קובי בלנק בסך הכל ניסה, כמו רוב הגברים, לרצות את אישתו כשהסכים להפוך למלווה הרכיבה של סער, נער אוטיסט ורוכב מוכשר, במסגרת פעילות עמותת "אתגרים". זה נגמר בחברות אמיצה ומרוץ מרגש
מאת:קובי בלנק
חלף חודש מסיום המסע. ההתרגשות מאחורינו, השגרה לפנינו. אבל רגע לפני שהחוויה מתפוגגת החלטתי לכתוב פוסט על השתתפותי, לראשונה בחיי, במסע ה"טור דה תרום". כמו שקורה הרבה גם אצל גברים רבים אחרים – הכל החל בזכות אשתי. מורלי מתנדבת בעמותת "אתגרים" כחלק מתמיכה בקהילה של עובדי בנק מזרחי טפחות וכך, יום בהיר אחד לפני שנה וחודשיים, היא פנתה אלי באופן תמים לכאורה אך בדיעבד עם אג'נדה מסיונרית סמויה: "מחפשים מישהו שירכב על אופנים כמלווה לנער אוטיסט ואתה בכל מקרה רוכב על אופניים. הוא חזק פיסית ואין מישהו שממש מתאים ושיכול לאתגר את יכולותיו… מה דעתך?". עם לא מעט חששות החלטתי לנסות וכל השאר, כפי שנהוג לומר, היסטוריה.
הפגישה הראשונה עם סער היתה מאוד מרגשת. האמת היא שלא ידעתי למה לצפות אך משהתחלנו לרכוב – כשסער רוכב ממש מאחוריי, גלגל נושק לגלגל (שזה די מפחיד), הרכיבה נעשתה טבעית יותר ופשוטה יותר, אולי גם בזכות העובדה שסער לא ממש מדבר הרבה. השקט שברכיבה ונופי פארק הירקון נתנו לי בטחון ותחושה נהדרת. הנוכחות שלי לבדה, ללא מילים ורק דיווש איטי לידו, העלו חיוך על פניו של סער, הוא היה מאושר.
במהלך השבועות הקשר בין סער וביני הלך והתחזק ובמהלך הרכיבה יצרנו לנו הווי מיוחד של שירים, בדיחות ושיתוף אירועים מחיי היומיום שלנו. המפגש השבועי שלנו בכל יום רביעי בחמש וחצי אחר הצהריים הפך להיות מוקד לציפייה מתחילת השבוע, סוג של חגיגה, כי אני יוצא מוקדם מהעבודה בבגדי רכיבה תוך מבטי קנאה של חבריי וקריאות "לפחות יש כאן מישהו שפוי – ככה צריך לחיות…". בקיצור, סוג של חופשה באמצע השבוע ועוד למטרה נהדרת.
לאחר תקופה של כמה חודשים בהם הלכו והתארכו הרכיבות ניתן היה לראות את השיפור ברכיבה של סער. מיומנויות הרכיבה השתפרו לאין היכר ואיתן הכושר. מהירות הרכיבה הממוצעת הלכה וגדלה. כמובן שעבדנו על תזונה, הקפדנו על כללי בטיחות, לבוש מתאים, תוכנית האימונים הלכה ונבנתה ועכשיו רק היה חסר יעד. כמה התייעצויות והיעד המבוקש נבחר- הטור דה תרום.
התחלנו להתאמן באופן אינטנסיבי יותר וככל שהמועד קרב ההתרגשות גוברת. היה ברור שנצליח להשתדרג ולעבור לאופני כביש. הרכיבה על אופני שטח (עם צמיגים חלקים) מיצתה את עצמה והגיע הזמן שסער יעבור באופן מלא לרכיבת כביש. כאן נכנסה לתמונה עמותת "ספיישל אולימפיקס ישראל". סער השתתף באולימפיאדת אתונה 2011בנבחרת הרכיבה של ישראל וזכה במדליית כסף. חלפו שנתיים והעמותה העניקה לו במתנה אופני כביש איכותיות. שבועיים לפני הטור הגעתי לחנות ברמת גן להביא לסער את האופנים – איזו התרגשות! לאחר תיאומים עם עמית, אמו המסורה והמדהימה של סער, שנותנת את כל כולה למען בנה, נפגשנו בשבת בצהריים ביום סגרירי וגשום בפארק לרכיבת היכרות עם אופני הכביש החדשות. סער התרגש מאוד ואני לא פחות. הסברתי לסער איך לתפעל את ההילוכים והבלמים, שהם שונים ממה שאליו הורגל, ואת תנוחת הישיבה, פוזה לצילום ואז גשם דק החל מטפטף עלינו, אך הריגוש באופניים החדשים עלה על כל דבר אחר. סער קלט את הטכניקה בקלות ועשינו סיבוב היכרות ראשון תוך כדי גשם מתגבר.
