מזל ליוותה את אחותה זהבה לתחרויות ובינתיים שיחקה כדורגל עם הבנים במושב, בית עזרא. זהבה ניצחה במרוצים רבים לאורך שנות נערותה. כשביקשתי ממנה לנקוב בניצחון אחד גדול שהיא זוכרת מתקופת היותה נערה צעירה היא מספרת על הניצחון בהקפת התבור: "באותה השנה ניצח מאמו וולדה", היא אומרת ושולחת אותי לחפש בארכיון – זו היתה הקפת התבור של שנת 1969. זהבה ניצחה בקטגורית הנערות. מאמו וולדה ניצח בקטגורית העילית גברים עוד טרם כונתה כך והוא הגיע להקפת התבור כאלוף אולימפי בריצת המרתון של המשחקים האולימפיים במקסיקו 1968.

שתי האחיות מספרות לי בערגה נוסטלגית על תקופה בה הפרסים למנצחי התחרויות היו נעלי ריצה או אירוח בבתי מלון. כשאני אומר להן כי זה ממש כמו היום הן עונות כמעט ביחד: "אבל אז זה היה כל כך שונה". זה נכון, באותה תקופה בית מלון היה קיים לעשירים מאוד, נעלי ריצה היו של אדידס או פומה וכדי לרכוש כאלו היה צריך לחכות שמישהו ייסע לחו"ל. כדי להביא נעליים מחו"ל היו מחליפים דולרים ברחוב ליליינבלום, "אפילו חולצה שהיינו מקבלות היתה חגיגה גדולה" סיפרה זהבה. מזל הוסיפה: "באס"א היה ניקוד לפי הישגים שהיה מעניק זיכוי לרכישת נעלים. היה שלב שהייתי צריכה נעלי ריצה חדשות והיה לי מספיק ניקוד לנעל אחת ולא לזוג".

במסגרת הדומה והשונה של אז והיום הן מספרות על התהליך שעברו הרצים והרצות אז. הן מספרות כי הן עצמן התקדמו במרחקים של האימונים והמרוצים לפי התפתחות מרחקי תחרויות הריצה בארץ. זהבה ומזל למעשה החלו את דרכן בריצה מאימונים לתחרויות במרחקים של 800 מטרים, אחרי זה 1,500 מטרים ומשם ל- 3,000, 5,000 והרבה לאחר ההתחלה הגיעו לתחרויות ה- 10 ק"מ. מזל הפכה לרצה כמו בסיפורי האגדות. היא הגיעה כמלווה של אחותה זהבה (אז כבר רצה בוגרת) לאליפות ישראל במרוצי שדה של שנת 1974. אחת הרצות של בית הספר היתה חסרה והיא התבקשה להחליפה. עם מכנסי ג'ינס וללא נעלי ריצה מתאימות, היא זינקה וניצחה בקטגוריה של נערות עד גיל 18. מאותו ניצחון היא המשיכה להובלת הנשים בריצות בישראל. הזמנים שלה, כמו של זהבה, היו מספיק טובים כדי שיזכו לזימונים לתחרויות בינלאומיות גדולות ויוקרתיות בכל העולם. לפני שהגיע מועד גיוסה לצבא התחתנה זהבה שלום והפכה לזהבה שמואלי. היא התנתקה מסצנת הריצות הארוכות לכמה שנים בהן השקיעה את כל זמנה בשני הילדים שנולדו. כשהיא כבר אמא לתינוקות, בשנת 1976, היא שוב חזרה לריצות והחלה להתאמן לכיף עם מזל אחותה.

זהבה שמואלי בשיאה צילום: באדיבות ארכיון מגזין עולם הריצה

מה שהמאמן אמר – עשינו
אני מנסה שוב למשוך את השיחה למרתון הכנרת הראשון (1977), הן מספרות כי מחנות האימונים של אותה התקופה היו בעיקר בקיבוצים, בקהילה מאוד קטנה, לעיתים סגורה, עם מעט מתאמנים. "המחנות היו בעיקר בקיבוצים, על בסיס הכרות אישית", הן מספרות. "מאמנים היו מודדים זמנים של המתחרים בסתר, אסור היה לנו לדבר עם מי שהיו במועדונים מתחרים" אומרת זהבה, מזל הוסיפה מיד: "אבל הם (המאמנים, י.ב.ע.) גם היו דואגים לנו להכל".

