ביום שלישי האחרון השתתפתי בערב הגאלה של איגוד האופניים. אמנם החיבור שלי לספורט הרכיבה הוא דרך ענף הטריאתלון, ומבין שלושת המקצועות אני חושבת שאני הכי טובה ברכיבה, אך הסיפור שלי מ-7 באוקטובר חיבר אותי עוד יותר לאופניים ולרכיבה.
לכתבות נוספות בנושא:
יעקובלב: "היה מאוד מרגש לפגוש את עופר קלדרון, רוצה לדבר איתו יותר"
"להמשיך בתנועה – זה הניצחון" || איה מידן בטור אישי מיוחד ל-7.10
"עוד ניצחון קטן לאוסף": איה מידן מסכמת את צ'אלנג' ישראמן שלה
אחרי השבת השחורה, במלון הפינוי בים המלח, הצלחתי לחזור קודם כל לרכיבה, עם אופני שטח שקיבלנו כתרומה למלון המפונים, ורק בהמשך חזרתי גם לריצה ולשחייה. בנוסף, החלטתי להנציח את הנרצחים הקרובים לי ביותר דרך כתיבת שמם על האופניים שלי. אותם אופניים שיצאתי עליהם בבוקר ה-7/10 – דנה וכרמל בכר, וליאור וייצמן – והוספתי את המילים Never forget 7.10.23.
הכיתוב על אופניה של איה מידן | צילום: פרטי
את ערב הגאלה קיימו בכפר המכביה. לא היה מקום יותר מושלם מזה עם החיבור לספורט ועם פתיחה בתערוכה המוצגת שם – "בלתי שביר" של האוצר עדי רובינשטיין. הסרט הפותח של התערוכה הוא סרט על ליאור וייצמן ז"ל, השותף שלי לרכיבות השבת. אלמנתו לימור ואני מספרות את סיפורו, כל אחת מהזווית שלה ומסיימות עם מסר ברור – התנועה חייבת להמשיך והשם שלו יסיים את מה שהוא התחיל. אופניו גם מוצגות בתערוכה כמייצג, בדיוק כפי שהן נמצאו במקום שבו נרצח, עם חורי הקליעים שגם הרגו אותו.
אחד מאורחי הכבוד שהגיעו לתערוכה היה רוכב האופניים עופר קלדרון, שהיה חטוף בעזה וחזר. אני עומדת שם ומסתכלת עליו כאילו מלאך ירד מהשמיים ומתרגשת.
בחלק האחרון של התערוכה, רגע לפני שיוצאים מהאולם, הוצב פלקט עם עשרת רוכבי האופניים שנרצחו באותה שבת שחורה – חלקם כאשר ברחו מבארי וחלקם בביתם. את הפלקט הזה הכנו לאירוע הזיכרון שערכנו בתחילת אוקטובר 2024 ובו גם קריאה להשבתו של עופר ושאר החטופים. אותו אירוע כלל רכיבה שיצאה משדרות, דרך מפלסים (הנקודה שבה נרצח תומר שפירר ז"ל), כפר עזה בביתו של נדב גולדשטיין ז"ל והסתיימה בבארי. שם קיימנו טקס ובו סיפרנו על כל נרצח ונרצח. סיפרנו גם על עופר כחטוף, וקראנו לחזרתו.
איה מידן מדברת בטקס, כשמאחוריה תמונתו של עופר קלדרון | צילום: יורם שפירר
נעצרתי ליד הפלקט והסתכלתי עליו. עופר נעמד לידי. "עופר, אני שמחה שחזרת". אמרתי לו והרגשתי את הלב מתרגש ואת העיניים מתמלאות בדמעות. ספק של אושר שעופר חזר, וספק מעצב כי שמות ותמונות 11 הנרצחים מול עיניי.
"גם אני שמח להיות כאן" השיב בחיוך. "אתה יודע? את הפלקט הזה הכנו לאירוע רכיבה שקיימנו באוקטובר האחרון", סיפרתי לו והמשכתי אודות אותה רכיבה שאיחדה את העצב והכאב על הרוכבים שנרצחו ואת הקריאה והתקווה לחזרתו והחזרת החטופים הנוספים. סיפרתי לו איך שם הוא היה רק תמונה מתנוססת מול כולם שלא ידענו על גורלו, וכיום הוא בשר ודם, עומד כאן לידי. הוא עמד והקשיב בעיניים בורקות וצחק: "טוב שחזרתי", אמר.
המשכנו לחלק השני של הערב, אבל אני נשארתי עם המחשבות על איך מעבירים ומספרים תקווה שעוד רגע וכבתה,
ואיך מספרים לו מה קרה כאן בכל הזמן הזה שהוא לא היה? ואיך בכלל הוא מצליח להחזיק את הדיסוננס בו רגע אחד הוא היה במנהרות החמאס ורגע שני נמצא בערב גאלה מנצנץ ושמח עם אנשי איגוד האופניים שעוטפים אותו בהתרגשות, כשהוא מוחק מהתערוכה את המילים שהוא בשבי וכותב "חזר". האם הוא באמת מאמין שהוא חזר או שהוא מחכה להתעורר כי גם המציאות נראית, לפעמים, כמו חלום בלהות?
עופר קלדרון במוזיאון היהודי, מתקן את הכרזה | צילום: גיא דר
ומעל לכל השאלות אני ממשיכה להחזיק בתקווה, שיחזרו כל החטופים הביתה.
החיים לשיקום הולם והנרצחים לקבורה ראויה.
ואנחנו, כעם, נוכל להתחיל את השיקום שלנו
ולסגור את הפרק הזה בדפי ההיסטוריה
כי הפרק הזה ארוך. ארוך וכואב מדי.