אז לסער יש אופני כביש, ומה איתי?! גם ככה הנער מעייף אותי – תן לו אופני כביש והוא נעלם לי! הנושא עלה באחת מהרכיבות ב"אתגרים" וגם לי נמצאו אופני כביש (בהשאלה). מה יכולתי לעשות? לסרב לאופני קרבון מקצועיות במשקל נאדה? אז אספתי את האופנים של יוסי ובמפגש עם סער ביום רביעי שלפני הטור נראינו כמו צמד רוכבים מקצוענים שעוד רגע עולים את ה-Alpe d'Huez. אפילו התחלתי למלמל כמה מילים בצרפתית ואני בכלל לא דובר את השפה. האימון חלף מהר מידי כי טסנו והיה מהנה מאוד.
הרגע הגדול הגיע! נפגשנו בסביבות שבע ושלושים בבוקר, בחורשה בצומת בית קמה ,בחיבוק גדול לסער ולעמית, כשלצידינו עוד כמה מאות אנשים נפלאים, כולם מחכים בציפייה לתחילת המסע של 70 ק"מ. קיבלנו את חולצת המסע בהתרגשות, שתינו, אכלנו מעט, בדיקות אחרונות של האופנים והציוד, כמה נאומים קצרים והזינוק הגיע.
סער (מימין) וקובי כובשים את הטור דה תרום
הרכיבה ביחד נהדרת והנה אנחנו מגיעים לאזור יער להב, הטיפוס למרכז ג'ו אלון נעשה קשה ותלול אך בנקודה זו אני מקבל כוחות מחודשים בעיקר בשל העובדה שאני שם לב שאצל סער האימונים עשו את שלהם ולא ניכר כל מאמץ ברכיבה שלו. סער עובר אותי וביחד, כשהוא מוביל, אנחנו חולפים על פני כל שאר הרוכבים והופכים להיות ראשונים. נכון, זו לא תחרות, אבל בכל זאת ההרגשה נהדרת. אנחנו מגיעים לכביש 31, שם עוצרים כדי שהמשטרה תסגור לנו נתיב וממתינים לשאר הרוכבים לצמצום פערים. מסתבר שזה היה החלק הקשה של הרכיבה ומכאן כבר הכל זורם: רוח, עצירות להתרעננות, שיחות עם עוד רוכבים שבאו ממקומות שונים בארץ, בעצירה מאורגנת לארוחת צהרים קלה הבחנתי שסער עצמאי מאוד ויכול לדאוג להכין לעצמו כריך, למזוג מרק וחשבתי לעצמי שהקרדיט על עבודה של שנים מגיע ללא ספק לעמית, על זה שהיא לא מוותרת ומשקיעה מעל ומעבר על מנת שסער יהיה עצמאי ויהנה מכל רגע. גאווה אמיתית.
בהמשך הרכיבה אני וסער שרים והנה רואים כבר את צומת בית קמה מרחוק הולך ומתקרב וזהו, הגענו! שמחה גדולה. אני מודה על ההזדמנות המדהימה שנפלה בחלקי, על תחושת המסוגלות וההתגברות על קשיים פיסיים ומנטליים ובעיקר שיתוף התחושות יחד עם חברים יוצרים הרגשה מדהימה של אושר ושניתן לעשות הכל אם רק רוצים.
כמה ימים לאחר מכן התקיימה תחרות אופניים של הספיישל אולימפיקס. סער התחרה בפעם הראשונה עם אופני הכביש. היה ברור לי שהמתחרים שלו הולכים להיות מופתעים – זה לא אותו הרוכב. התוצאה הגיעה אלי און ליין – סער סיים במקום השלישי. יש מדליה!
מבט קדימה לוקח אותנו לקראת משחקי המכבייה ה-19 ביולי 2013. עם קצת מזל והרבה רצון סער ועוד כמה מחבריו הרוכבים בספיישל אולימפיקס יעמדו על קו הזינוק במקצה ל-30 ק"מ נגד השעון, במסגרת המשחקים. נחזיק להם אצבעות.
קובי בלנק – עם כל הלב – רץ, רוכב ומתנדב.