כשאורגן המרתון הראשון, בשנת 1977, הודיע להן איליה בר זאב שהן ישתתפו. "ההילה שהיתה אז למאמן מנעה כל דיון, מה שהוא אמר עשינו", אומרת מזל שלום תוך שזהבה שמואלי מהנהנת בראשה בהסכמה גמורה.

לקראת המרתון הראשון התארחו שתי האחיות בחדר בקיבוץ אפיקים. לשתיהן לקח כמה שניות להיזכר במי שהן מכנות "איש יקר" בשם יורם אהרוני מקיבוץ בית אלפא שדאג שבחדר יחכה להן פינוק בצורת שוקולד פרה, נס קפה "ואפילו תנור לחימום" הן נזכרו בחיוכים גדולים.

"לא ידענו הרבה על תזונה אז, אכלתי שתי עוגיות פתי בר קטנות לפני הזינוק למרתון", סיפרה שלום. שמואלי זוכרת בעיקר את העגלות של הפירות על קו הסיום, כנראה בזכות העובדה שהיא לא ממש התאמצה לסיים וכמובן להפוך למנצחת הראשונה של המרתון הישראלי הראשון בכנרת.

זהבה שמואלי על המרתון הראשון: "זינקתי במטרה לסיים 25 ק"מ, האימונים שלי לקראת לא היו מספיק ארוכים. רצתי מרמת השרון לפ"ת וחזרה, בריצות הכי ארוכות. במרתון, תוך כדי הריצה פגשתי איש מבוגר אמר לי שגם הוא יפסיק אחרי 25 ק"מ בגלל בעיות גב. כשהוא הפסיק הרגשתי טוב ואמרתי לעצמי שאמשיך עד לק"מ 30. הרגשתי כמו בריצת כיף באימון. בק"מ ה-30 החלטתי להמשיך עד שארגיש עייפה ואז בק"מ 35 ראיתי את יובל וישניצר שהפסיק לרוץ ועמד בצד. הוא עודד אותי וקראתי לו, ניסיתי לשכנע אותו לחזור לרוץ. קצת אחרי זה השגתי את עמוס ויצמן שהיה העו"ד של מועדון איילות (וממייסדי המרתון – י.ב.ע.) ועד לסיום הוא השיג אותי ואני אותו כמה פעמים".

זהבה שמואלי סיימה את המרתון ב- 3:02:58 שעות. "הרבה רצים שכבו מותשים שם, אני הרגשתי פשוט טוב ועברתי בין אחד לשני לעודד" היא סיפרה. אני שואל אותה אם בדיעבד אפשר להבין שהיא פשוט רצה כמו באימון, בלי מודעות למרחק ובגלל זה סיימה בקלות? היא מאשרת את התזה ה"מושכלת" בחיוך ואומרת שלמרות זאת: "עמוס אמר לי שהתוצאה שלי תאפשר לי להתחרות בכל מקום בעולם, שהיא שווה מקום 45-50 בעולם". כדי לסבר את המושגים של אותה התקופה שלום הוסיפה "אז ההתייחסות למרתון היתה בדיוק כמו לזה שמת מהמרתון, אנשים נדהמו שנשים רצות מרתון".

שני פתי בר לפני הריצה

"התקופה היתה מאופיינת בחוסר ידע, בעיקר בתחום התזונה" סיפרה שלום. על המרתון שלה הן סיפרו תוך צחוק מתגלגל: "אכלתי רק שני פתי בר לפני הריצה, מה ידענו אז?! באמצע המרתון הרגשתי שאני חייבת לאכול, הייתי ממש רעבה אז נכנסתי למטעים לחפש תפוחים" סיפרה ושמואלי תוך צחוק מתגלגל הוסיפה: "רק שזה היה מטע של בננות". "כן, לקח לי הרבה זמן למצוא בננות שאפשר לאכול, בהתחלה מצאתי רק ירוקות". לרגע נראו שתי האחיות כאילו חזרו לאותו מרתון הכנרת בשנת 1977 כשהן צוחקות ומעלות זיכרונות: "הייתי במטע עשרים דקות, אפילו חצי שעה" סיפרה שלום. "החלטתי להמשיך בריצה עד לסיום המרתון אחרי שהרגשתי טוב יותר". שלום סיימה את המרתון הראשון במקום השני מבין הנשים, עם תוצאה של 3:48:18 דעות. שנתיים מאוחר יותר (1979) ניצחה מזל שלום במרתון הכנרת עם זמן של 3:16:06 שעות. ישבנו זמן רב בבית הקפה, במהלך הפגישה התחלף הקהל שאכלס אותו מאנשים בפגישות עסקים להורים וילדיהם. בסיומה של הפגישה אמרה שמואלי: "באת בשביל כתבה על ריצה ויצאת עם כתבה על כדורגל" והיא התכוונה לשיחה שהחלה על תרבות ספורט הפנאי הכל כך מתפתח בישראל, דרך ההישגיות בריצות הארוכות וגם בטריאתלון וההשוואות שתמיד משולבות בשיחות כאלו לכדורגל.

