תופסת את האישה באופן יותר סלחני ופייסני והצפיות ממנה מופחתות בהרבה, תמיד יצרה אצלי את הרצון והצורך להצליח עוד יותר. ככל שידעתי שהחברה מצפה ממני פחות להיות הישגית ותחרותית זה יצר בי דוקא את ההפך, הצורך לממש להשיג ולהצליח. וגם כאן נכנסת האולטרה למשבצת של צפיות החברה. אולי את חלק מהנשים הדבר מכעיס, אבל אני רואה בדבר בונוס נוסף ומקל על הביצוע. הלחץ מפני כישלון מוטל פחות על הכתפיים שלנו הנשים, גבר שיכשל לא יזכה לחיבוק ולפירגון לעומת האישה, ומתוך ההנחה הזו לפעמים יותר קל לפעול. מידת הלחץ המופחתת מסייעת לצלוח את האתגר ביתר קלות ובהנאה גדולה יותר. ולאחר מכן מידת הפירגון וההערכה שאנו מקבלות היא כפולה ומכופלת.
 
אולטראיסטית ללא ספק תיזכה להערכה ופירגון גדולים יותר ובד בבד מידת הביטחון האישי תחושת הסיפוק והאמונה העצמית תרקיע שחקים, כי מכאן השמים הם הגבול.

ועוד מספר המלצות קטנות לסיום: גם באולטרה כדאי להתקדם בהדרגה ובמתינות ולעלות במרחקים בסבלנות. ניהול יומן בכתב, כן, כן, בדרך הישנה והטובה, בתוך יומן שנתי או סתם מחברת, בעט או עיפרון. הדבר מאפשר מעקב יותר אמיתי וחוויתי על הדרך שעוברים, הידים כותבות על מה שהרגליים שלנו משיגות. להרשם כמה שיותר מוקדם לאירוע ולפרסם את הדבר בכול מקום אפשרי. זה יוצר מחויבות שעוזרת להניע את הגוף ולעמוד באתגרים החדשים. טיפול משלים, באולטרה כמו במרתון, מחייב מידה ניכרת של כבוד לגופנו, אי אפשר רק לגמוא עוד ועוד מרחקים, צריך לטעון את הגוף ביתר זהירות בכמויות נאותות של תזונה שינה ותרגילי כוח וחיזוק

באולטרה כדאי להתקדם בהדרגה צילום: טיבר ייגר

ובנימה אישית ואחרונה, נרשמתי לאולטרה מרתון "הארץ המובטחת" מים לי-ם למרחק של 70 ק"מ ביחד עם עוד שותף לריצה. הייחודיות של הריצה לכיוון ירושלים שבה את ליבי. עלייה לרגל כמו בימים הקדומים, הדבר עורר בי משהו קדום וראשוני מאתגר ומחשל, מרגיש לי כמו הזדמנות לחוויה מדהימה.

לפרטים והרשמה ל"הארץ המובטחת" מים לי-ם – לחצו כאן