זהבה שמואלי במרוץ שדה צילום: באדיבות ארכיון מגזין עולם הריצה

מזל שלום חזרה רק לפני כשנה משהות של שמונה שנים עם המשפחה בלונדון. סלחו לי על כך, אבל לא פגשתי הרבה נשים עימן דיברתי בשטף, הנאה והערכה כה רבה על כדורגל. היא מכירה את התנהלותן של קבוצות כדורגל באנגליה, סיפרה בהתלהבות על חלוקת הקהל לפי אופיו באצטדיון סטמפורד ברידג' שבפולהאם (של צ'לסי) וטענתה העיקרית היא כי יש בתרבות הספורט ההישגי של רוב ספורטאי ישראל בעיה של חוסן מנטאלי וכח. "הרבה יודעים הכל אבל לא מבינים כלום" היא החוותה את דעתה. שמואלי מסכימה איתה כי יש בעיה, אבל נוטה להסכים עימי בקביעה כי יש שינוי, שרואים אותו וייקח עוד כמה שנים שנחווה אותו.

באותו השלב חזרנו להשוואת לתקופה בה הן היו רצות ברמה הגבוהה ביותר. שמואלי היתה נציגת ישראל במרתון האולימפי הראשון לנשים, במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984. היא היתה נושאת הדגל הישראלי בטקס הפתיחה. במרתון עצמו היא קבעה שיא ישראלי בחצי המרחק (1:17:01 שעה) ואת קו הסיום היא חצתה לאחר 2:42:27 שעות ובמקום ה- 30. במהלך הקריירה שלה החזיקה שמואלי בכל שיאי ישראל מ- 5000 מטרים ועד מרתון.

מזל שלום החזיקה אף היא בשיאים ישראלים במרחק 25 ק"מ (כשזה היה המרחק במרוץ עין גדי). גם במרחק 2000 מטרים קבעה שלום שיא ישראלי (6:13 דקות). שיאה האישי במרתון הוא 2:45:50 שעות. בהיסטוריה נרשמה שלום גם בזכות ניצחון במרוץ שהתקיים במוסקבה בשנת 1988. היא סיפרה כי נשלחה לשם כפיצוי על שלא נשלחה למשחקים האולימפיים.

שלום סיפרה כי בכלל לא ידעו אם יתאפשר לה להיכנס למוסקבה בגלל היחסים בין ישראל לברית המועצות באותן שנים. אבל היא נכנסה, השתתפה במרוץ למרחק 15 ק"מ בו ניצחה ולמחרת מדינת ישראל התעוררה לכותרות ענק שסיפרו על הרצה הישראלית שניצחה במוסקבה.

שמואלי ושלום מאמנות כיום. לכל אחת קבוצת ריצה. "לא הייתי כאן כשהכל החל להתפתח, לא האמנתי שזה יכול לתפוס ככה בישראל" אמרה לי שלום כשהיא לא מנסה או מצליחה להסתיר את ההתלהבות. סיכמנו את השיחה בהבטחות הדדיות להמשיך ולדבר על הנושאים, אולי לעוד כתבות.

סיכום אישי שלי:
איני יודע כמה מהקוראים שרדו כתבה כה ארוכה, איני בטוח כמה מכירים את עברה של זהבה שמואלי ובטח את של מזל שלום המוכרת פחות מבין שתי האחיות.

בילדותי בקיבוץ אמרו לנו פעמים רבות את ה"דע מאיפה אתה בא, כדי לדעת לאן אתה הולך". שיחה על העבר, עם אלו שהיו שם ועשו מכלום דברים גדולים ברושמם את ההיסטוריה ללא כוונת רווח, מחשבה על המזומנים שיהיו בכיס ובתקופה שלאמן 3 או 4 ספורטאים זה היה הרבה, יכולים להעניק מושגים קריטיים ומחכימים. אל תוותרו על זה, תקבלו הרבה יותר ממה שאתם מתארים לעצמכם.

יאיר בן עמי